דַּל תְּלָתִין וְשִׁיתָּא בְּשִׁיתָּא, פָּשׁוּ לֵיהּ תְּרֵיסַר. דַּל תְּמָנְיָא שְׁתוּתֵי, פָּשׁוּ לְהוּ אַרְבְּעָה.
הגמרא כעת מנתחת את חישובו של רב יהודה: הפחת שלושים ושש כדים שנמכרו בשישה דינרים כל אחד, שבאמצעותם הוא מחזיר את מחיר הקנייה של החבית. שנים עשר כדים נותרו לו. הפחת שמונה כדים, שהוא שישית מן הכמות הכוללת, שכן זו המידה הנבלעת בחביות. ארבעה כדים נותרו כרווח לרב יהודה.
וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: הַמִּשְׂתַּכֵּר אַל יִשְׂתַּכֵּר יוֹתֵר עַל שְׁתוּת!
הגמרא שואלת: אבל האם שמואל לא אומר שמי שמרוויח ממכירת דברים הקשורים לקיומו של אדם אינו רשאי להרוויח יותר משישית? אפשר להסיק שמותר לאדם להרוויח עד שישית. אבל לפי החישוב, רווחו של רב יהודה היה נמוך בהרבה. מדוע הוא לא מכר את השמן במחיר גבוה יותר?
אִיכָּא גּוּלְפֵי וּשְׁמָרַיָּא. אִי הָכִי נְפִישׁ לֵיהּ טְפֵי מִשְּׁתוּת? אִיכָּא טִרְחֵיהּ וּדְמֵי בַּרְזַנְיָיתָא.
הגמרא משיבה: יש את החבית ואת השמרים שיש להביא בחשבון. אלה נשארים ברשותו, שכן הוא קנה את החבית ואת כל תכולתה בשישה דינרים, והם משלימים את הרווח. הגמרא מקשה: אם כן, לאחר שמביאים בחשבון את החבית והשמרים, הרווח גדול מִשִּׁשִּׁית. כיצד הרוויח רב יהודה מעבר לשיעור המותר? הגמרא משיבה: יש התשלום עבור טרחתו, שכן הוא מכר את השמן, ויש גם תשלום עבור הניקוב, שכן יש צורך באומן כדי להתקין ברז בחבית. כאשר תשלומים אלה נכללים בחישוב, הרווח הוא בדיוק שישית.
אִם הָיָה שֶׁמֶן מְזוּקָּק אֵינוֹ יוֹצִיא לוֹ שְׁמָרִים וְכוּ׳. וְהָא אִי אֶפְשָׁר דְּלָא בָּלַע! אָמַר רַב נַחְמָן: בִּמְזוּפָּפִין שָׁנוּ. אַבָּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא שֶׁלֹּא בִּמְזוּפָּפִין, כֵּיוָן דִּטְעוּן – טְעוּן.
§ המשנה מלמדת: אם היה זה שמן מזוקק, אינו מנכה מן השמן עבור השמרים. אם הם אוחסנו בחביות ישנות שכבר רוויות, אינו מנכה מן השמן עבור הבליעה. הגמרא שואלת: אבל האם אין זה בלתי אפשרי שהחבית לא בלעה כלל שמן, אפילו אם הייתה רוויה? רב נחמן אומר: מדובר בחביות משוחות בזפת שעליהן התנאיםשנו את המשנה, ואם החבית ישנה ומשוחה בזפת היא אינה בולעת דבר. אביי אמר: אפילו אם תאמר שהמשנה אינה מתייחסת לחביות משוחות בזפת, כיון שהן רוויות, רוויות הן, ואין עוד שמן נבלע.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַמּוֹכֵר שֶׁמֶן מְזוּקָּק לַחֲבֵירוֹ כׇּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל עָלָיו לוֹג וּמֶחֱצָה שְׁמָרִים לְמֵאָה. אָמַר אַבָּיֵי: כְּשֶׁתִּמְצָא לוֹמַר, לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה מוּתָּר לְעָרֵב שְׁמָרִים, לְדִבְרֵי חֲכָמִים אָסוּר לְעָרֵב שְׁמָרִים.
המשנה מלמדת כי רבי יהודה אומר: אפילו במקרה של מי שמוכר שמן מזוקק לחברו כל ימות השנה, הקונה הזה מקבל עליו שהמוכר ינכה לוג וחצי של שמרים לכל מאה לוג, שכן זהו שיעור השמרים המקובל. אמר אביי: כאשר תעיין בדבר, תמצא שיש הכרח לומר כי לפי דברי רבי יהודה, מותר לערב שמרים ששקעו בתחתית החבית עם השמן הצלול ולמכור את התערובת. ולפי דברי חכמים, אסור לערב שמרים עם השמן הצלול.
לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה מוּתָּר לְעָרֵב שְׁמָרִים, וְהַיְינוּ טַעְמָא דִּמְקַבֵּל, דַּאֲמַר לֵיהּ: אִי בְּעַי לְעָרוֹבֵי לָךְ – מִי לָא עָרֵבִי לָךְ? הַשְׁתָּא נָמֵי קַבֵּיל.
הגמרא מפרטת. לפי דבריו של רבי יהודה, מותר לערב משמרים, וזו הסיבה שהקונה מקבל על עצמו שהמוכר ינכה לוג וחצי של משמרים לכל מאה לוג, שכן המוכר אומר לו: אילו רציתי לערב משמרים ולמכור אותם לך, וכי לא הייתי יכול לערב אותם ולמכור אותם לך? אף עכשיו, קבל על עצמך את הניכוי מחמת המשמרים.
וְלֵימָא לֵיהּ: אִי עָרֵבְתְּ לֵיהּ – הֲוָה מִזְדַּבַּן לִי, הַשְׁתָּא מַאי אֶעֱבֵיד לֵיהּ? לְחוֹדֵיהּ לָא מִזְדַּבַּן לִי! בְּבַעַל הַבַּיִת עָסְקִינַן – דְּנִיחָא לֵיהּ בְּצִילָא. וְלֵימָא לֵיהּ: מִדְּלָא עָרֵבִית לִי – אַחוֹלֵי אַחֵלְתְּ לִי!
הגמרא שואלת: ושיאמר לו הקונה: אילו היית מערב את השמרים בתוך השמן, היה אפשר למכור אותו בשבילי לאחר. עכשיו מה אעשה בו? את השמרים אי אפשר למכור בפני עצמם, ואני אסבול הפסד. הגמרא משיבה: אנו עוסקים בקונה שהוא בעל בית, ולא סוחר. הוא צריך שמן לשימושו האישי, ושמן מסונן עדיף לו, שכן השימוש שלו בשמן נעשה נוח יותר על ידי הסרת השמרים. הגמרא שואלת: ושיאמר לו הקונה: מכך שלא עירבת את השמרים עם השמן בשבילי, יש בכך ראיה שויתרת על זכויותיך בו לטובתי.
רַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ, דְּלֵית לֵיהּ מְחִילָה. דִּתְנַן: מָכַר לוֹ אֶת הַצֶּמֶד – לֹא מָכַר לוֹ אֶת הַבָּקָר. מָכַר לוֹ אֶת הַבָּקָר – לֹא מָכַר לוֹ אֶת הַצֶּמֶד.
הגמרא משיבה: רבי יהודה הולך לפי קו ההיגיון הרגיל שלו, שכן אין הוא סבור שאפשר להניח ויתור, ולכן הקונה אינו יכול להניח שהמוכר ויתר על זכותו לקבל את המחיר המקובל, כפי שלמדנו במשנה (בבא בתרא עז ע"ב): אם אדם מכר את הצמד [צמד] לחברו, לא מכר לו את הבקר. כפשוטו, צמד פירושו העול המחזיק את הבהמות יחד [צמוד] בשעת החרישה. אפשר להבין זאת כמתייחס לשתי הבהמות המוחזקות יחד על ידי העול. אם אדם מכר את הבקר לחברו, לא מכר לו את הצמד. המכירה מוגבלת למשמעות המילולית של מה שאמר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַדָּמִים מוֹדִיעִין. כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: מְכוֹר לִי צִמְדְּךָ בְּמָאתַיִם זוּז – הַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין הַצֶּמֶד בְּמָאתַיִים זוּז. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַדָּמִים רְאָיָה.
המשנה ממשיכה: רבי יהודה אומר: הדמים מודיעים את היקף המכר. על סמך המחיר ניתן לקבוע מה כלול במכירה. כיצד? אם הקונה אמר למוכר: מכור לי את הצמד שלך במאתיים דינר, הרי הדבר ידוע שצמד אינו עולה מאתיים דינר, ובוודאי התכוון לבקר. וחכמים אומרים: אין הדמים ראיה, שכן ייתכן שאחד הצדדים ויתר על חלק ממחיר המכר.
לְדִבְרֵי חֲכָמִים אָסוּר לְעָרֵב שְׁמָרִים, וְהַיְינוּ טַעְמָא דְּלָא מְקַבֵּל – דַּאֲמַר לֵיהּ: אִי בָּעֵית לְעָרוֹבֵי מִי הֲוָה שְׁרֵי לָךְ? הַשְׁתָּא נָמֵי לָא מְקַבֵּילְנָא.
הגמרא מסכמת את ביאורה של אמרת אביי: לפי דברי החכמים, אסור לערב משמרים, וזו הסיבה שהקונה אינו מקבל שהמוכר ינכה לוג וחצי של משמרים לכל מאה לוג, שכן הקונה אומר לו: אילו רצית לערב משמרים ולמכור אותם, האם היה מותר לך לעשות כן? אף עכשיו, איני מקבל ניכוי זה.
אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: אַדְּרַבָּה, אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא! לְדִבְרֵי חֲכָמִים מוּתָּר לְעָרֵב שְׁמָרִים, וְהַיְינוּ טַעְמָא דְּלָא מְקַבֵּל – דַּאֲמַר לֵיהּ: מִדְּלָא עָרֵבְתְּ לִי, אַחוֹלֵי אַחֵלְיתְּ לִי. לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה אָסוּר לְעָרֵב שְׁמָרִים, וְהַיְינוּ טַעְמָא דִּמְקַבֵּל – דְּאָמַר לֵיהּ: אִי בְּעַי לְעָרוֹבֵי – לָא שְׁרֵי לִי לְעָרוֹבֵי לָךְ, קַבּוֹלֵי לָא מְקַבְּלַתְּ. זְבוֹן וְזַבֵּין תַּגָּרָא אִיקְּרִי?
רב פפא אמר לאביי: אדרבה, ההפך מסתבר. לפי דברי החכמים, מותר לערב משמרים. וזה הטעם שהקונה אינו מקבל את הניכוי, שכן הקונה אמר למוכר: מכך שלא עירבת את המשמרים עבורי, כנראה ויתרת לי על אותו סכום. לפי דברי רבי יהודה, אסור לערב משמרים. וזה הטעם שהקונה מקבל את הניכוי, שכן המוכר אומר לו: אילו רציתי לערב משמרים, אסור לי לערב אותם עבורך, ואם אינך מקבל את הניכוי, איני מרוויח דבר ממכירה זו. זה אינו מתקבל על הדעת לפי הכלל: מי שקונה ומוכר באותו מחיר, האם הוא נקרא סוחר?
תַּנָּא: אֶחָד הַלּוֹקֵחַ וְאֶחָד הַמַּפְקִיד לִפְקָטִים. מַאי לִפְקָטִים? אִילֵימָא כִּי הֵיכִי דְּלוֹקֵחַ לָא מְקַבֵּל פְּקָטִים, מַפְקִיד נָמֵי לָא מְקַבֵּל פְּקָטִים – וְלֵימָא לֵיהּ: פְּקָטָךְ מַאי אֶיעְבֵּיד לְהוּ?
נלמד: דינם של גם מי שקונה וגם מי שמפקיד שמן בנוגע לשמרים [פיקטין], כגון גלעיני זיתים הצפים על השמן, שווה. הגמרא שואלת: מה פירוש: בנוגע לשמרים? אם נאמר שזה מלמד: כשם שהקונה אינו מקבל על עצמו ניכוי בכמות השמן בשל השמרים, כך גם מי שמפקיד את השמן אינו מקבל על עצמו ניכוי בכמות השמן בשל השמרים כאשר הוא מחזיר את השמן ונדרש להחזיר את מלוא הכמות שהופקדה אצלו, קשה הדבר. אלא שיאמר השומר לבעלים: מה אעשה בשמרים שלך?
אֶלָּא כִּי הֵיכִי דְּמַפְקִיד מְקַבֵּל פְּקָטִים, לוֹקֵחַ נָמֵי מְקַבֵּל פְּקָטִים. וּמִי מְקַבֵּל לוֹקֵחַ פְּקָטִים? וְהָתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא אָמְרוּ שֶׁמֶן עָכוּר אֶלָּא לַמּוֹכֵר בִּלְבָד, שֶׁהֲרֵי לוֹקֵחַ מְקַבֵּל עָלָיו לוֹג וּמֶחֱצָה שְׁמָרִים, בְּלֹא פְּקָטִים.
אלא, היא מלמדת: כשם שמי שמפקיד את השמן מקבל את השמרים כאשר שמנו מוחזר לו, כך גם הקונה מקבל את השמרים עם השמן שהוא רוכש. הגמרא שואלת: והאם הקונה מקבל על עצמו ניכוי עבור שמרים? והרי שנינו בברייתא שרבי יהודה אומר: חכמים קבעו שההפסד עבור שמן עכור הוא רק למוכר, שכן הקונה מקבל על עצמו ניכוי של לוג וחצי של משקע בלא שמרים?
לָא קַשְׁיָא: הָא דְּיָהֵיב לֵיהּ זוּזֵי בְּתִשְׁרִי וְקָא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ בְּנִיסָן, כִּי מִדָּה דְתִשְׁרִי. הָא דְּיָהֵיב לֵיהּ זוּזֵי בְּנִיסָן וְקָא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ בְּנִיסָן, כִּי מִדָּה דְנִיסָן.
הגמרא משיבה: אין זה קשה, שכן ברייתא זוbaraita, שבה נלמד שהקונה מקבל את השמרים, עוסקת במקרה שבו הקונה נתן למוכר מעות בתשרי, בזמן שמוסקים את הזיתים, והוא נוטל ממנו את השמן בניסן לפי המידה של תשרי. בתשרי, מחמת השפע הרב, המחיר נמוך יותר, ומיד לאחר המסיק השמן עכור. אותהbaraita, שבה נלמד שההפסד על שמן עכור הוא רק של המוכר, עוסקת במקרה שבו הקונה נתן למוכר מעות בניסן, והוא נוטל ממנו את השמן בניסן לפי המידה של ניסן, שכן בניסן גם הקונה וגם המוכר מניחים שהשמן מזוקק.
מַתְנִי׳ הַמַּפְקִיד חָבִית אֵצֶל חֲבֵירוֹ וְלֹא יִחֲדוּ לָהּ בְּעָלִים מָקוֹם, וְטִלְטְלָהּ וְנִשְׁתַּבְּרָה – אִם מִתּוֹךְ יָדוֹ נִשְׁבְּרָה, לְצוֹרְכּוֹ – חַיָּיב, לְצוֹרְכָּהּ – פָּטוּר. אִם מִשֶּׁהִנִּיחָהּ נִשְׁבְּרָה, בֵּין לְצוֹרְכּוֹ בֵּין לְצוֹרְכָּהּ – פָּטוּר. יִחֲדוּ לָהּ הַבְּעָלִים מָקוֹם, וְטִלְטְלָהּ וְנִשְׁבְּרָה – בֵּין מִתּוֹךְ יָדוֹ וּבֵין מִשֶּׁהִנִּיחָהּ, לְצוֹרְכּוֹ – חַיָּיב, לְצוֹרְכָּהּ – פָּטוּר.
משנה: במקרה של מי שמפקיד חבית אצל אחר, והבעלים לא ייחדו מקום מסוים להנחת החבית בבית השומר, והשומר הזיזה והיא נשברה, אם נשברה כשהיא עדיין בידו, יש הבחנה: אם הזיז את החבית לצורכו, הוא חייב לשלם על הנזק. אם הזיז את החבית לצורכה שלה, כדי למנוע ממנה להינזק, הוא פטור. ואם, לאחר שהחזיר את החבית היא נשברה, בין אם הזיז אותה מלכתחילה לצורכו ובין אם הזיז אותה לצורכה שלה, הוא פטור. אבל אם הבעלים ייחדו מקום מסוים להנחת החבית, והשומר הזיזה והיא נשברה, בין אם נשברה כשהיא עדיין בידו ובין אם נשברה לאחר שהחזיר את החבית, אם הזיז אותה לצורכו הוא חייב לשלם, ואם הזיז אותה לצורכה שלה, הוא פטור.
גְּמָ׳ הָא מַנִּי? רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא, דְּאָמַר: לָא בָּעִינַן דַּעַת בְּעָלִים. דְּתַנְיָא: הַגּוֹנֵב טָלֶה מִן הָעֵדֶר וְסֶלַע מִן הַכִּיס – לִמְקוֹם שֶׁגָּנַב יַחְזִיר, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
גמרא: בהתאם לדעת מי היא משנה זו? היא בהתאם לדעתו של רבי ישמעאל, שאומר: כאשר גנב מחזיר חפץ שגנב, אין אנו דורשים את ידיעת הבעלים כדי שהחפץ ייחשב כמוחזר, כפי שנלמד בברייתא: במקרה של מי שגונב טלה מן העדר או סלע מן הכיס, עליו להחזירו למקום שממנו גנב אותו, ואין צורך להודיע לבעלים; זהו דבריו של רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria