״נְטוּשִׁים״ דִּבְעַל כׇּרְחָן, דִּכְתִיב: ״וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ״ – אַפְקַעְתָּא דְמַלְכָּא. ״רְטוּשִׁים״ דְּמִדַּעְתָּן, דִּכְתִיב: ״אֵם עַל בָּנִים רֻטָּשָׁה״.
הגמרא מסבירה: רכוש נטושים [netushim]; זה מתייחס לרכוש שהבעלים עזבו בעל כורחם. כאשר נאמר: "והשביעית תשמטנה ונטשתה [untashtah]" (שמות כג:יא), זוהי הפקעה על ידי גזירת מלך העולם. רכוש רטושים [retushim]; זה מתייחס לרכוש שהבעלים עזבו מרצונם, כפי שנאמר: "אם נטשׁה [rutasha] על בניה" (הושע י:יד), ומכאן שהאם נותרה עם הבנים, לאחר שכל הגברים עזבו.
תָּנָא: וְכוּלָּם שָׁמִין לָהֶם כְּאָרִיס. אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַשְּׁבוּיִין, הַשְׁתָּא זָרִיז וְנִשְׂכָּר הֲוָה, מַאי דְּאַשְׁבַּח מִיבַּעְיָא? אֶלָּא אַרְטוּשִׁים – וְהָא ״מוֹצִיאִין אוֹתָן מִיָּדוֹ״ קָתָנֵי!
חכם לימד בנוגע לברייתא הדנה במקרה של מי שיורד לנכס של אחר: ועל כולם, בית הדין מעריך את עבודתם כפי שמעריכים את עבודתו של אריס. הגמרא שואלת: על איזה נכס בברייתא נאמר פסק זה? אם נאמר שהוא נאמר לגבי נכסי שבויים, כעת כשהתנא אמר שהוא שקדן והוא מרוויח, שכן הוא רשאי ליטול כמה יבול שירצה, האם נחוץ לומר שהוא יכול ליטול חלק ממה שעשה כדי להשביח את השדה? אלא, אמור שהוא נאמר לגבי נכסים נטושים. אבל האם לא שנינו: בית הדין מוציא אותה מרשותו? מעמדו ההלכתי של מי שעמל בשדה כלל אינו דומה לזה של אריס.
אֶלָּא אַנְּטוּשִׁים. לְמַאן? אִילֵּימָא לְרַבָּנַן – הָא אָמְרִי מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ. אִי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל – הָא אָמַר שָׁמַעְתִּי שֶׁהַנְּטוּשִׁים כִּשְׁבוּיִין.
אלא, אמור שנאמר לגבי נכס נטוש. הגמרא שואלת: בהתאם לדעת מי זה? אם נאמר שזה בהתאם לדעת חכמים, והרי הם אומרים: בית הדין מוציא אותו מרשותו? ואם זה בהתאם לדעתו של רבן שמעון בן גמליאל, והרי הוא אומר: שמעתי שהמעמד המשפטי של נכס נטוש הוא כמו זה של נכסי שבויים, וזכויותיו של מי שעמל בשדה עדיפות על אלו של אריס.
כִּשְׁבוּיִין וְלֹא שְׁבוּיִין. כִּשְׁבוּיִין – דְּאֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן מִיָּדוֹ, וְלֹא שְׁבוּיִין – דְּאִילּוּ הָתָם זָרִיז וְנִשְׂכָּר, וְאִילּוּ הָכָא שָׁיְימִינַן לֵיהּ כְּאָרִיס.
הגמרא משיבה: לפי שיטתו של רבן שמעון בן גמליאל, המעמד המשפטי של אותו נכס דומה במובנים מסוימים לזה של נכסי שבויים אך במובנים אחרים אינו דומה לזה של נכסי שבויים. הוא דומה לנכסי שבויים בכך שבית הדין אינו מוציא אותו מחזקתו. אך הוא אינו דומה לנכסי שבויים, שכן שם, במקרה של נכסי שבויים, מי שמעבד את השדה הוא זריז והוא מרוויח מן הפירות שהוא נוטל, ואילו כאן, שמים את עבודתם כפי שהיו שמים את עבודתו של אריס.
וּמַאי שְׁנָא מֵהָא דִּתְנַן: הַמּוֹצִיא הוֹצָאוֹת עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, הוֹצִיא הַרְבֵּה וְאָכַל קִימְעָא, קִימְעָא וְאָכַל הַרְבֵּה – מַה שֶּׁהוֹצִיא הוֹצִיא, וּמַה שֶּׁאָכַל אָכַל.
הגמרא שואלת: ומה שונה במקרה זה ממה שלמדנו במשנה (עט ע"ב): במקרה של מי שמוציא הוצאות כדי להשביח את נכסי המלוג של אשתו, השייכים לאשתו אך שפירותיהם שלו במשך נישואיהם, אם הנישואין מסתיימים בגירושין או במותו והיא חוזרת ונוטלת את הנכס, בין אם הוציא הרבה כדי להשביח את הנכס ואכל מעט ולא נהנה הנאה התואמת את השקעתו, ובין אם הוציא מעט ואכל הרבה, העיקרון הוא: מה שהוציא, הוציא; ומה שאכל, אכל. אין שמין את עמלו כשל אריס.
הָא לָא דָּמְיָא אֶלָּא לְהָא דִּתְנַן: הַמּוֹצִיא הוֹצָאוֹת עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ קְטַנָּה – כְּמוֹצִיא עַל נִכְסֵי אַחֵר דָּמֵי. אַלְמָא: כֵּיוָן דְּלָא סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ, תַּקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן כִּי הֵיכִי דְּלָא לַפְסְדִינְהוּ, הָכָא נָמֵי תַּקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן כִּי הֵיכִי דְּלָא לַפְסְדִינְהוּ.
הגמרא משיבה: מקרה זה דומה רק לזה שלמדנו באמירה שרבי יעקב אמר בשם רב חסדא: המעמד ההלכתי של מי שמוציא הוצאות כדי להשביח את נכסי המלוג של אשתו הקטנה, שאביה מת ואחיה ואמה השיאוה, הוא כמו זה של מי שמוציא הוצאות כדי להשביח את נכסיו של אחר, שכן זהו נישואין מכוח דין דרבנן והיא יכולה לבטל את הנישואין על ידי מיאון. אם הבעל הוציא הרבה כדי להשביח את הנכס ואכל מעט, עבודתו נאמדת כשל אריס. מכאן נראה, מאחר שאינו סומך על כך שנכסיה יישארו שלו, חכמים תיקנו לטובתו שיקבל החזר על הוצאותיו כדי שלא יפחית מערך הנכס. כאן גם כן, חכמים תיקנו לטובת מי שעמל בשדה שיקבל החזר על עמלו, כדי שלא יפחית מערך הנכס.
וְכוּלָּן שָׁמִין לָהֶם כְּאָרִיס – וְכוּלָּן לְאֵיתוֹיֵי מַאי?
הגמרא שואלת לגבי הביטוי הכתוב בברייתא: ולגבי כולם, בית הדין מעריך את עבודתם כפי שמעריכים את עבודתו של אריס; איזו תוספת מקרה בא הדבר לכלול, שהרי לכאורה הוא חל רק על נכסיהם של מי שנטשו אותם, בהתאם לדעתו של רבן שמעון בן גמליאל?
לְאֵיתוֹיֵי הָא דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁבוּי שֶׁנִּשְׁבָּה מוֹרִידִין קָרוֹב לִנְכָסָיו, יָצָא לְדַעַת אֵין מוֹרִידִין קָרוֹב לִנְכָסָיו. וְרַב נַחְמָן דִּידֵיהּ אָמַר: בּוֹרֵחַ הֲרֵי הוּא כְּשָׁבוּי. בּוֹרֵחַ מֵחֲמַת מַאי? אִילֵימָא מֵחֲמַת כְּרָגָא – הַיְינוּ לְדַעַת, אֶלָּא בּוֹרֵחַ מֵחֲמַת מְרָדִין.
הגמרא משיבה: זה בא לרבות את מה שרב נחמן אומר ששמואל אומר: לגבי שבוי שנשבה, בית הדין מוריד קרוב לנכסיו כדי לנהל את רכושו. אם הלך מרצונו שלו, בית הדין אינו מוריד קרוב לנכסיו כדי לנהל את רכושו. ורב נחמן אומר את דברי עצמו: המעמד המשפטי של מי שבורח הוא כמו זה של שבוי. הגמרא שואלת: מי שבורח משום מה בורח? אם נאמר שהוא בורח בגלל מס [karga] שהוא מנסה להשתמט ממנו, הרי זה המקרה של מי שהלך מרצונו שלו. אלא, הכוונה היא למי שבורח בגלל טענה שביצע רצח [meradin], והוא בורח כדי להימנע מהוצאה להורג. לכן, מעמדו המשפטי הוא כשל שבוי.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁבוּי שֶׁנִּשְׁבָּה וְהִנִּיחַ קָמָה לִקְצוֹר, עֲנָבִים לִבְצוֹר, תְּמָרִים לִגְדּוֹר, זֵיתִים לִמְסוֹק – בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו וּמַעֲמִידִין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, וְקוֹצֵר וּבוֹצֵר וְגוֹדֵר וּמוֹסֵק, וְאַחַר כָּךְ מוֹרִידִין קָרוֹב לִנְכָסָיו. וְלוֹקֵים אַפּוֹטְרוֹפָּא לְעוֹלָם! אַפּוֹטְרוֹפָּא לְדִיקְנָנֵי לָא מוֹקְמִינַן.
רב יהודה אומר ששמואל אומר: במקרה של שבוי שנשבה והותיר בשדהו תבואה עומדת לקצירה, או ענבים לבצירה, או תמרים לגדידה, או זיתים למסיקה, ובעל הפירות יספוג הפסד ניכר אם לא יקצרו אותם, בית הדין יורד לנכסיו וממנה אפוטרופוס לנהל את רכושו. והוא קוצר, ובוצר, וגודד, ומוסק, ולאחר מכן בית הדין מתיר לקרוב לרדת ולנהל את רכושו. הגמרא שואלת: אם זו אפשרות, ימנה בית הדין תמיד אפוטרופוס לנהל את שדהו של השבוי. הגמרא משיבה: אין מעמידים אפוטרופוס לזקנים [אפוטרופא], כלומר, לבגירים. אפוטרופוס מתמנה רק ליתומים.
אָמַר רַב הוּנָא: אֵין מוֹרִידִין קָטָן לְנִכְסֵי שָׁבוּי, וְלֹא קָרוֹב לְנִכְסֵי קָטָן, וְלָא קָרוֹב מֵחֲמַת קָרוֹב לְנִכְסֵי קָטָן.
רב הונא אומר: בית הדין אינו מסמיך קטין, אפילו אם הוא יורש, לרדת לנכסיו של שבוי. וכן בית הדין אינו מסמיך קרוב שהוא יורש לרדת לנכסיו של קטין שאין מי שיטפל בהם. וכן בית הדין אינו מסמיך קרוב מחמת קרוב לרדת לנכסיו של קטין.
אֵין מוֹרִידִין קָטָן לְנִכְסֵי שָׁבוּי, דִּלְמָא מַפְסֵיד לְהוּ. וְלָא קָרוֹב מֵחֲמַת קָרוֹב לְנִכְסֵי קָטָן, בְּאַחֵי מֵאִימָּא. וְלָא קָרוֹב לְנִכְסֵי קָטָן, כֵּיוָן דְּלָא מָחֵי – אָתֵי לְאַחְזוֹקֵי בֵּיהּ.
הגמרא מפרטת: בית הדין אינו מרשה לקטין לרדת לנכסיו של שבוי, שמא יפחית את ערך הנכס. וכן בית הדין אינו מרשה לקרוב מחמת קרוב לרדת לנכסיו של קטין. הגמרא מסבירה: מדובר במקרה שבו לקטין יש אח מן האב, ולאותו אח יש אח מן האם. החשש הוא שהאחרון, שאינו קרוב כלל לקטין בעל השדה, יטען שהוא ירש את השדה מאחיו. וכן בית הדין אינו מרשה לקרוב לרדת לנכסיו של קטין. החשש הוא שמאחר שהקטין אינו מוחה בזמן הראוי ואינו טוען שהנכס אינו שייך לקרובו, אותו קרוב יבוא להחזיק בחזקה על השדה.
אָמַר רָבָא, שְׁמַע מִינֵּיהּ מִדְּרַב הוּנָא: אֵין מַחֲזִיקִין בְּנִכְסֵי קָטָן,
רבא אמר: למד מכך מן האמירה של רב הונא כי אין אדם יכול להחזיק בחזקת בעלות על נכסיו של קטן. אפילו אם אדם החזיק והשתמש בנכסיו של קטן במשך שלוש שנים, אין בכך כדי להעיד שיש לו חזקת בעלות על הנכס. רב הונא הגביל את הירידה לנכסי קטן דווקא לקרובים, ומכאן שכאשר מדובר באדם שאינו קרוב היורד לנהל את השדה, אין חשש כזה. לכאורה, הטעם שאין חשש הוא שאין אדם יכול להחזיק בחזקת בעלות על נכסיו של קטן.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria