וּמַחְרוֹזוֹת שֶׁל דָּגִים. אַמַּאי? לֶהֱוֵי קֶשֶׁר סִימָן! בְּקִטְרָא דְּצַיָּידֵא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא הָכִי מְקַטְּרִי. וְלֶהֱוֵי מִנְיָן סִימָן! בְּמִנְיָנָא דְּשָׁוִין.
§ המשנה מלמדת כי מחרוזות של דגים הן בין רשימת המציאות שאדם רשאי לשמור לעצמו. הגמרא שואלת: מדוע שלא יהיה הקשר שבו קשורים הדגים סימן היכר? הגמרא משיבה: המשנה עוסקת בקשר של הדייג, שבו כולם קושרים את דגיהם, ולכן אין בו ייחוד. הגמרא שואלת: אבל מדוע שלא יהיה המספר של הדגים הקשורים במחרוזת סימן היכר? הגמרא משיבה: המשנה עוסקת במספר של דגים השווה לזה שבכל מחרוזות הדגים שבאותו מקום.
בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת: [מִנְיָן] הָוֵי סִימָן אוֹ לָא הָוֵי סִימָן? אֲמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת: תְּנֵיתוּהָ, מָצָא כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי נְחוֹשֶׁת, גִּסְטְרוֹן שֶׁל אֲבָר, וְכׇל כְּלֵי מַתָּכוֹת – הֲרֵי זֶה לֹא יַחֲזִיר עַד שֶׁיִּתֵּן אוֹת, אוֹ עַד שֶׁיְּכַוֵּין מִשְׁקְלוֹתָיו. וּמִדְּמִשְׁקָל הָוֵי סִימָן, מִדָּה וּמִנְיָן נָמֵי הָוֵי סִימָן.
החכמים העלו דילמה לפני רב ששת: בחפצים שאין בהם סימן מזהה אחר, האם המספר שלהם הוא סימן מזהה או שאינו סימן מזהה? רב ששת אמר להם: כבר למדתם זאת בברייתא: אם אדם מצא כלי כסף, כלי נחושת, שברי עופרת וכל כלי מתכת, אותו אדם שמצא אותם לא יחזיר את החפץ לבעליו עד שהבעלים יספק סימן מזהה או עד שהבעלים ימסור במדויק את משקלו. ומכך שמשקל משמש כסימן מזהה, גם מידה ומספר משמשים כסימן מזהה.
וַחֲתִיכוֹת שֶׁל בָּשָׂר וְכוּ׳. אַמַּאי? לֶהֱוֵי מַשְׁקְלָא סִימָן! בְּמַשְׁקְלָא דְּשָׁוִין. וְתֶהֱוֵי חֲתִיכָה גּוּפַהּ סִימָן, אוֹ דְּדָפְקָא אוֹ דְּאַטְמָא! מִי לָא תַּנְיָא: מָצָא חֲתִיכוֹת דָּגִים וְדָג נָשׁוּךְ – חַיָּיב לְהַכְרִיז. חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן וְשֶׁל שֶׁמֶן וְשֶׁל תְּבוּאָה וְשֶׁל גְּרוֹגְרוֹת וְשֶׁל זֵיתִים – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ.
המשנה מלמדת כי חתיכות בשר הן בין רשימת המציאות שאדם רשאי לשמור לעצמו. הגמרא שואלת: מדוע לא יהיה המשקל של החתיכה סימן מזהה? הגמרא משיבה: המשנה עוסקת במשקל אחיד, כלומר, כל חתיכות הבשר באותו מקום הן באותו משקל. הגמרא שואלת: אבל מדוע לא תהיה החתיכה של הבשר עצמה סימן מזהה, כגון שבאה, למשל, או מן הצוואר או מן הירך של הבהמה? האם לא שנינו בברייתא: אם מצא חתיכות דג, או דג שננשך, הוא חייב להכריז על מציאתו, ואם מצא חביות של יין, או של שמן, או של תבואה, או של תאנים מיובשות, או של זיתים, אלה שייכים לו? לכאורה, הסימן המזהה בחתיכות הדג הוא החלק של הדג שממנו נחתכו.
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בִּדְאִיכָּא סִימָנָא בִּפְסָקָא, כִּי הָא דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא מְחַתֵּיךְ לֵיהּ אַתְּלָת קַרְנָתָא. דַּיְקָא נָמֵי דְּקָתָנֵי דּוּמְיָא דְּדָג נָשׁוּךְ, שְׁמַע מִינַּהּ.
הגמרא משיבה: במה אנו עוסקים כאן בברייתא? מדובר במקרה שיש סימן היכר בצורת החיתוך, כפי שהיה באותו מקרה של רבה בר רב הונא, שהיה חותך את הבשר בשלוש פינות, ויוצר משולש. סימן ההיכר אינו החלק של הדג שממנו נחתך. לשון הברייתאגם מדויקת, שכן המקרה של חתיכות דג נשנה בצמידות לדג שננשך, שבמקרה כזה הנשיכה היא סימן היכר. הגמרא מסיקה: למד ממנה שצורת החיתוך היא סימן היכר, ולא המקום שממנו נחתך.
אָמַר מָר: חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן וְשֶׁל שֶׁמֶן וְשֶׁל תְּבוּאָה וְשֶׁל גְּרוֹגְרוֹת וְשֶׁל זֵיתִים – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְהָא תְּנַן: כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן חַיָּיב לְהַכְרִיז! אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: מַתְנִיתִין בְּרָשׁוּם. מִכְּלָל דְּבָרַיְיתָא בְּפָתוּחַ, אִי בְּפָתוּחַ – אֲבֵידָה מִדַּעַת הִיא. אָמַר רַב הוֹשַׁעְיָא: בְּמֵצִיף.
המאסטר אמר בברייתא: אם מצא אדם חביות של יין, או של שמן, או של תבואה, או של תאנים מיובשות, או של זיתים, אלו שייכות לו. הגמרא שואלת: אבל האם לא למדנו במשנה (כה ע"א): לגבי כדי יין או כדי שמן, אם אדם מוצא אחד מאלה הוא חייב להכריז על מציאתו. רבי זירא אמר שרב אמר: המשנה מתייחסת למקרה של כדים חתומים. כל אדם חותם את כדיו וחביותיו באופן ייחודי. לכן, החותם מהווה סימן היכר. הגמרא שואלת: ניתן להסיק מכך שהברייתא מתייחסת למקרה של חביות פתוחות, ואם היא מתייחסת למקרה של חביות פתוחות, הרי זו אבדה מדעת. מאחר שהיין שבחביות פתוחות יתקלקל, ברור שאין צורך להשיבו לבעלים. רב הושעיא אומר: הברייתא מתייחסת למקרה שבו אדם מכסה את החבית במכסה אך אינו חותם אותה.
אַבָּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא אִידֵּי וְאִידֵּי בְּרָשׁוּם, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן – קוֹדֶם שֶׁנִּפְתְּחוּ הָאוֹצָרוֹת, כָּאן – לְאַחַר שֶׁנִּפְתְּחוּ הָאוֹצָרוֹת. כִּי הָא דְּרַב יַעֲקֹב בַּר אַבָּא אַשְׁכַּח חָבִיתָא דְחַמְרָא לְאַחַר שֶׁנִּפְתְּחוּ הָאוֹצָרוֹת, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי, אֲמַר לֵיהּ: זִיל שְׁקוֹל לְנַפְשָׁךְ.
אביי אמר: אתה יכול אפילו לומר שגם זו המשנה וגם אותה ברייתא עוסקות בכדים וחביות שהן חתומות, ואין זו קושיה. כאן, במשנה, שבה חייבים להחזיר את הכדים, מדובר במקרה שבו מצא את הכדים לפני שהמחסנים של היין נפתחו. באותה שעה, הסימן המובהק של החותם מוכיח שהכד שייך לבעליו. שם, בברייתא, שבה אין חייבים להחזיר את החביות, מדובר במקרה שבו מצא את החביות לאחר שהמחסנים של היין נפתחו. מאחר שבעלי החנויות מכרו את חביותיהם לציבור, החותם שוב לא ישמש סימן לזהות הבעלים. וזה בדיוק כמו באותו מקרה שבו רב יעקב בר אבא מצא חבית יין לאחר שהמחסנים נפתחו. הוא בא לפני אביי לברר מה עליו לעשות בחבית. אביי אמר לו: לך קח את החבית לעצמך.
בְּעָא מִינֵּיהּ רַב בִּיבִי מֵרַב נַחְמָן: מָקוֹם הָוֵי סִימָן, אוֹ לָא הָוֵי סִימָן? אֲמַר לֵיהּ: תְּנֵיתוּהָ, מָצָא חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן וְשֶׁל שֶׁמֶן וְשֶׁל תְּבוּאָה וְשֶׁל גְּרוֹגְרוֹת וְשֶׁל זֵיתִים – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּמָקוֹם הָוֵי סִימָן, לִכְרוֹז מָקוֹם! אָמַר רַב זְבִיד, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּרַקְּתָא דְנַהֲרָא.
§ רב ביבאי העלה דילמה לפני רב נחמן: האם המקום שבו נמצאה האבדה הוא סימן מזהה, או שאינו סימן מזהה? רב נחמן אמר לו שלמדת זאת בברייתא: אם אדם מצא חביות של יין, או של שמן, או של תבואה, או של תאנים מיובשות, או של זיתים, אלו שייכות לו. ואם עולה על דעתך שמקום הוא סימן מזהה, יניח המוצא להכריז על מה שמצא, ושהמקום ישמש כסימן מזהה. רב זביד אמר: במה אנו עוסקים כאן? אנו עוסקים במקרה של חבית שנמצאה על שפת הנהר. מאחר שזהו המקום שבו ספינות עוגנות וסחורה השייכת לאנשים רבים נטענת ונפרקת, שפת נהר אינה יכולה לשמש כסימן מזהה.
אָמַר רַב מָרִי: מַאי טַעְמָא אֲמַרוּ רַבָּנַן רַקְּתָא דְנַהֲרָא לָא הָוֵי סִימָן? דְּאָמְרִינַן לֵיהּ: כִּי הֵיכִי דְּאִתְרְמִי לְדִידָךְ אִתְרְמִי נָמֵי לְחַבְרָךְ. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב מָרִי: מַאי טַעְמָא אֲמַרוּ רַבָּנַן מָקוֹם לָא הָוֵי סִימָן? דְּאָמְרִינַן לֵיהּ: כִּי הֵיכִי דְּאִתְרְמִי לְדִידָךְ הַאי מְקוֹם, אִתְרְמִי נָמֵי לְחַבְרָךְ הַאי מָקוֹם.
רב מרי אמר: מה הטעם שאמרו חכמים שבמקרה של אבדה, מקומו של שפת הנהר אינו סימן מובהק? מפני שאנו אומרים לו למי שמבקש להשיב את אבידתו על ידי ציון מקומה על שפת הנהר: כשם שאירע שאתה איבדת שם חפץ, כך אירע שגם אחר איבד שם חפץ. יש אומרים נוסח שונה מעט לדברי רב מרי אמר: מה הטעם שאמרו חכמים שמקום אינו סימן מובהק? מפני שאנו אומרים לו למי שמבקש להשיב את אבידתו על ידי ציון מקומה: כשם שאירע שאתה הנחת חפץ באותו מקום, כך אירע שגם אחר הניח חפץ באותו מקום.
הָהוּא גַּבְרָא דְּאַשְׁכַּח כּוּפְרָא בֵּי מַעֲצַרְתָּא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב, אֲמַר לֵיהּ: זִיל שְׁקוֹל לְנַפְשָׁךְ. חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קָא מְחַסֵּם, אֲמַר לֵיהּ: זִיל פְּלוֹג לֵיהּ לְחִיָּיא בְּרִי מִינֵּיהּ. לֵימָא קָא סָבַר רַב מָקוֹם לָא הָוֵי סִימָן? אָמַר רַבִּי אַבָּא: מִשּׁוּם יֵאוּשׁ בְּעָלִים נָגְעוּ בָּהּ, דַּחֲזָא דְּקָדְחִי בֵּיהּ חִלְפֵי.
הגמרא מספרת: היה אדם אחד שמצא זפת ליד גת היין. הוא בא לפני רב לברר מה עליו לעשות בזפת. רב אמר לו: לך קח את הזפת לעצמך. רב ראה שהאיש מהסס, ואינו בטוח שהוא זכאי לזפת. רב, בניסיון להפיג את חששותיו, אמר לו: לך חלק אותה עם חייא בני, שכן רב בוודאי לא היה רוצה שבנו ייטול חלק בדבר גזול. הגמרא מציעה: נאמר שרב סבור שמקום אינו סימן מובהק. רבי אבא אמר: אין זה טעמו של רב. אלא, בשל ייאוש בעליו נגעו חכמים בעניין זה והתירו למוצא להחזיק בפריט שנמצא כך. שכן, רב ראה שעשב צומח דרך הזפת, דבר שהעיד שהיא הייתה שם זמן ממושך.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר וְכוּ׳. מַאי אַנְפּוּרְיָא? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כֵּלִים חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא שְׂבָעָתַן הָעַיִן. הֵיכִי דָמֵי? אִי אִית בְּהוּ סִימָן – כִּי לֹא שְׂבָעָתַן הָעַיִן מַאי הָוֵי? אִי דְּלֵית בְּהוּ סִימָן – כִּי שְׂבָעָתַן הָעַיִן מַאי הָוֵי?
§ המשנה מלמדת: רבי שמעון בן אלעזר אומר: אם אדם מוצא כלי אנפוריא כלשהם, אין הוא חייב להכריז על מציאתו. הגמרא שואלת: מהם כלי אנפוריא? רב יהודה אומר ששמואל אומר: אלו הם כלים חדשים, שכן העין של קונם לא ראתה אותם עדיין במידה מספקת כדי לזהותם. הגמרא שואלת: מהן הנסיבות? אם יש סימן היכר על הכלים, כאשר העין של קונם לא ראתה אותם עדיין במידה מספקת, מה בכך? הוא יכול לתאר את הסימן אפילו לאחר מבט קצר ולתבוע את חפצו. אם אין סימן היכר על הכלים, הרי כאשר העין של מי שקנה אותם ראתה אותם במידה מספקת, מה בכך?
לְעוֹלָם דְּלֵית בְּהוּ סִימָן – נָפְקָא מִינַּהּ לְאַהְדּוֹרֵי לְצוּרְבָּא מֵרַבָּנַן בִּטְבִיעוּת עֵינָא. שְׂבָעָתַן הָעַיִן – קִים לֵיהּ בְּגַוַּיְיהוּ וּמַהְדְּרִינַן לֵיהּ. כִּי לֹא שְׂבָעָתַן הָעַיִן – לָא קִים לֵיהּ בְּגַוַּיְיהוּ, וְלָא מַהְדְּרִינַן לֵיהּ, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּהָנֵי תְּלָת מִילֵּי עֲבִידִי רַבָּנַן דִּמְשַׁנּוּ בְּמִלַּיְיהוּ – בְּמַסֶּכֶת, וּבְפוּרְיָא
הגמרא משיבה: למעשה, זהו כלי שאין בו סימן היכר, וההבדל המעשי הוא בנוגע להחזרת הכלי לתלמיד חכם על סמך זיהוי חזותי. כאשר העין של תלמיד חכם ראתה אותם במידה מספקת, הוא בטוח בהם, ואנו מחזירים לו אבדה על סמך תיאורו את הכלי. כאשר העין של תלמיד חכם לא ראתה אותם במידה מספקת, הוא אינו בטוח בהם, ואיננו מחזירים לו אבדה כפי שרב יהודה אומר ששמואל אומר: לגבי שלושה דברים אלה בלבד, רגיל הוא שחכמים משנים בדבריהם וסוטים מן האמת: לגבי מסכת, אם שואלים אותו האם למד מסכת מסוימת, הוא רשאי בענווה לומר שלא, אף אם למד. ולגבי מיטה, אם שואלים אותו האם ישן במיטה מסוימת, הוא רשאי לומר שלא, כדי להימנע מבושה אם יימצא על המיטה שייר בלתי נאה.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria