בְּתוֹרֵי דִּנְפִישׁ פְּסֵידַיְיהוּ.
שדבר זה חל על פועלים העובדים עם שוורים, אשר פוטנציאל גרימת הנזק שלהם גדול אם אינם נתונים להשגחה, שכן הם ירמסו את היבולים.
שׁוֹטְחָהּ לְצוֹרְכָּהּ אֲבָל לֹא לִכְבוֹדוֹ וְכוּ׳. אִיבַּעְיָא לְהוּ: לְצוֹרְכּוֹ וּלְצוֹרְכָּהּ, מַאי?
§ המשנה מלמדת שמי שמצא בגד אבוד שוטח אותו לצורכו כדי לאוורר אותו, אבל לא ישתמש בו כקישוט לכבודו שלו. נתעוררה שאלה לפני החכמים: אם הוא שוטח אותו גם לצורכו וגם לצורכו של הבגד, מהי ההלכה?
תָּא שְׁמַע: ״שׁוֹטְחָהּ לְצוֹרְכָּהּ״, לְצוֹרְכָּהּ – אִין. הָא לְצוֹרְכּוֹ וּלְצוֹרְכָּהּ לָא! אֵימָא סֵיפָא: ״אֲבָל לֹא לִכְבוֹדוֹ״, לִכְבוֹדוֹ הוּא דְּלָא, הָא לְצוֹרְכָּהּ וּלְצוֹרְכּוֹ – שַׁפִּיר דָּמֵי. אֶלָּא מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינַּהּ.
הגמרא מציעה: בוא ושמע ראיה מן המשנה: הוא שוטחה לצורכה. הגמרא מסיקה: לצורכה, כן, הוא שוטחה, אבל גם לצורכו וגם לצורכה, אין הוא רשאי לעשות כן. הגמרא דוחה את הראיה: אמור את הסיפא של המשנה: אבל לא לכבודו שלו. הגמרא מסיקה: רק לכבודו בלבד אין הוא רשאי לשוטחה, אבל לצורכה ולצורכו, אפשר שפיר לעשות כן. אלא, אין ללמוד מכאן מן המשנה הזאת, שכן יש היקשים סותרים מן הרישא ומן הסיפא.
תָּא שְׁמַע: לֹא יִשְׁטָחֶנָּה לֹא עַל גַּבֵּי מִטָּה וְלֹא עַל גַּבֵּי מַגּוֹד לְצׇרְכּוֹ, אֲבָל יִשְׁטָחֶנָּה עַל גַּבֵּי מִטָּה וְעַל גַּבֵּי מַגּוֹד לְצׇרְכָּהּ. נִזְדַּמְּנוּ לוֹ אוֹרְחִים – לֹא יִשְׁטָחֶנָּה לֹא עַל גַּבֵּי מִטָּה וְלֹא עַל גַּבֵּי מַגּוֹד, בֵּין לְצוֹרְכּוֹ בֵּין לְצוֹרְכָּהּ!
הגמרא מציעה: בוא ושמע הוכחה מברייתא: אם אדם מוצא בגד אבוד, אין הוא רשאי לשוטחו על מיטה או על קולב לצורכו, אבל רשאי הוא לשוטחו על מיטה או על קולב לצורכו של הבגד. אם הזדמנו אורחים לבקר, אין הוא רשאי לשוטחו, לא על מיטה ולא על קולב, ולא לצורכו ולא לצורכו של הבגד. לכאורה, אסור לשוטחו גם לצורכו, כדי להגדיל את כבודו בפני אורחיו, וגם לצורכו של הבגד.
שָׁאנֵי הָתָם, דְּמִקְלָא קָלֵי לַהּ אִי מִשּׁוּם עֵינָא, אִי מִשּׁוּם גַּנָּבֵי.
הגמרא דוחה הוכחה זו: שונה שם, שכן פרישתה לפני אורחיו כמוה כשריפתה, בין משום עין הרע שתיגרם, ובין משום גנבים, שכיוון שהאורחים מודעים לחפץ היקר שברשותו, הם עלולים להתפתות לגונבו.
תָּא שְׁמַע: הִכְנִיסָה לְרִבְקָה וְדָשָׁה – כְּשֵׁירָה. בִּשְׁבִיל שֶׁתִּינַק וְתָדוּשׁ – פְּסוּלָה. וְהָא הָכָא דִּלְצוֹרְכּוֹ וּלְצוֹרְכָּהּ הוּא, וְקָתָנֵי פְּסוּלָה!
הגמרא מציעה: בוא ושמע הוכחה מברייתא: אם הכניס אדם עגל לעול [לרבקה] כדי שיינק, והוא דש עם הפרות, הרי הוא כשר לשימוש בטקס של העגלה הערופה, משום שהבעלים לא התכוון שיעשה מלאכה. אבל אם הבעלים מכניס אותו כדי שיינק וגם ידוש, הרי הוא פסול לשימוש באותו טקס, משום שכוונתו היא שהעגל יעשה מלאכה, ועשיית מלאכה בכוונה פוסלת אותו. וכאן, האין נתינת העגל בעול למען שניהם, לצרכו, לדישה, ולצרכו שלו, ליניקה, והברייתא מלמדת שהעגל פסול? לכאורה, אסור למי שמצא בגד אבוד לשוטחו גם לצרכו וגם לצורך הבגד.
שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ״ מִכׇּל מָקוֹם.
הגמרא דוחה הוכחה זו באמצעות ציטוט פסוק שנאמר לגבי העגלה הערופה. שם הדבר שונה, שכן הפסוק קובע: "ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר אשר לא עֻבַּד בה אשר לא משכה בעול" (דברים כ״א:ג׳), ומכאן שהעגלה נפסלת בכל מקרה של מלאכה שנעשתה בה. לפיכך, אין להסיק מכאן מסקנה לגבי פרישת הבגד.
אִי הָכִי אֲפִילּוּ רֵישָׁא נָמֵי!
הגמרא שואלת: אם אכן כך הוא שהעגל נפסל על ידי כל מלאכה שביצע, אזי עליו להיפסל אפילו ברישא, שבה הבעלים לא התכוון שהעגל יבצע מלאכה.
הָא לָא דָּמְיָא אֶלָּא לְהָא, דִּתְנַן: שָׁכַן עָלֶיהָ עוֹף – כְּשֵׁירָה, עָלָה עָלֶיהָ זָכָר – פְּסוּלָה. מַאי טַעְמָא?
הגמרא משיבה. זה דומה רק למקרה זה האחר, כפי שלמדנו במשנה (פרה ב:ד): אם ציפור נחה על פרה אדומה, היא נשארת כשרה לשימוש בטקס הטהרה, שכן נשיאת הציפור על גבה אינה נחשבת לא למלאכה ולא לדבר הדומה למשיכת עול. אם זכר עלה עליה לצורך הזדווגות, היא פסולה לשימוש בטקס הטהרה. הגמרא שואלת: מה הטעם להבדל בין שני המקרים?
כִּדְרַב פָּפָּא, דְּאָמַר רַב פָּפָּא: אִי כְּתִיב ״עוּבַּד״ וְקָרֵינַן ״עוּבַּד״ – הֲוָה אָמֵינָא: אֲפִילּוּ מִמֵּילָא. וְאִי כְּתִיב ״עָבַד״ וְקָרֵינַן ״עָבַד״ – הֲוָה אָמֵינָא: עַד דַּעֲבַד בָּהּ אִיהוּ.
ההבדל הוא בהתאם ל דבריו של רב פפא, שכן רב פפא אומר לגבי הפסוק הכתוב בעניין העגלה הערופה: "ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר אשר לא עֻבַּד בה אשר לא משכה בעול" (דברים כא:ג). אילו המילה הייתה נכתבת בתוספת האות ו, באופן שהיה מציין את הסביל: עֻבַּד בה [ubbad], ואילו היינו גם מנקדים את המילה בלשון סביל, ubbad, הייתי אומר שאפילו אם העגלה עשתה מלאכה מעצמה, היא פסולה לשימוש בטקס. אילו המילה הייתה נכתבת בלי תוספת האות ו, באופן שהיה מציין את הפעיל: עבד בה [avad], ואילו היינו גם מנקדים את המילה בלשון פעיל, avad, הייתי אומר שמשמעות הדבר היא שהעגלה כשרה לשימוש בטקס עד שבעליה השתמש בה למלאכה בכוונה.
הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״עָבַד״ וְקָרֵינַן ״עוּבַּד״ – בָּעֵינַן ״עוּבַּד״ דּוּמְיָא דְּ״עָבַד״. מָה ״עָבַד״ דְּנִיחָא לֵיהּ, אַף ״עוּבַּד״ דְּנִיחָא לֵיהּ.
כעת, מאחר שהמילה נכתבת ללא האות הנוספת וי״ו כ־avad ואנו מנקדים את המילה עם האות הנוספת וי״ו, כ־ubbad, כדי לפסול את הפרה אנו דורשים שהמצב המתואר במילה ubbad יהיה דומה למצב המתואר במילה avad. כשם שהמילה avad מציינת שהבעלים מסכים לביצוע אותה מלאכה, כך גם, המילה ubbad פירושה שהבעלים מסכים לביצוע אותה מלאכה. מאחר שהבעלים מסכים להזדווגות הפרה, הפרה נפסלת. וכן גם, ברישה של הברייתא: אם הכניס אדם עגל לעול כדי שיינק, והוא דש עם הפרות, הוא כשר לשימוש בטקס של הפרה שצווארה נערף, מפני שהבעלים אינו מסכים לכך שיעשה מלאכה.
כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי נְחוֹשֶׁת מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹצֵא כְּלֵי עֵץ מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יֵרָקְבוּ, כְּלֵי נְחוֹשֶׁת מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּחַמִּין, אֲבָל לֹא עַל יְדֵי הָאוּר, מִפְּנֵי שֶׁמַּשְׁחִיקָן. כְּלֵי כֶּסֶף מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּצוֹנֵן, אֲבָל לֹא בְּחַמִּין, מִפְּנֵי שֶׁמַּשְׁחִירָן. מַגְרֵיפוֹת וְקַרְדּוּמּוֹת מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּרַךְ, אֲבָל לֹא בְּקָשֶׁה מִפְּנֵי שֶׁמַּפְחִיתָן. כְּלֵי זָהָב וּכְלֵי זְכוּכִית לֹא יִגַּע בָּהֶן עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ.
§ המשנה מלמדת: אם מצא כלי כסף או כלי נחושת, רשאי להשתמש בהם לצורכם; וכן אותה הלכה חלה על כלים אחרים. חכמים לימדו בברייתא: המוצא כלי עץ משתמש בהם, כדי שלא יתקלקלו מחמת חוסר שימוש. אם מצא כלי נחושת משתמש בהם בחמין, אבל לא ממש על האש, משום שהדבר שוחק אותם. אם מצא כלי כסף משתמש בהם בצונן, אבל לא בחמין, מפני שזה משחיר אותם. אם מצא מגרפות או גרזנים, רשאי להשתמש בהם בחומרים רכים אבל לא בקשים, מפני שהשימוש בהם עם אותם חומרים פוגע בהם. אם מצא כלי זהב או כלי זכוכית, שאינם מתקלקלים מחמת חוסר שימוש, לא ייגע בהם עד שיבוא אליהו ויזהה את הבעלים.
כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בַּאֲבֵידָה כָּךְ אָמְרוּ בְּפִקָּדוֹן. פִּקָּדוֹן מַאי עֲבִידְתֵּיהּ גַּבֵּיהּ? אָמַר רַב אַדָּא בַּר חָמָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: בְּפִקָּדוֹן שֶׁהָלְכוּ בַּעֲלֵיהֶן לִמְדִינַת הַיָּם.
הברייתא ממשיכה: באותו אופן שאמרו חכמים לגבי אבדה, כך אמרו לגבי פיקדון. הגמרא שואלת: מה עושה השומר בפיקדון; כלומר, הבעלים צריך לטפל בחפץ שלו עצמו, מדוע השומר משתמש בו בכלל? הגמרא משיבה: אמר רב אדא בר חמא שאמר רב ששת: מדובר בפיקדון שבעליו הלך למדינת הים. לכן מוטל על השומר לטפל בפיקדון עד שובו.
מָצָא שַׂק אוֹ קוּפָּה [וְכׇל דָּבָר] שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִיטּוֹל – הֲרֵי זֶה לֹא יִטּוֹל. מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְהִתְעַלַּמְתָּ״, פְּעָמִים שֶׁאַתָּה מִתְעַלֵּם וּפְעָמִים שֶׁאִי אַתָּה מִתְעַלֵּם.
§ המשנה מלמדת: אם אדם מצא שק או סל או כל חפץ אחר שאין זו דרכו ליטול ולשאת מפני שהדבר פוגע בכבודו, לא ייטול אותו. הגמרא שואלת: מניין הדברים הללו נלמדים? כפי ששנו חכמים בברייתא: נאמר לגבי השבת אבדה: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נידחים והתעלמת מהם; השב תשיבם לאחיך" (דברים כב:א). התנא מסביר שהביטוי "והתעלמת מהם" משמעו שיש פעמים שבהן אתה רשאי להתעלם מאבדה ופעמים שבהן אינך רשאי להתעלם ממנה.
הָא כֵּיצַד? הָיָה כֹּהֵן וְהִיא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, אוֹ שֶׁהָיָה זָקֵן וְאֵינָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ, אוֹ שֶׁהָיְתָה מְלָאכָה שֶׁלּוֹ מְרוּבָּה מִשֶּׁל חֲבֵירוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: ״וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם״.
כיצד כן; באילו נסיבות רשאי אדם להתעלם מאבדה? רשאי הוא לעשות כן במקרה שבו הוא היה כהן והאבדה נמצאת בבית הקברות (ויקרא כא:א–ד), או במקרה שבו הוא היה אדם זקן ואין זה לפי כבודו לטפל בחפץ, או במקרה שבו ערך מלאכתו היה גדול יותר מערכו של חפץ האבדה של חברו, כלומר, אילו היה המוצא מחזיר את החפץ, הפיצוי על שכרו האבוד היה עולה יותר מערך החפץ; לפיכך נאמר: "והתעלמת מהם."
לְמַאי אִיצְטְרִיךְ קְרָא? אִילֵימָא לְכֹהֵן וְהִיא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת – פְּשִׁיטָא, הַאי עֲשֵׂה וְהַאי לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה, וְלָא אָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי אֶת לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה, וְתוּ: לָא דָּחֵינַן אִיסּוּרָא מִקַּמֵּי מָמוֹנָא.
הגמרא שואלת: לאיזה מקרה היה צורך בפסוק כדי ללמד שמותר להתעלם מאבדה? אם נאמר שהפסוק נצרך למקרה של כהן והאבדה בבית הקברות, הרי זה מובן מאליו שאינו חייב להחזיר את האבדה, שכן זו מצוות השבת אבדה היא מצוות עשה: "השב תשיבם לאחיך" (דברים כב:א), ואילו כניסת כהן לבית קברות אסורה הן משום לא תעשה: "לנפש לא יטמא בעמיו" (ויקרא כא:א), והן משום מצוות עשה: "קדושים יהיו" (ויקרא כא:ו); וקיים כלל שמצוות עשה אינה דוחה לא תעשה ועשה. ועוד, אין דוחים איסור שבין אדם למקום מפני ענייני ממון.
אֶלָּא לְשֶׁלּוֹ מְרוּבֶּה מִשֶּׁל חֲבֵירוֹ – מִדְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב נָפְקָא, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: ״אֶפֶס כִּי
הגמרא מציעה: אלא, אמור שהפסוק נצרך כדי ללמוד את הפטור מהשבת האבדה במקרה שבו ערך מלאכתו היה גדול יותר מערך האבדה של חברו. הגמרא דוחה אפשרות זו: אותה הלכה נלמדת לא מן הביטוי: "והתעלמת", אלא ממה שרב יהודה אומר שרב אומר. כפי שרב יהודה אומר שרב אומר: נאמר: "אפס כי