רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ טַלִּית קוֹנָה דִּינַר זָהָב וְאֵין דִּינַר זָהָב קוֹנֶה טַלִּית, מִכׇּל מָקוֹם כָּךְ הֲלָכָה. אֲבָל אָמְרוּ: מִי שֶׁפָּרַע מֵאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל וּמֵאַנְשֵׁי דּוֹר הַפְּלַגָּה וּמֵאַנְשֵׁי סְדוֹם וַעֲמוֹרָה וּמִמִּצְרַיִם בַּיָּם – הוּא עָתִיד לִיפָּרַע מִמִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּדִיבּוּרוֹ.
רבי שמעון אומר: אף על פי שהחכמים אמרו שכאשר צד אחד נוטל חזקה בבגד, הצד האחר קונה דינר זהב, אבל כאשר צד אחד נוטל חזקה בדינר זהב, הצד האחר אינו קונה בגד, מכל מקום, זהו מה שההלכה תהיה. אבל החכמים אמרו לגבי מי שחוזר בו מעסקה שבה אחד הצדדים משך את דינר הזהב לרשותו: מי שפרע מאנשי דור המבול, ומאנשי דור הפלגה, ומיושבי סדום ועמורה, ומן המצרים בים סוף , ייפרע בעתיד ממי שאינו עומד בדיבורו.
וְהַנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בִּדְבָרִים – לֹא קָנָה, וְהַחוֹזֵר בּוֹ – אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ.
הברייתא מסכמת: ומי שנושא ונותן, כאשר המשא ומתן מגיע לידי אמירה שבה הוא מתחייב לקנות את החפץ, לא קנה את החפץ בלא מעשה קניין פורמלי. אבל לגבי מי שחוזר בו מהתחייבותו, חכמים אינם רואים זאת בעין יפה.
וְאָמַר רָבָא: אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא ״אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ״. דְּבָרִים וְאִיכָּא בַּהֲדַיְיהוּ מָעוֹת – קָאֵי בַּ״אֲבָל״. דְּבָרִים וְלֵיכָּא בַּהֲדַיְיהוּ מָעוֹת – לָא קָאֵי בַּ״אֲבָל״.
ורבא אומר: בנוגע למי שחוזר בו מהתחייבותו, אין לנו אלא את הקביעה שחכמים אינם מרוצים ממנו, אך לא שהוא כפוף לקללה. הגמרא מסבירה: אם יש אמירה של התחייבות ויש תשלום של כסף הנלווה לה, הוא עומד כפוף לקללה: אבל החכמים אמרו: מי שפרע. אם יש אמירה של התחייבות ואין תשלום של כסף הנלווה לה, הוא אינו עומד כפוף לקללה: אבל החכמים אמרו: מי שפרע.
אָמַר רָבָא, קְרָא וּמַתְנִיתָא מְסַיַּיע לֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ. קְרָא, דִּכְתִיב: ״וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ״. ״תְּשׂוּמֶת יָד״ – אָמַר רַב חִסְדָּא: כְּגוֹן שֶׁיִּחֵד לוֹ כְּלִי לְהַלְוָאָתוֹ. ״עָשַׁק״ – אָמַר רַב חִסְדָּא: כְּגוֹן שֶׁיִּחֵד לוֹ כְּלִי לְעׇשְׁקוֹ.
§ רבא אומר: פסוק וברייתא תומכים בדעתו של ריש לקיש שכסף אינו מחיל קניין במיטלטלין על פי דין תורה. פסוק, כפי שנכתב: "וכיחש בעמיתו בפיקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו" (ויקרא ה:כא). הפסוק מתייחס למקרים הדומים לפיקדון, שבהם יש כפירה בחפץ ולא רק בחוב. לגבי המונח "תשומת יד," רב חסדא אומר: מדובר במקרה שבו הלווה ייחד כלי כמשכון להלוואתו ולאחר מכן כופר בחובו. לגבי המונח "עשק," רב חסדא אומר: מדובר במקרה שבו המעסיק ייחד לו כלי כדי להבטיח את תשלום שכרו ועיכב את התשלום, ובכך גרם לעושקו.
וְכִי אַהְדְּרֵיהּ קְרָא, כְּתִיב: ״וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הׇפְקַד אִתּוֹ״, וְאִילּוּ תְּשׂוּמֶת יָד לָא אַהְדְּרֵיהּ, מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דִּמְחַסְּרָא מְשִׁיכָה?
וכאשר הפסוק חוזר על שלושה מן המקרים הללו לאחר שקבע שכל יחיד הודה ששיקר וחייב להשיב את החפץ שגזל, נאמר: "והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה אשר גזל, או את העשק אשר עשק, או את הפיקדון אשר הופקד איתו" (ויקרא ה:כג), ואילו הפסוק אינו חוזר על המונח "משכון". מה הטעם שהפסוק משמיט את המקרה הזה? וכי לא משום שחסרה משיכה מצד המלווה? מאחר שהמלווה לא משך את החפץ שיועד כבטוחה להלוואה, הוא לא קנה את החפץ ואינו חייב להביא קורבן על שבועת שקר אם אינו משלם, שכן כפר בחוב מופשט ולא בחפץ ממשי. לכאורה, אין קניין גמור בלי משיכת החפץ לרשותו.
אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא: אֵימָא מֵעוֹשֶׁק הוּא, דְּאַהְדַּר קְרָא! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁנְּטָלוֹ מִמֶּנּוּ וְחָזַר וְהִפְקִידוֹ אֶצְלוֹ.
רב פפא אמר לרבא: אמור שמספיק שהפסוק חזר על המקרה של עושק. במקרה זה גם כן אין כפירה בחפץ ממשי, אלא רק בחובה לשלם לפועליו. ההלכה תהיה זהה במקרה של משכון, כלומר, של הלוואה שבה המלווה ייחד חפץ אף שלא הייתה משיכה. הגמרא דוחה טענה זו: במה אנו עוסקים כאן? אנו עוסקים במקרה שבו הפועלים לקחו את החפץ כתשלום מן המעסיק, ולאחר מכן הפקידו את אותו חפץ אצלו, ואז המעסיק כפר בכך שקיבל את הפיקדון. בהתאם לכך, הוא כופר בחיוב של חפץ ממשי, ולא בחוב מופשט.
הַיְינוּ פִּקָּדוֹן! תְּרֵי גַּוְנֵי פִּקָּדוֹן.
הגמרא מקשה על הסבר זה: זהו בדיוק המקרה של פיקדון שכבר נזכר בפסוק. איזה חידוש מתווסף במקרה זה? הגמרא מסבירה: ישנם שני סוגי פיקדון: פיקדון רגיל, והמקרה שבו אדם מפקיד אצל שומר חפץ שהיה שייך קודם לכן לשומר.
אִי הָכִי, תְּשׂוּמֶת יָד נָמֵי לַיהְדְּרֵיהּ, וְלוֹקְמֵיהּ כְּגוֹן שֶׁנְּטָלוֹ הֵימֶנּוּ וְחָזַר וְהִפְקִידוֹ אֶצְלוֹ! אִי אַהְדְּרֵיהּ קְרָא – לָא תְּיוּבְתָּא וְלָא סִיַּיעְתָּא. הַשְׁתָּא דְּלָא אַהְדְּרֵיהּ קְרָא – מְסַיַּיע לֵיהּ.
הגמרא שואלת: אם כן, וזהו פירוש הפסוק, שיחזור הפסוק גם על המקרה של משכון, ונפרש אותו במקרה שבו המלווה נטל את החפץ ממנו על ידי משיכתו לרשותו, ולאחר מכן הפקיד את אותו חפץ אצל הלווה. הגמרא משיבה: אילו היה הפסוק חוזר על המקרה של משכון, לא היה בכך לא קושיה על דעתו של ריש לקיש ולא סיוע לה, שכן היה אפשר לפרש את המקרים בדרך אחרת. עכשיו, משהפסוק אינו חוזר על המקרה של משכון, הרי זה מסייע לשיטתו שאדם קונה מיטלטלין רק על ידי משיכתם לרשותו.
וּתְשׂוּמֶת יָד לָא אַהְדְּרֵיהּ קְרָא? וְהָתַנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מִנַּיִן לִיתֵּן אֶת הָאָמוּר לְמַעְלָה לְמַטָּה, דִּכְתִיב: ״אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר״, וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: לְרַבּוֹת תְּשׂוּמֶת יָד לְהִישָּׁבוֹן. בְּהֶדְיָא מִיהָא לָא אַהְדְּרֵיהּ קְרָא.
הגמרא שואלת: והאם הכתוב אינו חוזר על המקרה של משכון? והרי שנינו בברייתא: רבי שמעון אומר: מנין שחל מה שנאמר למעלה, בפסוק הראשון המובא מספר ויקרא, על הפסוק שנאמר למטה, כלומר, הפסוק השני המובא מספר ויקרא? הדבר נלמד כפי שנאמר: "או מכל אשר ישבע עליו לשקר" (ויקרא ה, כד). ורב נחמן אומר שרבה בר אבוה אומר שרב אומר: פסוק זה בא לרבות את המקרה של משכון לעניין חובת השבה, ללמד שאפילו במקרה שהלווה ייחד חפץ כבטוחה להלוואה, המלווה חייב להשיב את החפץ אף על פי שלא הייתה משיכה. הגמרא דוחה טענה זו: מכל מקום, הכתוב לא חזר על המקרה של משכון במפורש, ומאותו חסרון לומדים סיוע לדעתו של ריש לקיש.
מַתְנִיתָא מְנָלַן? דְּתַנְיָא: נְתָנָהּ לְבַלָּן מָעַל, וְאָמַר רַב: דַּוְקָא בַּלָּן הוּא דְּלָא מְחַסְּרָא מְשִׁיכָה, אֲבָל מִידֵּי אַחֲרִיתִי דִּמְחַסְּרָא מְשִׁיכָה – לֹא מָעַל עַד דְּמָשֵׁיךְ.
מנין אנו שואבים סיוע לדעתו של ריש לקיש מן הברייתא? כפי שנלמד בברייתא: אם אדם הקדיש מעות ונתן אותן לבלן [leballan] כתשלום עבור השימוש במרחץ, הוא חייב משום מעילה בהקדש מיד כששילם לו, עוד לפני שהשתמש במרחץ. ורב אומר: אפשר להסיק שדווקא לגבי מי שנותן את מעות ההקדש לבלן הוא חייב מיד, שכן במקרה זה אין חיסרון משיכה, מפני שהוא משלם עבור השימוש במרחץ ולא עבור חפץ. אבל אפשר להסיק שבמקרים של עניינים אחרים, שבהם נותן מעות ההקדש קונה חפץ ויש חיסרון משיכה, הוא חייב במעילה רק משעה שמשך את החפץ שהוא קונה. מכאן נראה שלפי דין תורה, רק באמצעות משיכת חפץ לרשותו, ולא באמצעות תשלום כסף, אדם קונה חפץ.
וְהָתַנְיָא: נְתָנָהּ לְסַפָּר מָעַל. וְסַפָּר הָא בָּעֵי לְמִמְשַׁךְ תִּסְפּוֹרֶת. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּסַפָּר גּוֹי, דְּלָאו בַּר מְשִׁיכָה הוּא.
הגמרא שואלת: והאם לא שנינו בברייתא: אם אדם הקדיש מעות ונתן אותן לספר, הוא חייב משום מעילה מיד, ברגע שהוא נותן לו את המעות, והרי במקרה של ספר, האם אין הוא צריך למשוך את כלי התספורת כדי שהעסקה תושלם? הגמרא משיבה: במאי עסקינן הכא? אנו עוסקים בספר גוי, שאינו כפוף לדרישת משיכה, החלה רק על יהודים, כפי שנאמר: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך". הכול מודים שעסקה עם גויים נגמרת בתשלום כסף.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: נְתָנָהּ לְסַפָּר אוֹ לְסַפָּן אוֹ לְכׇל בַּעֲלֵי אוּמָּנוּת – לֹא מָעַל עַד דְּמָשֵׁךְ. קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי. אֶלָּא לָאו, שְׁמַע מִינַּהּ: כָּאן בְּסַפָּר גּוֹי, כָּאן בְּסַפָּר יִשְׂרָאֵל. שְׁמַע מִינַּהּ.
הגמרא מעירה: כך גם נלמד בברייתא: אם אדם הקדיש מעות ונתן אותן לספר, או לספן, או לכל בעלי מלאכה, הוא חייב משום מעילה רק משעה שהוא מושך את החפץ השייך לפועל. הגמרא שואלת: שתי הברייתות הללו קשות, שכן הן סותרות זו את זו. הברייתא הראשונה קובעת שאם אדם הקדיש מעות ונתן אותן לספר, הוא חייב משום מעילה מיד כשנתן את המעות. הברייתא השנייה קובעת שהוא חייב משום מעילה רק משעה שהוא מושך את החפץ. אלא, האם אין להסיק מכאן כי כאן, ההלכה בברייתא הראשונה היא בנוגע למי שנותן מעות הקדש לספר גוי, שחייב כאשר הוא נותן את המעות לספר, ואילו שם, ההלכה בברייתא השנייה היא בנוגע למי שנותן מעות הקדש לספר יהודי, שחייב רק משעה שהוא מושך את החפץ? הגמרא מאשרת: למד ממנה שכך הוא הדבר.
וְכֵן אָמַר רַב נַחְמָן, דְּבַר תּוֹרָה מָעוֹת קוֹנוֹת. וּבַדְקַהּ לֵוִי בְּמַתְנִיתֵיהּ וְאַשְׁכַּח: נְתָנָהּ לְסִיטוֹן – מָעַל!
הגמרא מעירה: וכך אומר רב נחמן, בהתאם לדעתו של רבי יוחנן: לפי דין תורה, נתינת כסף מחילה קניין במיטלטלין. הגמרא מוסיפה: ולוי עיין בקובץ הברייתות שלו, וגילה את הברייתא הזאת: אם הייתה לאדם מעה של הקדש, והוא נתן אותה לסיטונאי [siton] כתשלום ראשון עבור כמות גדולה של תבואה, הוא חייב משום מעילה בהקדש. ברייתא זו מתארת מצב שבו הקונה לא משך את התבואה, ואף על פי כן הוא חייב במעילה. מכאן שלפי דין תורה נתינת כסף מחילה קניין.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria