גמרא:מנין נלמדים דברים אלו, שאדם חייב לשלם על כוונה לשלוח יד בפיקדון? כפי שלימדו חכמים: נאמר לגבי שליחות יד: "על כל דבר [devar] פשע" (שמות כב:ח). בית שמאי אומרים: המונח devar, פשוטו כמשמעו, מילה, מלמד שאדם חייב לשלם על מחשבה של שליחות יד ממש כשם שהוא חייב על מעשה. אדם משלם על דבר פשע אפילו אם לא הייתה שליחות יד בפועל. ובית הלל אומרים: אינו חייב לשלם אלא אם הוא אכן שלח ידו בפיקדון, כפי שנאמר: "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" (שמות כב:ז). אמרו בית שמאי לבית הלל: והלא כבר נאמר: "על כל דבר פשע"? אמרו בית הלל לבית שמאי: והלא כבר נאמר: "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו"?

אם כן, מהי המשמעות כאשר הפסוק אומר: "על כל דבר פשע"? אפשר היה לחשוב: לא למדתי אלא שאדם חייב לשלם אם הוא עצמו שלח יד בפיקדון, אבל אם אמר לעבדו או לשלוחו לשלוח יד בפיקדון שברשותו, מניין נלמד שהוא חייב לשלם על מעשיהם? הפסוק אומר: "על כל דבר פשע," ומכאן נלמד שדיבורו של אדם מחייב אותו לשלם על כל מעשה של שליחת יד.

§ המשנה מלמדת: אם הטה את החבית המופקדת, הוא חייב לשלם רק על היין שנטל. רבה אומר: חכמים לימדו הלכה זו רק אם החבית נשברה. אבל אם היין שבחבית החמיץ והתקלקל, הוא משלם על כל החבית. הגמרא שואלת: מה הטעם לפסיקה זו? הוא חייב מפני שאלה היו חציו, כלומר מעשיו, שהיו יעילים בקלקול היין. אף שנטל רק רבע לוג, היין החמיץ והסריח כתוצאה מפתיחתו את החבית.

§ המשנה מלמדת: אם אחד הגביה את החבית ונטל ממנה רביעית לוג של יין, הוא משלם את שווי החבית כולה. שמואל אומר: כאשר התנא אמר: ונטל ממנה, אין הכוונה שהוא אכן נטל את היין מן החבית. אלא, משעה שהגביה אותה כדי ליטול יין ממנה, אף על פי שלא נטל ממנה יין עדיין, אם היא נשברת, הוא חייב לשלם.

הגמרא שואלת: האם נאמר ששמואל סבור ששליחות יד אינה טעונה חיסרון? החכמים אומרים: לא, אין להסיק מסקנה זו. שונה כאן, שכן נוח לו לשומר שכל היין שבחבית זו יהיה בסיס לאותו רביעית-לוג. אף שכוונתו הייתה ליטול כמות קטנה של יין, מאחר שאותה כמות קטנה נשמרת טוב יותר בתוך חבית היין המלאה, הרי זה כאילו נטל את כל החבית.

רב אשי מעלה דילמה על סמך אותו הסבר: אם אדם מגביה ארנק כדי ליטול ממנו דינר אחד, מהי ההלכה? האם רק לגבי יין, שנשמר רק באמצעות היין שבחבית, שאם אדם מתכוון ליטול רביעית-לוג, הרי זה כאילו התכוון ליטול את כל היין שבחבית, אבל לגבי דינר, שנשמר אפילו לבדו, כוונה ליטול דינר אחד אינה מעידה על כוונה ליטול את כל המטבעות שבארנק? או שמא שמירת ארנק שונה משמירת דינר. מטבע יחיד אובד בקלות, ואילו ארנק לא, שכן קל יותר לשומרו. לכן, כאשר השומר מתכוון ליטול דינר אחד, הוא מתכוון ליטול את כל המטבעות שבארנק. הגמרא מסיקה: הדילמה תעמוד בלא הכרעה.

משנה: יש עיקרון הלכתי שלפיו כאשר אדם קונה חפץ, תשלום הכסף אינו מבצע את הקניין. הקניין חל רק באמצעות כך שהקונה נוטל את החפץ בפועל לרשותו, למשל על ידי משיכת החפץ. תשלום כסף על ידי הקונה יוצר רק חיוב מוסרי על המוכר למכור לו את החפץ. כאשר מחליפים שני סוגי מטבע זה בזה, אחד הסוגים יקבל מעמד של הכסף המשולם, והאחר יקבל מעמד של החפץ הנקנה. מסירת הראשון לא תבצע את הקניין, ואילו מסירת השני כן. המשנה מלמדת: כאשר אדם קונה מטבעות זהב ומשלם במטבעות כסף, מטבעות הזהב מקבלות מעמד של החפץ הנקנה ומטבעות הכסף מקבלות מעמד של כסף. לכן, כאשר אחד הצדדים נוטל לרשותו את הזהב, הצד האחר קונה את הכסף. אבל כאשר אחד הצדדים נוטל לרשותו את הכסף, הצד האחר אינו קונה את הזהב.

בהחלפה של מטבעות כסף במטבעות נחושת, כאשר אחד הצדדים נוטל לרשותו את מטבעות הנחושת, הצד האחר קונה את מטבעות הכסף. אבל כאשר אחד הצדדים נוטל לרשותו את מטבעות הכסף, הצד האחר אינו קונה את מטבעות הנחושת. בהחלפה של מטבעות פגומים במטבעות שאינם פגומים, כאשר אחד הצדדים נוטל לרשותו את המטבעות הפגומים, הצד האחר קונה את המטבעות שאינם פגומים. אבל כאשר אחד הצדדים נוטל לרשותו את המטבעות שאינם פגומים, הצד האחר אינו קונה את המטבעות הפגומים.

בחילוף של מטבע שלא נטבע במטבע שטבעו, כאשר צד אחד תופס חזקה על מטבע שלא נטבע [אסימון], הצד האחר קונה מטבע שטבעו. אבל כאשר צד אחד תופס חזקה על מטבע שטבעו, הצד האחר אינו קונה מטבע שלא נטבע. בחילוף של מטבע במיטלטלין, כאשר צד אחד תופס חזקה על המיטלטלין הצד האחר קונה את המטבע. אבל כאשר צד אחד תופס חזקה על המטבע, הצד האחר אינו קונה את המיטלטלין.

זהו העיקרון: בנוגע לאלה המחליפים כל צורות של מיטלטלין, כל אחד קונה את רכושו של האחר, כלומר, ברגע שאחד מן הצדדים לעסקת החליפין תופס חזקה בחפץ שהוא קונה, למשל, באמצעות משיכה, הצד האחר קונה את החפץ מן הצד הראשון. כיצד כך? אם הקונה משך פירות מן המוכר, אך הקונה טרם נתן למוכר את שוויים בכסף, אינו יכול לחזור בו מן העסקה, אך אם הקונה נתן למוכר כסף אך לא משך ממנו פירות, הוא יכול לחזור בו מן העסקה, שכן העסקה עדיין לא הושלמה.

אבל באשר למקרה האחרון, החכמים אמרו: מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה, כלומר, דור מגדל בבל, ייפרע בעתיד ממי שאינו עומד בדיבורו. כשם שאנשי אותם דורות לא נענשו בידי בית דין של מטה אלא נמסרו לעונש בידי שמים, כך גם כאן, אף שאין בית דין של מטה יכול לכפות על האדם שחזר בו להשלים את העסקה, ייפרעו ממנו בידי שמים על כל נזק שגרם.

רבי שמעון אומר: כל מי שהכסף מצוי בידו, ידו על העליונה. חכמים אמרו שאין הדבר אלא לגבי המוכר, שתשלום כסף אינו גומר את המקח, כך שאם הקונה שילם עבור החפץ ועדיין לא משך את החפץ הנקנה, המוכר יכול לחזור בו מן המכירה ולהחזיר את הכסף. לעומת זאת, מששילם הקונה עבור החפץ, אין הוא יכול לחזור בו מהחלטתו ולדרוש את החזרת כספו, אף אם עדיין לא משך את החפץ הנקנה.

גמרא:רבי יהודה הנשיא היה מלמד את רבי שמעון, בנו: כאשר צד אחד נוטל חזקה על מטבעות הזהב, הצד האחר קונה את הכסף, בהתאם למשנה. רבי שמעון אמר לו: רבי, לימדת אותנו בצעירותך, בנוסח הראשון של המשנה: כאשר צד אחד נוטל חזקה על מטבעות הכסף, הצד האחר קונה את הזהב, וכי עתה אתה מלמד אותנו בזקנותך: כאשר צד אחד נוטל חזקה על מטבעות הזהב, הצד האחר קונה את הכסף?

הגמרא שואלת: בצעירותו, מה סבר רבי יהודה הנשיא, ובבגרותו, מה סבר? מהו הבסיס לדעתו המקורית, ומה גרם לו לשנות את דעתו? הגמרא מסבירה: בצעירותו סבר: מטבעות זהב, שהם בעלי ערך רב יותר, הם המטבע; מטבעות כסף, שהם בעלי ערך נמוך יחסית, הם סחורה, כלומר, פריט הקנייה. העיקרון הוא: כאשר אחד הצדדים תופס חזקה בסחורה, הצד האחר קונה את המטבע. בזקנותו סבר: מטבעות כסף,