פְּעָמִים שֶׁשְּׁנֵיהֶם בְּאָשָׁם. פְּעָמִים שֶׁהַשּׂוֹכֵר בְּחַטָּאת וְהַשּׁוֹאֵל בְּאָשָׁם, פְּעָמִים שֶׁהַשּׂוֹכֵר בְּאָשָׁם וְהַשּׁוֹאֵל בְּחַטָּאת.
יש זמנים ששניהם חייבים להביא קרבן אשם; יש זמנים שהשוכר חייב להביא קרבן חטאת והשואל חייב להביא קרבן אשם; יש זמנים שהשוכר חייב להביא קרבן אשם והשואל חייב להביא קרבן חטאת.
הָא כֵּיצַד? כְּפִירַת מָמוֹן – אָשָׁם. בִּיטּוּי שְׂפָתַיִם – חַטָּאת.
הגמרא מפרטת: כיצד? מי שנשבע שבועת שקר שיש בה כפירה בענין ממון חייב להביא אשם. מי שנשבע שבועת שקר על ביטוי שפתיים שאין בו כפירה בחוב ממוני חייב להביא חטאת.
פְּעָמִים שֶׁשְּׁנֵיהֶם בְּחַטָּאת – כְּגוֹן שֶׁמֵּתָה כְּדַרְכָּהּ, וְאָמְרוּ נֶאֶנְסָה. שׂוֹכֵר דְּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מִיפְּטַר פָּטוּר בְּחַטָּאת, שׁוֹאֵל דְּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ חַיּוֹבֵי מִיחַיַּיב בְּחַטָּאת.
הגמרא מפרטת: יש מקרים שבהם שניהם חייבים להביא קרבן חטאת. מדובר במקרה שבו הפרה מתה כדרכה והשוכר והשואל שניהם אמרו שהיא מתה מחמת נסיבות שמעבר לשליטתו. שוכר, שבכל מקרה פטור מלשלם בין אם מתה מיתה טבעית ובין אם מחמת נסיבות שמעבר לשליטתו, חייב להביא קרבן חטאת אם נשבע שבועת שקר. שואל, שבכל מקרה חייב לשלם בלי קשר לנסיבות מותה, חייב להביא קרבן חטאת אם נשבע שבועת שקר. בשני המקרים, השבועה לא כללה כפירה בחוב ממוני.
פְּעָמִים שֶׁשְּׁנֵיהֶם בְּאָשָׁם – כְּגוֹן שֶׁנִּגְנְבָה, וְאָמְרוּ מֵתָה מֵחֲמַת מְלָאכָה, דְּתַרְוַיְיהוּ קָא כָפְרִי מָמוֹנָא, דְּהָא מִיחַיְּיבִי, וְקָא פָטְרִי נַפְשַׁיְיהוּ.
יש מקרים ששניהם חייבים להביא קורבן אשם. זהו מקרה שבו הפרה נגנבה משואל, והשוכר והשואל שניהם אמרו כי היא מתה מחמת מלאכה רגילה. זהו מקרה שבו שניהם כפרו בדבר שבממון, שכן הם שניהם חייבים לשלם במקרה של גניבה, ושניהם נשבעים על טענה שבאמצעותה הם מבקשים לפטור את עצמם.
שׂוֹכֵר בְּחַטָּאת וְשׁוֹאֵל בְּאָשָׁם – כְּגוֹן שֶׁמֵּתָה כְּדַרְכָּהּ, וְאָמְרוּ מֵתָה מֵחֲמַת מְלָאכָה. שׂוֹכֵר דְּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מִיפְּטַר פָּטוּר – חַיָּיב בְּחַטָּאת. שׁוֹאֵל דְּמִיחַיַּיב בְּמֵתָה כְּדַרְכָּהּ, וְקָא פָטַר נַפְשֵׁיהּ בְּמֵתָה מֵחֲמַת מְלָאכָה – בְּאָשָׁם.
יש זמנים שבהם שוכר חייב להביא קרבן חטאת, ושואל חייב להביא קרבן אשם. זה במקרה שבו הפרה מתה כדרכה הרגילה והשוכר והשואל שניהם אמרו כי מתה מחמת מלאכה רגילה. שוכר, שבכל מקרה פטור, כיוון שהוא פטור מלשלם במקרים שבהם השור ניזוק או מת מחמת נסיבות שאינן בשליטתו, חייב להביא קרבן חטאת, שכן שבועת השקר לא כללה כפירה בחוב ממוני. שואל, שחייב לשלם כאשר הפרה מתה כדרכה הרגילה וניסה לפטור את עצמו בטענה כי מתה מחמת מלאכה רגילה, חייב להביא קרבן אשם.
שׂוֹכֵר בְּאָשָׁם וְשׁוֹאֵל בְּחַטָּאת – כְּגוֹן שֶׁנִּגְנְבָה וְאָמְרוּ מֵתָה כְּדַרְכָּהּ. שׂוֹכֵר הוּא דְּמִיחַיַּיב בִּגְנֵיבָה וַאֲבֵידָה, וְקָא פָטַר נַפְשֵׁיהּ בְּמֵתָה כְּדַרְכָּהּ – בְּאָשָׁם. שׁוֹאֵל דְּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ חַיּוֹבֵי מִיחַיַּיב – בְּחַטָּאת.
יש זמנים שבהם שוכר חייב להביא אשם, ושואל חייב להביא חטאת. זה במקרה שבו הפרה נגנבה מן השואל, והשוכר והשואל שניהם אמרו שהיא מתה כדרכה. השוכר, שהוא חייב לשלם במקרים של גניבה ואבדה וניסה לפטור את עצמו בטענה שהיא מתה כדרכה, חייב להביא אשם. שואל, שבכל מקרה חייב לשלם, חייב להביא חטאת.
מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי אַמֵּי, דְּאָמַר: כׇּל שְׁבוּעָה שֶׁהַדַּיָּינִים מַשְׁבִּיעִים אוֹתָהּ – אֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּיטּוּי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם״ ״כִּי תִשָּׁבַע״ מֵעַצְמָהּ. קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא כְּרַבִּי אַמֵּי.
הגמרא שואלת: מה רבי ירמיה מלמד אותנו בהצגה השיטתית הזו של המקרים הללו? הרי הם רק פרטים המבוססים על עקרונות הלכתיים מבוססים. הגמרא משיבה: דבריו באים למעט את דעתו של רבי אמי, שאומר: לגבי כל שבועה שהדיינים משביעים, אין אדם חייב להביא קרבן חטאת על שבועת ביטוי לשקר, שכן נאמר בפרשה העוסקת בחיוב להביא קרבן על שבועת שקר: "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים" (ויקרא ה:ד). הגמרא מסיקה: החיוב להביא קרבן על שבועת שקר חל רק על מי שנשבע מעצמו, ולא כאשר אחרים משביעים אותו. רבי ירמיה מלמד אותנו שההלכה אינה בהתאם לדעתו של רבי אמי, שכן אדם חייב להביא קרבן חטאת על שבועת ביטוי לשקר אפילו אם הושבע על ידי אחר.
אִתְּמַר: שׁוֹמֵר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר, רַב אָמַר: פָּטוּר, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חַיָּיב.
נאמר שיש מחלוקת אמוראית בנוגע לשומר שמסר לשומר אחר את הפיקדון שהופקד בידו. רב אומר: הוא פטור מתשלום באותם מקרים שבהם הוא פטור כאשר הפיקדון מצוי ברשותו. ורבי יוחנן אמר: הוא חייב לשלם אפילו במקרים של נזק שנגרם מחמת נסיבות שמעבר לשליטתו.
אָמַר אַבָּיֵי, לְטַעְמֵיהּ דְּרַב, לָא מִבַּעְיָא שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר שָׂכָר דְּעַלּוֹיֵי עַלְּיַיהּ לִשְׁמִירָתוֹ, אֶלָּא אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר חִנָּם, דְּגָרוֹעֵי גָּרְעַהּ לִשְׁמִירָתוֹ – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? דְּהָא מְסָרָהּ לְבֶן דַּעַת.
אביי אומר: לפי קו החשיבה של רב, אין צורך לומר את פסיקתו במקרה שבו בתחילה היה שומר חינם שמסר את הפיקדון לשמירה לשומר שכר, שכן במקרה זה שומר החינם הגביר את רמת שמירתו, שכן שומר שכר חייב לשלם במקרים שבהם שומר חינם פטור. אך אפילו במקרה של שומר שכר שמסר את הפיקדון לשמירה לשומר חינם, שבו שומר השכר הפחית את רמת שמירתו, הוא פטור. מה הטעם? הוא פטור מפני שמסר את הפיקדון לאדם בן דעת, ובכך שמר למעשה על הפיקדון.
וּלְטַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, לָא מִיבַּעְיָא שׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר חִנָּם דְּגָרוֹעֵי גָּרְעַהּ לִשְׁמִירָתוֹ, אֶלָּא אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר שָׂכָר, דְּעַלּוֹיֵי עַלְּיַיהּ לִשְׁמִירָתוֹ – חַיָּיב. דְּאָמַר לֵיהּ: ״אֵין רְצוֹנִי שֶׁיְּהֵא פִּקְדוֹנִי בְּיַד אַחֵר״.
לפי קו ההיגיון של רבי יוחנן, אין צורך לציין את פסיקתו במקרה שבו בתחילה הוא היה שומר שכר שמסר את הפיקדון לשמירה לשומר חינם, שכן שומר השכר הפחית את רמת שמירתו, שהרי שומר חינם פטור במקרים שבהם שומר שכר חייב לשלם. אך אפילו במקרה של שומר חינם שמסר את הפיקדון לשמירה לשומר שכר, שבו שומר החינם הגביר את רמת שמירתו, הוא חייב לשלם. מה הטעם? הוא חייב מפני שבעל הפיקדון אמר לו: אין רצוני שפיקדוני יהיה ברשותו של שומר אחר.
אָמַר רַב חִסְדָּא: הָא דְּרַב לָאו בְּפֵירוּשׁ אִתְּמַר, אֶלָּא מִכְּלָלָא. דְּהָנְהוּ גִּינָּאֵי, דְּכֹל יוֹמָא הֲווֹ מַפְקְדִי מָרַיְיהוּ גַּבַּהּ דְּהַהִיא סָבְתָּא. יוֹמָא חַד אַפְקְדֻינְהוּ לְגַבֵּי חַד מִינַּיְיהוּ, שְׁמַע קָלָא בֵּי הִלּוּלָא נְפַק אֲזַל. אַפְקְדִינְהוּ לְגַבַּהּ דְּהַהִיא סָבְתָּא, אַדַּאֲזַל וַאֲתָא אִגְּנוּב מָרַיְיהוּ.
רב חסדא אמר: קביעה זו המיוחסת לרב לא נאמרה במפורש. אלא, היא הוסקה מאמירה אחרת שלו, כפי שמסופר: היו אותם גננים שבכל יום היו מפקידים את אתיהם אצל זקנה אחת. יום אחד הפקידו את אתיהם אצל אחד מן הגננים. הוא שמע קול מבית חתונות ויצא והלך לשם. הוא הפקיד את האתים אצל אותה זקנה. בזמן שהלך ובא בחזרה מן החתונה, אתיהם נגנבו.
אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב וּפַטְרֵיהּ, מַאן דַּחֲזָא סָבַר מִשּׁוּם שׁוֹמֵר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר פָּטוּר. וְלָא הִיא, שָׁאנֵי הָתָם דְּכֹל יוֹמָא נָמֵי אִינְהוּ גּוּפַיְיהוּ גַּבַּהּ דְּהַהִיא סָבְתָּא הֲווֹ מַפְקְדִי לְהוּ.
המקרה הובא לפני רב, ורב פטר את הגנן שהפקיד את המעדרים אצל הזקנה. מי שראה את פסיקתו של רב חשב שרב פסק כך משום ששומר שמסר פיקדון לשומר אחר פטור. אך אין הדבר כך. שם, במקרה של המעדרים, הדבר שונה, שכן הגננים עצמם היו מפקידים את המעדרים שלהם אצל אותה זקנה. מאחר שהגננים אינם יכולים לטעון שאין רצונם שפיקדונם יהיה ברשותה של זקנה זו, הגנן שעשה כך פטור.
יָתֵיב רַבִּי אַמֵּי וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל לְרַבִּי אַמֵּי: הַשּׂוֹכֵר פָּרָה מֵחֲבֵירוֹ וְהִשְׁאִילָהּ לְאַחֵר וּמֵתָה כְּדַרְכָּהּ – יִשָּׁבַע הַשּׂוֹכֵר שֶׁמֵּתָה כְּדַרְכָּהּ וְהַשּׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם לַשּׂוֹכֵר. וְאִם אִיתָא, לֵימָא לֵיהּ: אֵין רְצוֹנִי שֶׁיְּהֵא פִּקְדוֹנִי בְּיַד אַחֵר! אֲמַר לֵיהּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּשֶׁנָּתְנוּ לוֹ רְשׁוּת הַבְּעָלִים לְהַשְׁאִיל.
הגמרא מספרת: רבי אמי ישב ואמר הלכה זו. רבי אבא בר ממל הקשה על רבי אמי מן המשנה: במקרה של מי ששוכר פרה מחברו, והשוכר הזה משאיל אותה לאחר, והפרה מתה כדרכה כשהייתה ברשות השואל, ההלכה היא שהשוכר נשבע לבעל הפרה שהפרה מתה כדרכה, והשואל משלם לשוכר עבור הפרה ששאל. ואם דבריו של רבי יוחנן נכונים, יאמר הבעלים לשוכר: אין רצוני שהפיקדון שלי יהיה ברשותו של אחר כשומר, והשוכר צריך להיות חייב לשלם משום שפעל בניגוד לרצון הבעלים. רבי אמי אמר לו: במה אנו עוסקים כאן? מדובר במקרה שבו הבעלים נתן לשוכר רשות להשאיל את הפיקדון לאחר.
אִי הָכִי לִבְעָלִים בָּעֵי לְשַׁלּוֹמֵי! דַּאֲמַרוּ לֵיהּ: לְדַעְתָּךְ.
הגמרא שואלת: אם כן, הלווה צריך להיות חייב לשלם לבעלים, שכן הבעלים אישר את ההשאלה. רבי אבא בר ממל משיב: המקרה במשנה הוא מקרה שבו הבעלים אמר לשוכר: השאל פיקדון זה לאחר לפי שיקול דעתך. לכן, אין זה נחשב כאילו הבעלים השאיל אותו ללווה.
מֵתִיב רָמֵי בַּר חָמָא: הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל חֲבֵירוֹ צְרָרָן וְהִפְשִׁילָן לַאֲחוֹרָיו, מְסָרָן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, וְנָעַל בִּפְנֵיהֶם שֶׁלֹּא כָּרָאוּי – חַיָּיב, שֶׁלֹּא שָׁמַר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִים.
רמי בר חמא מקשה ממשנה (42א): במקרה של מי שהפקיד מטבעות אצל אחר, ואותו שומר צרר אותם בבד ותלה אותם מאחוריו, או מסר אותם לבנו או לבתו הקטנים לשמירה, או נעל את הדלת בפניהם באופן שאינו ראוי, כלומר, בלתי מספיק כדי לאבטחם, השומר חייב לשלם על המטבעות, שכן לא שמר על המטבעות בדרך המקובלת אצל שומרים.
טַעְמָא דִּקְטַנִּים, הָא גְּדוֹלִים – פָּטוּר. אַמַּאי? נֵימָא לֵיהּ: אֵין רְצוֹנִי שֶׁיְּהֵא פִּקְדוֹנִי בְּיַד אַחֵר!
הגמרא מסיקה: הטעם שהוא חייב לשלם הוא מפני שמסר את המטבעות לילדיו הקטנים, אבל אם מסר אותם לבנו או לבתו הבוגרים הוא פטור. מדוע? שיאמר לו הבעלים לו כפי שאמר רבי יוחנן: אין רצוני שפיקדוני יהיה ברשותו של שומר אחר, ולכן אפילו אם הילדים בגירים, השומר צריך להיות חייב לשלם.
אָמַר רָבָא: כׇּל הַמַּפְקִיד
רבא אמר: אין להביא ראיה, שכן ברור שבמקרה של כל מי שמפקיד חפץ אצל אחר,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria