Drashot AI Logo
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם רַבָּנַן, מִי קָתָנֵי ״הֵן שֶׁלּוֹ״? ״אֵינוֹ חַיָּיב לְהַכְרִיז״ קָתָנֵי. וְיַנִּיחַ, וְיֵיתֵי יִשְׂרָאֵל וְיָהֵיב בֵּיהּ סִימָנָא וְשָׁקֵיל.
ואם תרצה, אמור במקום זאת שהמשנה היא למעשה בהתאם לדעת חכמים. האם נשנה במשנה שהחפצים שלו הם? נשנה רק שאינו חייב להכריז על מציאתו. אין הוא רשאי לשומרם לעצמו, אלא יניח את החפצים ברשותו ויבוא יהודי וייתן סימן היכר לתיאור החפצים וייטול אותם.
תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב אַסִּי: מָצָא חָבִית יַיִן בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ גּוֹיִם – מוּתֶּרֶת מִשּׁוּם מְצִיאָה וַאֲסוּרָה בַּהֲנָאָה. בָּא יִשְׂרָאֵל וְנָתַן בָּהּ סִימָן – מוּתֶּרֶת בִּשְׁתִיָּה, לְמוֹצְאָהּ.
בוא ושמע ראיה ממה שרב אסי אומר: אם מצא אדם חבית יין בעיר שרוב תושביה גויים, מותר להחזיק בחבית מצד הלכות השבת אבדה, משום שמניחים שהיא הייתה שייכת לגוי, ואילו ליהנות מן היין אסור, שכן מניחים שזהו יינו של גוי. אם בא יהודי ונתן סימן היכר כדי לתאר אותה, שתיית היין מותרת למוצאה, שכן התברר שזהו יינו של יהודי. ואף על פי כן, היא שייכת למוצא, מפני שהבעלים התייאש מלהשיב לעצמו חבית שאבדה ברשות הרבים.
כְּמַאן? כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. שְׁמַע מִינַּהּ כִּי קָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר – בְּרוֹב גּוֹיִם אֲבָל בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל לָא. לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אֲפִילּוּ בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל נָמֵי קָאָמַר, וְרַב אַסִּי סָבַר לַהּ כְּווֹתֵיהּ בַּחֲדָא, וּפְלִיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא.
הגמרא מסבירה את ההוכחה: בהתאם לדעתו של מי היא אמירה זו של רב אסי? היא בהתאם לדעתו של רבי שמעון בן אלעזר. הסק מכך שכאשר רבי שמעון בן אלעזר אמר את דעתו, היה זה רק לגבי מקום שבו יש רוב גויים; אבל במקום שבו יש רוב יהודים, הבעלים אינו מתייאש מלהשיב את אבידתו. הגמרא דוחה את ההוכחה: למעשה, אומר לך אני שאפילו לגבי מקום שבו יש רוב יהודים, גם רבי שמעון בן אלעזר אמר את דעתו, ורב אסי סובר בהתאם לדעתו של רבי שמעון בן אלעזר במקרה אחד, של מקום שבו יש רוב גויים, וחולק עליו במקרה אחד, של מקום שבו יש רוב יהודים.
וְכִי מֵאַחַר דַּאֲסִירָא בַּהֲנָאָה מוּתֶּרֶת מִשּׁוּם מְצִיאָה, לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רַב אָשֵׁי: לְקַנְקַנָּהּ.
הגמרא מבהירה: ומשעה שנקבע שהפקת הנאה מן היין אסורה, אם כן, באשר לכך שהוא מותר מצד הלכות השבת אבדה, לאיזה עניין רלוונטית אותה הלכה? רב אשי אמר: היא רלוונטית לעניין הפקת הנאה מן המכל שלו, שהיא מותרת.
הָהוּא גַּבְרָא דְּאַשְׁכַּח אַרְבָּעָה זוּזֵי דְּצַיְירִי בִּסְדִינָא וּשְׁדוּ בִּנְהַר בֵּירָן, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה. אֲמַר לֵיהּ: זִיל אַכְרֵיז. וְהָא זוֹטוֹ שֶׁל יָם הוּא! שָׁאנֵי נְהַר בֵּירָן, כֵּיוָן דְּמִתְּקִיל לָא מִיָּאַשׁ. וְהָא רוּבָּא גּוֹיִם נִינְהוּ, שְׁמַע מִינַּהּ אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אֲפִילּוּ בְּרוֹב גּוֹיִם! שָׁאנֵי נְהַר בֵּירָן, דְּיִשְׂרָאֵל סָכְרוּ לֵיהּ וְיִשְׂרָאֵל כָּרוּ לֵיהּ. כֵּיוָן דְּיִשְׂרָאֵל סָכְרוּ לֵיהּ – אֵימוֹר מִיִּשְׂרָאֵל נְפַל, וְכֵיוָן דְּיִשְׂרָאֵל כָּרוּ לֵיהּ – לָא מִיָּאַשׁ.
הגמרא מספרת: היה אדם אחד שמצא ארבעה דינרים שהיו צרורים בבד והושלכו לנהר בירן. הוא בא לפני רב יהודה ושאל כיצד לנהוג. רב יהודה אמר: לך והכרז על מציאתך. הגמרא שואלת: אבל האין זה מקרה של חפץ שאבד בזוטו של ים ולכן צריך להיות שייך למוצא? הגמרא משיבה: נהר בירן שונה. מאחר שיש בו מכשולים, הבעלים אינו מתייאש מלהשיב את האבדה. הגמרא שואלת: אבל האין זה מקום שבו רוב האוכלוסייה גויים? הסק ממנה שההלכה אינה בהתאם לדעתו של רבי שמעון בן אלעזר אפילו במקום שבו יש רוב גויים. הגמרא משיבה: נהר בירן שונה, שכן יהודים סכרו אותו ויהודים גורפים אותו. מאחר שיהודים סכרו אותו, אמור שהמטבעות נפלו מיהודי, ומאחר שיהודים גורפים אותו, בעל המטבעות אינו מתייאש מלהשיבם.
רַב יְהוּדָה הֲוָה שָׁקֵיל וְאָזֵיל בָּתְרֵיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל בְּשׁוּקָא דְּבֵי דַיְסָא, אֲמַר לֵיהּ: מָצָא כָּאן אַרְנָקִי, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. בָּא יִשְׂרָאֵל וְנָתַן בָּהּ סִימָן, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: חַיָּיב לְהַחְזִיר. תַּרְתֵּי! אֲמַר לֵיהּ: לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. כִּי הָא דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל אַשְׁכַּח הָנָךְ חֲמָרֵי בְּמַדְבְּרָא וְאַהְדְּרִינְהוּ לְמָרַיְיהוּ לְבָתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא, לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין.
הגמרא מספרת: רב יהודה היה הולך מאחורי מר שמואל בשוק שבו נמכרו גרעינים כתושים. רב יהודה אמר לשמואל: אם מצא אדם כאן ארנק [arnakei], מהי ההלכה? שמואל אמר לו שההלכה היא כפי ששנינו במשנה: אלו שייכים לו. רב יהודה שאל אותו: אם בא יהודי ונתן סימן מזהה לתאר אותו, מהי ההלכה? שמואל אמר לו: המוצא חייב להחזיר אותו. רב יהודה שאל: אלו שתי פסיקות סותרות. שמואל אמר לו: על פי הדין, זה שייך לו. כשאמרתי שהמוצא חייב להחזירו אם נודעה לו זהות הבעלים, היה זה לפנים משורת הדין. זה כמו אותו מעשה שבו אביו של שמואל מצא את החמורים הללו במדבר והחזירם לבעליהם לאחר שחלפו שנים עשר חודשי השנה, שכן נהג לפנים משורת הדין.
רָבָא הֲוָה שָׁקֵיל וְאָזֵיל בָּתְרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן בְּשׁוּקָא דְגִלְדָּאֵי, וְאָמְרִי לַהּ בְּשׁוּקָא דְרַבָּנַן, אֲמַר לֵיהּ: מָצָא כָּאן אַרְנָקִי, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. בָּא יִשְׂרָאֵל וְנָתַן בָּהּ סִימָן, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וַהֲלֹא עוֹמֵד וְצוֹוֵחַ! נַעֲשָׂה כְּצוֹוֵחַ עַל בֵּיתוֹ שֶׁנָּפַל וְעַל סְפִינָתוֹ שֶׁטָּבְעָה בַּיָּם.
הגמרא מספרת: רבא היה הולך מאחורי רב נחמן בשוק הבורסקאים, ויש אומרים בשוק שבו היו מצויים החכמים. רבא אמר לרב נחמן: אם מצא אדם ארנק כאן, מהי ההלכה? רב נחמן אמר לו שההלכה היא כפי ששנינו במשנה: אלו שייכים לו. רבא שאל אותו: אם בא יהודי ונתן סימן מזהה לתאר אותו, מהי ההלכה? רב נחמן אמר לו שגם במקרה זה, ההלכה היא כפי ששנינו במשנה: אלו שייכים לו. רבא שאל: אבל האם אין הבעלים עומד וצועק שהארנק שייך לו? רב נחמן אמר לו: הוא נעשה כמי שצועק לשווא על ביתו שקרס או על ספינתו שטבעה בים.
הָהוּא דַּיּוֹ דְּשָׁקֵיל בִּשְׂרָא בְּשׁוּקָא וְשַׁדְיֵהּ בְּצִנְיָיתָא דְּבֵי בַּר מָרִיּוֹן. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי, אֲמַר לֵיהּ: זִיל שְׁקוֹל לְנַפְשָׁךְ. וְהָא רוּבָּא דְּיִשְׂרָאֵל נִינְהוּ, שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אֲפִילּוּ בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל! שָׁאנֵי דַּיּוֹ, דִּכְזוֹטוֹ שֶׁל יָם דָּמֵי. וְהָא אָמַר רַב: בָּשָׂר שֶׁנִּתְעַלֵּם מִן הָעַיִן – אָסוּר! בְּעוֹמֵד וְרוֹאֵהוּ.
הגמרא מספרת: היה דיה אחת שנטלה בשר בשוק והשליכתו בין הדקלים של בית בר מריון. מי שמצא את הבשר בא לפני אביי לשאול כיצד לנהוג. אביי אמר לו: לך קח אותו לעצמך. הגמרא שואלת: אבל האם אין זה כך ששוק הבשר הכשר הוא מקום שיש בו רוב יהודים? הסק מכך שההלכה היא בהתאם לדעתו של רבי שמעון בן אלעזר אפילו במקום שיש בו רוב יהודים. הגמרא משיבה: דיה שונה, שכן פריט שניטל בידי דיה דומה לאבדה שנסחפה בזרם הים. הגמרא מעלה קושיה נוספת: אבל האם רב לא אומר: בשר שנתעלם מן העין ולא היה תחת השגחה במשך פרק זמן אסור, שכן מקורו אינו ידוע? הגמרא משיבה: זהו מקרה שבו המוצא עומד ורואה את הבשר מהרגע שניטל בידי הדיה ועד שהושלך בין העצים.
רַבִּי חֲנִינָא מָצָא גְּדִי שָׁחוּט בֵּין טְבֶרְיָא לְצִיפּוֹרִי וְהִתִּירוּהוּ לוֹ. אָמַר רַבִּי אַמֵּי: הִתִּירוּהוּ לוֹ מִשּׁוּם מְצִיאָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, מִשּׁוּם שְׁחִיטָה כְּרַבִּי חֲנַנְיָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. דְּתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁאָבְדוּ לוֹ גְּדָיָיו וְתַרְנְגוֹלָיו, הָלַךְ וּמְצָאָן שְׁחוּטִין, רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר, וְרַבִּי חֲנַנְיָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מַתִּיר.
הגמרא מספרת: רבי חנינא מצא גדי שחוט בין טבריה לציפורי והחכמים התירו לו אותו. רבי אמי אמר: החכמים התירו לו אותו מצד ההלכות של מציאת אבידות בהתאם לשיטתו של רבי שמעון בן אלעזר, והתירו לו אותו מצד ההלכות של שחיטת בהמות כשרות, בהתאם לשיטתו של רבי חנניה, בנו של רבי יוסי הגלילי. כפי שנלמד בברייתא: במקרה שבו אבדו גדייו ותרנגוליו של אדם, והבעלים הלך ומצאם שחוטים, רבי יהודה סבור שהבשר אסור, ורבי חנניה, בנו של רבי יוסי הגלילי, סבור שהוא מותר.
אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה כְּשֶׁמְּצָאָן בְּאַשְׁפָּה, וְדִבְרֵי רַבִּי חֲנַנְיָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי כְּשֶׁמְּצָאָן בַּבַּיִת. מִדְּהִתִּירוּהוּ לוֹ מִשּׁוּם שְׁחִיטָה, רוּבָּא יִשְׂרָאֵל נִינְהוּ, שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אֲפִילּוּ בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל! אָמַר רָבָא: רוֹב גּוֹיִם וְרוֹב טַבָּחֵי יִשְׂרָאֵל.
רבי יהודה הנשיא אומר: דבריו של רבי יהודה נראים נכונים במקרה שמצא את הבהמות השחוטות באשפה, שכן החשש הוא שהושלכו מפני שהשחיטה הייתה פסולה. ודבריו של רבי חנניה, בנו של רבי יוסי הגלילי, נראים נכונים במקרה שמצא אותן בבית. הגמרא מסיקה: מכך שהתירו לו החכמים את הבשר מבחינת הלכות השחיטה, מסתבר שמקום זה הוא מקום שיש בו רוב יהודים. הסק ממנה שההלכה היא כדעתו של רבי שמעון בן אלעזר אפילו במקום שיש בו רוב יהודים. רבא אמר: מדובר במקום שיש בו רוב גויים אך רוב השוחטים הם יהודים.
רַבִּי אַמֵּי אַשְׁכַּח פַּרְגִּיּוֹת שְׁחוּטוֹת בֵּין טְבֶרְיָא לְצִיפּוֹרִי, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַסִּי, וְאָמְרִי לַהּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמְרִי לַהּ בֵּי מִדְרְשָׁא. וַאֲמַרוּ לֵיהּ: זִיל שְׁקוֹל לְנַפְשָׁךְ. רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אַשְׁכַּח קִיבּוּרָא דְאִזְלֵי בֵּי אָזְלוֹיֵי, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמְרִי לַהּ בְּבֵי מִדְרְשָׁא, וַאֲמַרוּ לֵיהּ: זִיל שְׁקוֹל לְנַפְשָׁךְ.
הגמרא מספרת: רבי אמי מצא גוזלים שחוטים בין טבריה לציפורי. הוא בא לפני רבי אסי לשאול כיצד לנהוג, ויש אומרים שהוא בא לפני רבי יוחנן, ויש אומרים שהוא בא אל בית המדרש. ואמרו לו: לך קח זאת לעצמך. רבי יצחק נפחא מצא פקעת של חוט שממנה נארגה רשת. הוא בא לפני רבי יוחנן לשאול כיצד לנהוג, ויש אומרים שהוא בא אל בית המדרש. ואמרו לו: לך קח זאת לעצמך, מפני שמצא אותה במקום שרבים מצויים בו.
מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ חַיָּיב לְהַכְרִיז: מָצָא פֵּירוֹת בִּכְלִי, אוֹ כְּלִי כְּמוֹת שֶׁהוּא. מָעוֹת בְּכִיס, אוֹ כִּיס כְּמוֹת שֶׁהוּא. צִבּוּרֵי פֵירוֹת, צִבּוּרֵי מָעוֹת,
משנה:ואלו מציאות, אדם חייב להכריז עליהן: אם מצא פירות בתוך כלי, או כלי בפני עצמו; מעות בתוך כיס, או כיס בפני עצמו; כריכות של פירות; כריכות של מעות,

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria