כְּאַבְנֵי בֵּית קוּלִיס, מַהוּ?
אם הם היו מסודרים כמו אבני הבית של פולחן שהוקדש לאל הרומי מרקורי, מהי ההלכה?
תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: מָצָא מָעוֹת מְפוּזָּרוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, כְּאַבְנֵי בֵּית קוּלִיס – חַיָּיב לְהַכְרִיז. וְאֵלּוּ הֵן אַבְנֵי בֵּית קוּלִיס: אַחַת מִכָּאן וְאַחַת מִכָּאן וְאַחַת עַל גַּבֵּיהֶן.
הגמרא מציעה: בוא ושמע פתרון לדילמה. כפי שנלמד בברייתא: אם אדם מצא מטבעות מפוזרים, הרי אלו שלו. אם היו מסודרים כאבני בית העבודה הזרה המוקדש למרקורי, הוא חייב להכריז על מציאתו. הגמרא מסבירה: ואלו הן מטבעות שהיו מסודרים כאבני בית העבודה הזרה המוקדש למרקורי: אחת הייתה מונחת כאן בצד אחד, ואחת הייתה מונחת שם לצידה, ואחת הייתה מונחת מעל שתיהן להן.
תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹצֵא סֶלַע בְּשׁוּק, וּמְצָאוֹ חֲבֵירוֹ וְאָמַר: שֶׁלִּי הִיא, חֲדָשָׁה הִיא, נִירוֹנִית הִיא, שֶׁל מֶלֶךְ פְּלוֹנִי הִיא – לֹא אָמַר כְּלוּם. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילּוּ שְׁמוֹ כָּתוּב עָלֶיהָ – לֹא אָמַר כְּלוּם. לְפִי שֶׁאֵין סִימָן לְמַטְבֵּעַ. דְּאָמַר: דִּלְמָא אַפּוֹקֵי אַפְּקַהּ וּמֵאִינִישׁ אַחֲרִינָא נְפַל.
§ החכמים לימדו בברייתא: במקרה של מי שמוצא מטבע סלע בשוק ואדם אחר מוצא אותו ואומר: היא שלי, והסימן המובהק הוא שהיא חדשה, או שהיא מטבע שנטבע על ידי הקיסר נירון, או שנטבעה על ידי המלך פלוני, לא אמר כלום והמוצא אינו צריך לתת לו את הסלע. יתרה מזו, אפילו אם שמו כתוב על הסלע, לא אמר כלום, משום שאין סימן מובהק למטבע היעיל להשבתו, שכן המוצא אומר: אולי הוא הוציא את המטבע והיא נפלה מאדם אחר.
מַתְנִי׳ מָצָא אַחַר הַגָּפָה אוֹ אַחַר הַגָּדֵר גּוֹזָלוֹת מְקוּשָּׁרִים, אוֹ בִּשְׁבִילִין שֶׁבַּשָּׂדוֹת – הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן. מָצָא כְּלִי בָּאַשְׁפָּה, אִם מְכוּסֶּה – לֹא יִגַּע בּוֹ, אִם מְגוּלֶּה – נוֹטֵל וּמַכְרִיז.
משנה: אם אדם מצא, מאחורי גדר עץ או מאחורי גדר אבנים, גוזלים קשורים, או אם מצא אותם בשבילים העוברים בין השדות, לא ייגע בהם, שכן בוודאי הונחו שם בכוונה. במקרה שבו מצא אדם כלי באשפה, אם הוא מוסתר, לא ייגע בו, שכן אדם בוודאי הסתירו שם. אם הוא גלוי, המוצא נוטל את החפץ ומכריז על מציאתו.
גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא? דְּאָמְרִינַן: הָנֵי, אִינָשׁ אַצְנְעִינְהוּ, וְאִי שָׁקֵיל לְהוּ – לֵית לְהוּ לְמָרַיְיהוּ סִימָנָא בְּגַוַּויְיהוּ, הִלְכָּךְ לִשְׁבְּקִינְהוּ עַד דְּאָתֵי מָרַיְיהוּ וְשָׁקֵיל לְהוּ.
גמרא:מה הטעם שאין לגעת באפרוחים? הגמרא משיבה: הטעם הוא שאנו אומרים לגבי אלה העופות: אדם הצניע אותם, ואם מישהו ייטול אותם, אין לבעליהם סימן היכר עליהם שיאפשר לו להשיבם. לפיכך, יניח המוצא את העופות במקומם עד שבעליהם יבוא וייטול אותם.
וְאַמַּאי לֶיהֱוֵי קֶשֶׁר סִימָנָא! אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא אָמַר רַב: בִּמְקוּשָּׁרִין בְּכַנְפֵיהֶן, דְּכוּלֵּי עָלְמָא הָכִי מְקַטְּרִי לְהוּ.
הגמרא שואלת: אבל למה? יהא הקשר הקושר אותם הסימן שלהם. אמר רבי אבא בר זבדא שאמר רב: מדובר במקרה שבו העופות היו קשורים בכנפיהם. מאחר שכולם קושרים אותם באופן זה, הקשר הקושר את העופות אינו סימן היכר.
וְלֶהֱוֵי מָקוֹם סִימָן! אָמַר רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא: בְּמִדַּדִּין. אִי בְּמִדַּדִּין – מֵעָלְמָא אָתוּ וּמוּתָּרִין!
הגמרא שואלת: ושתהא מקומן סימן ההיכר שלהן. אמר רב עוקבא בר חמא: מדובר כאן במקרה שבו הציפורים מדדות ואינן נשארות במקומן. הגמרא שואלת: אם מדובר במקרה שבו הציפורים מדדות, שמא הציפורים באו לאותו מקום ממקום אחר, ומותר למוצא להחזיק בהן.
אִיכָּא לְמֵימַר מֵעָלְמָא אֲתוֹ, וְאִיכָּא לְמֵימַר אִינָשׁ אַצְנְעִינְהוּ, וְהָוֵה לֵיהּ סְפֵק הִינּוּחַ, וְאָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא אָמַר רַב: כֹּל סְפֵק הִינּוּחַ – לְכַתְּחִילָּה לֹא יִטּוֹל, וְאִם נָטַל לֹא יַחֲזִיר.
הגמרא משיבה: ניתן לומר כי הציפורים באו ממקום אחר, וניתן לומר כי אדם הסתיר אותן, והתוצאה היא ספק באשר לשאלה אם ההנחה של הציפורים הייתה מכוונת, כלומר, אם הן אבידות אם לאו. ורבי אבא בר זבדא אומר שרב אומר: בכל מקרה של ספק אם ההנחה של חפץ הייתה מכוונת, אין ליטול אותו לכתחילה. ואם נטל אותו, אין הוא חייב להחזירו.
מָצָא כְּלִי בָּאַשְׁפָּה, מְכוּסֶּה – לֹא יִגַּע בּוֹ, מְגוּלֶּה – נוֹטֵל וּמַכְרִיז. וּרְמִינְהוּ: מָצָא כְּלִי טָמוּן בָּאַשְׁפָּה – נוֹטֵל וּמַכְרִיז, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ אַשְׁפָּה לִפַּנּוֹת.
§ המשנה מלמדת: במקרה שבו אדם מצא כלי באשפה, אם הוא מוסתר, אסור לו לגעת בו, שכן אדם בוודאי הסתיר אותו שם. אם הוא גלוי, המוצא נוטל את החפץ ומכריז על מציאתו. הגמרא מקשה סתירה מברייתא: אם אדם מצא כלי מוסתר באשפה, המוצא נוטל את החפץ ומכריז על מציאתו, מפני שזה רגיל שאשפה מתפנית. לכן, מסתבר שלא הונח שם; אלא זהו אבדה, וחייבים להכריז על המציאה.
אָמַר רַב זְבִיד, לָא קַשְׁיָא: הָא בְּכוּבֵּי וְכָסֵי, הָא בְּסַכִּינֵי וְהֶמְנֵיק. בְּכוּבֵּי וְכָסֵי – לֹא יִגַּע, בְּסַכִּינֵי וְהֶמְנֵיק – נוֹטֵל וּמַכְרִיז.
רב זביד אמר שאין זו קושיה: משנה זו מתייחסת לכלים או לכוסות. אותה ברייתא מתייחסת לסכינים או למזלג [והמניק]. הגמרא מפרטת: במקרה של כלים או כוסות, שהם גדולים, לא ייתכן שנפלו שם בשוגג, ולכן אסור לו לגעת בהם. במקרה של סכינים או מזלגות, שהם קטנים, יש מקום לספק אם הונחו שם או אם נפלו, ולכן המוצא נוטל את החפץ ומכריז על מציאתו.
רַב פָּפָּא אָמַר: הָא וְהָא בְּכוּבֵּי וְכָסֵי, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּאַשְׁפָּה הָעֲשׂוּיָה לִפַּנּוֹת, כָּאן בְּאַשְׁפָּה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לִפַּנּוֹת.
רב פפא אמר: גם זוברייתא וגם אותה משנה עוסקות בכלים וכוסות, ואף על פי כן אין קושי: כאן, הברייתא עוסקת באשפה שמיועדת להתפנות; לכן עליו ליטול את הכלי ולהכריז על מציאתו כדי שלא יתפנה עם האשפה. שם, המשנה עוסקת באשפה שאינה מיועדת להתפנות; מאחר שייתכן שהבעלים הניחו אותו שם, המוצא אינו רשאי לגעת בו.
אַשְׁפָּה הָעֲשׂוּיָה לִפַּנּוֹת אֲבֵידָה מִדַּעַת הִיא! אֶלָּא בְּאַשְׁפָּה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לִפַּנּוֹת, וְנִמְלַךְ עָלֶיהָ לְפַנּוֹתָהּ.
הגמרא שואלת: כיצד ייתכן שאדם יהיה חייב להכריז על מציאתו של כלי באשפה המיועדת להתפנות? אפילו אם בעל הכלי הסתיר אותו שם, הרי זו אבדה מדעת והבעלים התייאש מן הכלי. הגמרא משיבה: אלא, הברייתא עוסקת באשפה שאינה מיועדת להתפנות, ובעל הקרקע נמלך בדעתו והחליט לפנותה.
בִּשְׁלָמָא לְרַב פָּפָּא – הַיְינוּ דְּקָתָנֵי: שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ אַשְׁפָּה לִפַּנּוֹת. אֶלָּא לְרַב זְבִיד, מַאי שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ אַשְׁפָּה לִפַּנּוֹת? שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ אַשְׁפָּה לְפַנּוֹת לָהּ כֵּלִים קְטַנִּים.
הגמרא שואלת: מובן, לשיטת רב פפא, שזהו הטעם שהתנא שונה בברייתא: הוא נוטל אותה ומכריז על מציאתו, מפני שמצוי שאשפה מתפנית, שכן הדין תלוי בשאלה אם האשפה אכן מתפנית לבסוף. אבל לשיטת רב זביד, הטעם לדין שבברייתא הוא שהכלים שנמצאו היו סכינים ומזלגות. מה הרלוונטיות של האמירה שבברייתא: מפני שמצוי שאשפה מתפנית? הגמרא משיבה שלשיטת רב זביד, משמעות הדבר היא: מפני שמצוי שכלים קטנים מתפנים בטעות אל תוך אשפה, כלומר, מושלכים לתוכה.
מַתְנִי׳ מָצָא בְּגַל וּבְכוֹתֶל יָשָׁן – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. מָצָא בְּכוֹתֶל חָדָשׁ, מֵחֶצְיוֹ וְלַחוּץ – שֶׁלּוֹ, מֵחֶצְיוֹ וְלִפְנִים – שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. אִם הָיָה מַשְׂכִּירוֹ לַאֲחֵרִים – אֲפִילּוּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ.
משנה: אם אדם מצא אבידות בגל של אבנים או בכותל ישן, הרי אלו שלו . אם מצא אבידות בכותל חדש מחציו ולחוץ, הרי אלו שלו. אם מצא את האבידות מחציו ולפנים, הרי אלו של בעל הבית. אם בעל הבית היה משכיר את הבית לאחרים דרך קבע והייתה תחלופה קבועה של דיירים, אפילו אם אדם מצא אבידות בתוך הבית, הרי אלו שלו . מאחר שלא ניתן לזהות את בעל האבידה על סמך המקום, ודאי יתייאש מלהשיב את אבידתו.
גְּמָ׳ תָּנָא: מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ שֶׁל אֲמוֹרִיִּים הֵן. אַטּוּ אֱמוֹרִים מַצְנְעִי, יִשְׂרָאֵל לָא מַצְנְעִי? לָא צְרִיכָא
גמרא: המשנה מלמדת שאם אדם מצא אבדה בגל של הריסות או בכותל ישן, הרי היא שלו. שנו חכמים בברייתא: הרי היא שלו משום שכאשר בעל הגל או הכותל תובע את החפץ, המוצא יכול לומר לו: הם שייכים לאמורים, שישבו בארץ ישראל לפני שנכבשה בידי היהודים. הגמרא שואלת: האם יש לומר שאמורים מצניעים חפצים אך יהודים אינם מצניעים חפצים? שמא בעל הבית הוא שהניח את החפץ בכותל או בגל. הגמרא משיבה: לא, הברייתא נצרכת רק במקרה המסוים
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria