Drashot AI Logo
וּמְשַׁלֵּם לֵיהּ דְּמֵי כִּיסֵי.
והוא משלם לו את שווי הכשות המעורבת בקוצים לפי רווחו.
מַתְנִי׳ הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל שׁוּלְחָנִי, אִם צְרוּרִין – לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן. מוּתָּרִין – יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן. אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, בֵּין צְרוּרִין וּבֵין מוּתָּרִין – לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן. חֶנְוָנִי כְּבַעַל הַבַּיִת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חֶנְוָנִי כַּשּׁוּלְחָנִי.
משנה: במקרה של מי שמפקיד כסף אצל שולחני, אם הכסף צרור, השולחני אינו רשאי להשתמש בו. לפיכך, אם אבד, אינו נושא באחריות עליו. אם הכסף אינו צרור, השולחני רשאי להשתמש בו. לפיכך, אם אבד, הוא נושא באחריות עליו. אם הפקיד כסף אצל בעל הבית, בין אם הוא צרור ובין אם הוא אינו צרור, בעל הבית אינו רשאי להשתמש בו, שכן מעולם לא עלה על דעתו של המפקיד שבעל הבית עשוי להשתמש בכסף. לפיכך, אם בעל הבית איבד את הכסף, אינו נושא באחריות עליו. אם השומר הוא חנווני, דינו כדין בעל הבית; זהו דבריו של רבי מאיר. רבי יהודה אומר: אם השומר הוא חנווני, דינו כדין שולחני.
גְּמָ׳ מִשּׁוּם דִּצְרוּרִין לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן? אָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַב יְהוּדָה: בִּצְרוּרִין וַחֲתוּמִין שָׁנוּ. רַב מָרִי אָמַר: בְּקֶשֶׁר מְשׁוּנֶּה. אִיכָּא דְאָמְרִי, בָּעֵי רַב מָרִי: קֶשֶׁר מְשׁוּנֶּה מַאי? תֵּיקוּ.
גמרא: הגמרא שואלת: מדוע משום שהכסף צרור החלפן אינו רשאי להשתמש בו? וכי אין בני אדם רגילים לצרור את כספם? קשירה אינה ראיה לכך שכוונת מי שהפקיד את הכסף היא שלא ישתמשו בו. רב אסי אמר שרב יהודה אמר: מדובר במקרה שבו הכסף צרור וחתום, סימן ברור שאינו רוצה שיפתחו את הצרור, ועל כך נשנתה המשנה. רב מרי אומר: מדובר במקרה שהכסף צרור בקשר משונה, שגם הוא מעיד שאינו רוצה שיפתחו את הצרור. יש שאומרים שיש נוסח אחר: רב מרי מעלה בעיה: מה דינו של כסף הצרור בקשר משונה? האם דינו ככסף חתום או לא? הגמרא מסיקה: הבעיה תעמוד בלא הכרעה.
מוּתָּרִין יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן כּוּ׳. אָמַר רַב הוּנָא: וַאֲפִילּוּ נֶאֶנְסוּ. וְהָא ״אָבְדוּ״ קָתָנֵי! כִּדְרַבָּה דְּאָמַר רַבָּה: ״נִגְנְבוּ״ – בְּלִסְטֵיס מְזוּיָּין, ״אָבְדוּ״ – שֶׁטָּבְעָה סְפִינָתוֹ בַּיָּם.
§ המשנה מלמדת שאם הכסף אינו צרור החלפן רשאי להשתמש בו, ולכן הוא נושא באחריות אם הוא אובד. רב הונא אומר: ואפילו אם הוא נלקח ממנו באונס הוא חייב לשלם. הגמרא שואלת: אבל האם לא שנינו במשנה: אבד, שמכאן אפשר להסיק שרק אם הכסף אבד הוא נושא באחריות, אבל לא אם נלקח בכוח? הגמרא משיבה: יש להבין זאת בהתאם לאותו דבר שרבה אמר בהקשר אחר, כפי שרבה אומר: נגנבו; זה מתייחס למקרה שבו החפצים נגנבו בכוח על ידי ליסטים מזוינים. אבדו; זה מתייחס למקרה שבו ספינתו טבעה בים.
וְרַב נַחְמָן אָמַר: נֶאֶנְסוּ לָא. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ נֶאֶנְסוּ לָא, אַלְמָא לָא הָוֵי שׁוֹאֵל עֲלַיְיהוּ, אִי שׁוֹאֵל לָא הָוֵי שׁוֹמֵר שָׂכָר נָמֵי לָא הָוֵי! אֲמַר לֵיהּ: בְּהָא מוֹדֵינָא לָךְ, דְּהוֹאִיל וְנֶהֱנָה מַהֲנֶה, בְּהָהוּא הֲנָאָה דְּאִי מִיתְרְמֵי לֵיהּ זְבִינָא דְּאִית בֵּהּ רַוְוחָא זָבֵן בְּהוּ, הָוֵי עֲלַיְיהוּ שׁוֹמֵר שָׂכָר.
ורב נחמן אומר: אם נלקח ממנו באונס, הוא אינו חייב לשלם. אמר רבא לרב נחמן: לפי שיטתך, שאמרת שאם נלקח ממנו מחמת אונס, הוא אינו חייב לשלם; מכאן לכאורה, שהשולחני אינו נחשב לווה לגבי הכסף. ואם אינו לווה, אף אינו שומר שכר. אם כן, מדוע הוא נושא באחריות לכסף אם הוא אובד? מעמדו צריך להיות של שומר חינם, והוא צריך להיות פטור. אמר לו רב נחמן: במקרה זה, אני מודה שהוא שומר שכר, שכן הוא נהנה מן הכסף. בהנאה שהשולחני מפיק, מכוח העובדה שאם הזדמנות לקנייה רווחית תזדמן לו, הוא יכול לקנות אותה בכסף המופקד, הרי הוא נחשב שומר שכר לגבי הכסף.
אֵיתִיבֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב הוּנָא: הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל שׁוּלְחָנִי, אִם צְרוּרִין – לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם הוֹצִיא – לֹא מָעַל הַגִּזְבָּר. וְאִם מוּתָּרִין – יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם הוֹצִיא – מָעַל הַגִּזְבָּר.
רב נחמן הקשה על דעתו של רב הונא ממשנה (מעילה כא ע"ב): לגבי גזבר המקדש שהפקיד מעות אצל שולחני, אם הכסף צרור, השולחני אינו רשאי להשתמש בו. לפיכך, אם הוציא את הכסף, גזבר המקדש אינו חייב במעילה בנכסי הקדש, משום שהשולחני הוא החייב. אם הכסף היה מותר, השולחני רשאי להשתמש בו. לפיכך, אם השולחני הוציא את הכסף, גזבר המקדש חייב במעילה בנכסי הקדש, שכן השולחני משמש שליח של הגזבר.
וְאִי אָמְרַתְּ אֲפִילּוּ נֶאֶנְסוּ, מַאי אִירְיָא הוֹצִיא? אֲפִילּוּ לֹא הוֹצִיא נָמֵי!
רב נחמן מסביר את קושייתו: ואם תאמר שאפילו אם הכסף נלקח מן השולחני באונס, הוא נושא באחריות לכסף, מדוע התנא מלמד דווקא שגזבר המקדש נושא באחריות אם השולחני הוציא את הכסף? אפילו אם לא הוציא את הכסף, הגזבר צריך לשאת באחריות. מאחר שגזבר המקדש נתן לו כסף לא צרור, הרי זה כהלוואה. הגזבר צריך להיות חייב במעילה ברגע שנתן כסף לא צרור לשולחני.
אֲמַר לֵיהּ: הוּא הַדִּין אַף עַל גַּב דְּלֹא הוֹצִיא, וְאַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא ״הוֹצִיא״, תְּנָא סֵיפָא נָמֵי ״הוֹצִיא״.
רב הונא אמר לו: כך הוא הדין אפילו אם לא הוציא את הכסף, והגזבר חייב מרגע שהוא נותן את הכסף לשולחני. ומכיוון שהתנאשנה ברישא של המשנה שהשולחני חייב אם הוציא את הכסף, התנאשנה גם בסיפא של המשנה גם כן שהגזבר חייב אם הוציא את הכסף, אף על פי שהוא חייב אפילו אם לא הוציא את הכסף.
מַתְנִי׳ הַשּׁוֹלֵחַ יָד בְּפִקָּדוֹן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יִלְקֶה בְּחָסֵר וּבְיָתֵר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כִּשְׁעַת הוֹצָאָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כִּשְׁעַת הַתְּבִיעָה.
משנה: לגבי מי ששולח יד בפיקדון, בית שמאי אומרים: הוא נענש על הפחת שלו ועל היתר שלו. אם ערך הפיקדון פוחת, השומר חייב לשלם בהתאם לערכו בזמן שליחת היד. אם ערכו עולה, הוא חייב לשלם בהתאם לערכו בזמן התשלום. ובית הלל אומרים: הוא משלם בהתאם לערכו בשעת ההוצאה. רבי עקיבא אומר: הוא משלם בהתאם לערכו בשעת התביעה.
גְּמָ׳ אָמַר רַבָּה: הַאי מַאן דִּגְזַל חָבִיתָא דְחַמְרָא מֵחַבְרֵיהּ, מֵעִיקָּרָא שָׁוְיָא זוּזָא, הַשְׁתָּא שָׁוְיָא אַרְבְּעָה. תַּבְרַהּ אוֹ שַׁתְיַיהּ – מְשַׁלֵּם אַרְבְּעָה, אִיתְּבַר מִמֵּילָא – מְשַׁלֵּם זוּזָא.
גמרא:רבה אומר: במקרה של זה שגזל מחברו חבית של יין, כאשר בתחילה הייתה שווה דינר אחד וכעת היא שווה ארבעה דינרים; אם הגזלן שבר את החבית או שתה את היין, הוא משלם ארבעה דינרים. אם היא נשברה מאליה, הוא משלם דינר אחד.
מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּאִי אִיתַהּ הָדְרָא לְמָרַהּ בְּעֵינָא, הָהִיא שַׁעְתָּא דְּקָא שָׁתֵי לַיהּ אוֹ דְּקָא תָּבַר לַהּ, קָא גָזֵל מִינֵּיהּ, וּתְנַן: כׇּל הַגַּזְלָנִין מְשַׁלְּמִין כִּשְׁעַת הַגְּזֵילָה. אִיתְּבַר מִמֵּילָא מְשַׁלֵּם זוּזָא. מַאי טַעְמָא? הַשְׁתָּא לָא עָבֵיד לַהּ וְלָא מִידֵּי, אַמַּאי קָא מְחַיְּיבַתְּ לֵיהּ? אַהָהִיא שַׁעְתָּא דְּגַזְלַהּ, הָהִיא שַׁעְתָּא זוּזָא הוּא דְּשָׁוְיָא.
הגמרא מפרטת: מה הטעם להבדל? שכן אילו החבית הייתה שלמה, הייתה חוזרת לבעליה במצבה המקורי ולא היה צורך לחשב את שוויה, באותו רגע שהוא שתה אותה או באותו רגע שהוא שבר אותה הוא הרגע שבו גזל מן בעל היין. ושנינו במשנה (בבא קמא צג ע"ב): כל הגזלנים משלמים לפי שווי החפץ הגזול בשעת הגזלה. כאן, זה ארבעה דינרים. אם החבית נשברה מאליה, הגזלן משלם דינר אחד. מה הטעם לכך? הרי הוא לא עשה עכשיו דבר לחבית . מדוע אתה מחייב אותו לשלם? משום אותו רגע שבו גזל אותה מחברו. באותו רגע, היא הייתה שווה רק דינר אחד.
תְּנַן: בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים כִּשְׁעַת הוֹצָאָה. מַאי כִּשְׁעַת הוֹצָאָה? אִילֵימָא כִּשְׁעַת הוֹצָאָה מִן הָעוֹלָם.
למדנו במשנה שבית הלל אומרים: מי ששולח יד בפיקדון משלם לפי שוויו בשעת ההוצאה. הגמרא שואלת: מה פירוש: לפי שוויו בשעת ההוצאה? אם נאמר שפירושו לפי שוויו בשעת יציאתו מן העולם, כאשר שתה את היין או שבר את החבית, הרי זה קשה.
וּבְמַאי? אִי בְּחָסֵר, מִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר? וְהָא תְּנַן: כׇּל הַגַּזְלָנִין מְשַׁלְּמִין כִּשְׁעַת הַגְּזֵילָה! וְאִי בְּיָתֵר – הַיְינוּ בֵּית שַׁמַּאי!
הגמרא מבהירה את הקושי: ולגבי איזה מקרה מדובר כאן? אם מדובר במקרה שבו הייתה ירידה בערך לפני הוצאתו, האם יש מי שאומר שהשומר משלם את המחיר הנמוך? והרי למדנו במשנה: כל הגזלנים משלמים לפי שווי החפץ הגזול בשעת הגזלה, ולא פחות מכך. ואם מדובר במקרה שבו הייתה עלייה בערך לפני הוצאתו, זוהי דעת בית שמאי, שהשולח יד בפיקדון משלם תמיד את הערך הגבוה יותר, ולא דעת בית הלל.

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria