וְכֵן יַרְדֵּן שֶׁנָּטַל מִזֶּה וְנָתַן לָזֶה, מַה שֶּׁנָּטַל – נָטַל, וּמַה שֶּׁנָּתַן – נָתַן.
וכן, במקרה של נהר הירדן או נהר אחר שנטל חפץ מאדם זה ונתן אותו לאדם אחר, בכל המקרים הללו, מה שהאדם נטל, נטל, ומה שהאדם נתן, נתן. וכן, מה שהנהר נטל, נטל, ומה שהנהר נתן, נתן. האדם שקיבל את החפץ אינו צריך להשיבו.
בִּשְׁלָמָא גַּזְלָן וְיַרְדֵּן, דְּקָא חָזֵי לְהוּ וּמִיָּאַשׁ. אֶלָּא גַּנָּב, מִי קָא חָזֵי לֵיהּ דְּמִיָּאַשׁ? תַּרְגְּמַהּ רַב פָּפָּא בְּלִסְטִים מְזוּיָּן. אִי הָכִי הַיְינוּ גַּזְלָן! תְּרֵי גַּוְונֵי גַּזְלָן.
הגמרא שואלת: מובן במקרים של השודד ושל נהר הירדן, שאפשר לומר שהבעלים רואה אותם נוטלים את החפץ ומתייאש מהשבתו; אבל במקרה של הגנב, שנוטל את החפץ בהיחבא, האם הבעלים רואה אותו נוטל את החפץ, והאם דבר זה יביא אותו לידי ייאוש? הגמרא מסבירה: רב פפא פירש שהמונח גנב בברייתא מתייחס לליסטים מזוין [listim]; לכן הבעלים מודע לכך שהחפץ נלקח ומתייאש מהשבתו. הגמרא שואלת: אם כן, הרי זה כמו שודד, ולמה להזכיר שני מקרים זהים? הגמרא משיבה: הברייתא הזכירה שני סוגים של שודדים; בשני המקרים הבעלים היה מודע לכך שחפצו נלקח.
תָּא שְׁמַע: שָׁטַף נָהָר קוֹרָיו, עֵצָיו, וַאֲבָנָיו, וּנְתָנוֹ בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵירוֹ – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים. טַעְמָא דְּנִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, הָא סְתָמָא – לָא! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּשֶׁיָּכוֹל לְהַצִּיל.
הגמרא מציעה: בוא ושמע הוכחה מברייתא: אם נהר סחף את קורותיו של אדם, עציו או אבניו והניחם בשדה של אחר, חפצים אלה שייכים לבעל השדה בשל העובדה שהבעלים המתאימים התייאשו מהשבתם. הגמרא מסיקה מן הברייתא: הטעם שהם שייכים למוצא הוא שהבעלים התייאשו; אבל במקרה סתמי, שבו לא ידוע בוודאות שהבעלים התייאשו, הם אינם שייכים למוצא. לכאורה, ייאוש שאינו מודע אינו נחשב ייאוש. הגמרא דוחה את ההוכחה: במה אנו עוסקים כאן? מדובר במקרה שבו הבעלים מסוגלים להציל את הקורות, העצים או האבנים; לכן, החלטתם שלא להצילם היא אינדיקציה ברורה לייאוש.
אִי הָכִי אֵימָא סֵיפָא: אִם הָיוּ הַבְּעָלִים מְרַדְּפִין אַחֲרֵיהֶם – חַיָּיב לְהַחְזִיר. אִי בִּיכוֹלִין לְהַצִּיל, מַאי אִרְיָא מְרַדְּפִין? אֲפִילּוּ אֵין מְרַדְּפִין נָמֵי! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בִּיכוֹלִין לְהַצִּיל עַל יְדֵי הַדְּחָק. מְרַדְּפִין – לָא אִיָּיאוּשׁ, אֵין מְרַדְּפִין – אִיָּיאוֹשֵׁי מִיָּאַשׁ.
הגמרא שואלת: אם כן, אמור את הסיפא של אותה ברייתא: אם הבעלים היו רודפים אחר החפצים, המוצא חייב להחזיר אותם. אם מדובר במקרה שבו הבעלים מסוגלים להציל את החפצים, מדוע הברייתא מציינת דווקא מקרה שבו הבעלים היו רודפים אחר החפצים? אפילו אם הם לא היו רודפים אחר האבדה, החפצים גם נשארים בבעלותם, שכן לא התייאשו מהשבתם. הגמרא משיבה: במה אנו עוסקים כאן? מדובר במקרה שבו הבעלים מסוגלים להציל את החפצים בקושי. במקרה כזה, אם הבעלים רודפים אחר החפצים, הדבר מלמד כי לא התייאשו מהשבתם, אך אם הבעלים אינם רודפים אחר החפצים, הדבר מלמד כי התייאשו מהשבתם.
תָּא שְׁמַע: כֵּיצַד אָמְרוּ הַתּוֹרֵם שֶׁלֹּא מִדַּעַת תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה – הֲרֵי שֶׁיָּרַד לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵירוֹ וְלִיקֵּט וְתָרַם שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, אִם חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם גָּזֵל – אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה, וְאִם לָאו – תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.
הגמרא מציעה: בוא ושמע הוכחה מברייתא (תוספתא, תרומות 1:5): מתי אמרו חכמים שבמקרה שבו אדם מפריש תרומה ללא הסכמת הבעלים, התרומה שלו נחשבת תרומה? זהו מקרה שבו היה אדם שנכנס לשדה של חברו וליקט ממנה תבואה והפריש תרומה ללא רשות הבעלים. אם הבעלים חושש מפני מעשיו ורואה בכך גזל, התרומה שלו אינה תרומה, אבל אם הוא אינו חושש, התרומה שלו היא תרומה.
וּמִנַּיִן הוּא יוֹדֵעַ אִם חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם גָּזֵל וְאִם לָאו? הֲרֵי שֶׁבָּא בַּעַל הַבַּיִת וּמְצָאוֹ, וְאָמַר לוֹ: ״כְּלָךְ אֵצֶל יָפוֹת״. אִם נִמְצְאוּ יָפוֹת מֵהֶן – תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה, וְאִם לָאו – אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. לִיקְּטוּ הַבְּעָלִים וְהוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.
הברייתא ממשיכה: ומניין היה יודע אם הבעלים חושש למעשיו ורואה זאת כגזל או לא? אם הבעלים בא ומצא אותו מפריש תרומהואמר לו: היה לך ללכת ליטול מן התבואה באיכות טובה יותר ולהפריש ממנה תרומה, אזי אם נמצאה תבואה באיכות טובה יותר מן התבואה שהוא הפריש, תרומתו היא נחשבת תרומה, שכן מניחים שהבעלים היה כן ושמח שהאחר הפריש תרומה מתבואתו. אבל אם לא, תרומתו אינה תרומה, שכן אפשר להניח שהבעלים כעס עליו ודיבר בציניות. הברייתא מוסיפה: אם הבעלים היו אוספים ומוסיפים על התרומה שהוא הפריש, ובכך מראים שהם מסכימים למעשה ההפרשה שלו, כך או כך, בין אם נמצאה תבואה טובה יותר ובין אם לאו, תרומתו היא נחשבת תרומה.
וְכִי נִמְצְאוּ יָפוֹת מֵהֶן תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה, אַמַּאי? בְּעִידָּנָא דִּתְרַם הָא לָא הֲוָה יָדַע! תַּרְגְּמַהּ רָבָא אַלִּיבָּא דְּאַבָּיֵי: דְּשַׁוְּיֵהּ שָׁלִיחַ.
הגמרא מקשה על פסיקת הברייתא: אבל מדוע זו ההלכה, שאם נמצאה תבואה באיכות טובה יותר מן התבואה שהוא הפריש, הרי התרומה שלו היא תרומה? בשעה שהפריש את התרומה, הוא לא ידע שבעל הבית יסכים לבסוף. הברייתא קובעת שהתרומה היא תרומה מרגע שהפריש אותה, אף על פי שרק לאחר מכן נודע לו שבעל הבית הסכים. לכאורה, גם במקרה של ייאוש, ייאוש שאינו מודע נחשב ייאוש, בניגוד לדעתו של אביי. רבא פירש את העניין בהתאם לדעתו של אביי: זהו מקרה שבו בעל הבית מינה אותו לשליח.
הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּלָא שַׁוְּויֵהּ שָׁלִיחַ, מִי הָוְיָא תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה? וְהָא ״אַתֶּם״ ״גַּם אַתֶּם״ אָמַר רַחֲמָנָא לְרַבּוֹת שְׁלוּחֲכֶם. מָה אַתֶּם לְדַעְתְּכֶם, אַף שְׁלוּחֲכֶם לְדַעְתְּכֶם.
כך גם, מסתבר, כאילו עולה על דעתך שהבעלים לא מינה אותו לשליח, האם התרומה שלו תהיה תרומה? והרי הרחמן אומר: "כן תרימו גם אתם תרומת ה' מכל מעשרותיכם" (במדבר יח:כח)? משאמר הכתוב "אתם," הוספת המילה "גם" בביטוי "גם אתם" באה לרבות שליח. לפיכך, לשליח המפריש תרומה יש אותן הלכות כמו לבעלים המפריש תרומה. כשם שכאשר אתם, הבעלים, מפרישים תרומה, הדבר נעשה לדעתכם, כך גם כאשר שליחכם מפריש תרומה, עליו לעשות זאת לדעתכם. ברור אפוא שבכל מקרה צריך להתמנות כשליח כדי להיות מסוגל להפריש תרומה עבור אחר.
אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּשַׁוְּיֵהּ שָׁלִיחַ, וַאֲמַר לֵיהּ: ״זִיל תְּרוֹם״, וְלָא אֲמַר לֵיהּ ״תְּרוֹם מֵהָנֵי״. וּסְתָמֵיהּ דְּבַעַל הַבַּיִת כִּי תָּרֵים מִבֵּינוֹנִית (הוּא) תָּרֵים, וַאֲזַל אִיהוּ וּתְרַם מִיָּפוֹת, וּבָא בַּעַל הַבַּיִת וּמְצָאוֹ וַאֲמַר לֵיהּ: ״כְּלָךְ אֵצֶל יָפוֹת״, אִם נִמְצְאוּ יָפוֹת מֵהֶן – תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה, וְאִם לָאו – אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.
אלא, במה אנו עוסקים כאן? מדובר במקרה שבו הבעלים מינה אותו לשליח ואמר לו: לך והפרש תרומה, אך לא אמר לו: הפרש תרומה מאלה היבולים המסוימים. וכאשר כוונת הבעלים היא בלתי מפורשת, ולא ברור מאילו מיבוליו יש להפריש כאשר השליח מפריש תרומה, הרי זה מן היבולים באיכות בינונית שמהם הוא מפריש תרומה. ובמקרה זה, השליח הלך והפריש תרומה מתוצרת מעולה יותר, והבעלים של השדה בא ומצא אותו ואמר לו: היה לך ללכת אל התוצרת באיכות טובה יותר ולהפריש ממנה תרומה. אם נמצאה תוצרת באיכות טובה יותר מן התוצרת שממנה הפריש, הרי התרומה שלו נחשבת תרומה. אבל אם לא, אין התרומה שלו תרומה.
אַמֵּימָר וּמָר זוּטְרָא וְרַב אָשֵׁי אִקְּלַעוּ לְבוּסְתָּנָא דְּמָרִי בַּר אִיסַק, אַיְיתִי אֲרִיסֵיהּ תַּמְרֵי וְרִימּוֹנֵי וּשְׁדָא קַמַּיְיהוּ. אַמֵּימָר וְרַב אָשֵׁי אָכְלִי, מָר זוּטְרָא לָא אֲכַל. אַדְּהָכִי אֲתָא מָרִי בַּר אִיסַק, אַשְׁכְּחִינְהוּ, וַאֲמַר לֵיהּ לַאֲרִיסֵיהּ: אַמַּאי לָא אַיְיתֵית לְהוּ לְרַבָּנַן מֵהָנָךְ שַׁפִּירָתָא?
הגמרא סוטה ומביאה מעשה קשור: אמימר, מר זוטרא ורב אשי נקלעו לפרדס [לבוסתנא] של מרי בר איסק. האריס שלו בא והניח לפניהם תמרים ורימונים. אמימר ורב אשי אכלו מן הפירות, אך מר זוטרא לא אכל מן הפירות, בשל החשש שהאריס נתן להם את הפירות ללא אישורו של בעל השדה. בינתיים, מרי בר איסק בא ומצא אותם אוכלים מפירותיו ואמר לאריס שלו: למה לא הבאת לחכמים פירות מאותם פירות משובחים יותר?
אֲמַרוּ לֵיהּ אַמֵּימָר וְרַב אָשֵׁי לְמָר זוּטְרָא: הַשְׁתָּא אַמַּאי לָא אָכֵיל מָר? וְהָתַנְיָא: אִם נִמְצְאוּ יָפוֹת מֵהֶן – תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה! אֲמַר לְהוּ, הָכִי אָמַר רָבָא: לֹא אָמְרוּ כְּלָךְ אֵצֶל יָפוֹת אֶלָּא לְעִנְיַן תְּרוּמָה בִּלְבַד, מִשּׁוּם דְּמִצְוָה הוּא וְנִיחָא לֵיהּ, אֲבָל הָכָא – מִשּׁוּם כְּסִיפוּתָא הוּא דְּאָמַר הָכִי.
אמימר ורב אשי אמרו למר זוטרא: עכשיו מדוע אין מר אוכל את הפירות? והרי שנינו בברייתא: במקרה שבעל השדה בא ומצאו ואמר לו: היה לך ללכת לקחת מן התוצרת המשובחת יותר ולהפריש ממנה תרומה; אם נמצאה תוצרת משובחת יותר מן התוצרת שהפריש, הרי התרומה שלו נחשבת תרומה. אף כאן ברור שמרי בר איסק הסכים למעשיו של האריס שלו. מר זוטרא אמר להם שכך אמר רבא: חכמים אמרו שהאמירה: היה לך ללכת לקחת מן התוצרת המשובחת יותר ולהפריש תרומה, מעידה על הסכמת הבעלים רק לעניין תרומה, משום שזו מצווה והבעלים נוח לו שתתקיים המצווה. אבל כאן, במעשה זה, מפני הבושה הוא שאמר כך: מדוע לא הבאת לחכמים הללו פירות מאותם פירות משובחים יותר? הוא לא באמת רצה לתת להם את הפירות.
תָּא שְׁמַע: עוֹדֵהוּ הַטַּל עֲלֵיהֶן וְשָׂמַח – הֲרֵי זֶה בְּכִי יֻתַּן. נִגְּבוּ, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׂמַח –
הגמרא מציעה: בוא ושמע הוכחה נוספת מברייתא בנוגע לייאוש שאינו מודע. נאמר: "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא. וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" (ויקרא יא:לז–לח). תוצרת נעשית מוכשרת לקבל טומאה רק לאחר שבאה במגע עם אחד משבעת המשקים: יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם ומים. שנינו בברייתא: אם הטל עדיין על התוצרת ועדיין לא התייבש, ואם הבעלים שמח שהטל לחלח את התוצרת ושמר עליה טרייה, אותה תוצרת נכללת בקטגוריה של: "וכי יותן מים על הזרע", והתוצרת מוכשרת לקבל טומאה. אם התוצרת כבר התייבשה כאשר הבעלים מצא אותה, אז אף על פי ששמח שהטל לחלח את התוצרת,