כשאנו שואלים את העדים האם ההלוואה נפרעה או האם היא לא נפרעה.

בוא ושמע קושיה נוספת מברייתא: סימפון שעליו חתומים עדים הוא כשר. לכאורה, הוא כשר אפילו אם נמצא ברשות המלווה, שכן לא נעשתה הבחנה. הגמרא משיבה: לאילו עדים מתייחסת הברייתא? היא מתייחסת לעדי קיום. העובדה שהסימפון קוים בבית הדין מוכיחה את כשרותו.

הגמרא מציינת כי גם זאת מסתבר, מן העובדה שהברייתאמלמדת בסיפא: וסימפוןשעליו עדים אינם חתומים הוא פסול. למה הכוונה בביטוי: שעליו עדים אינם חתומים? אם נאמר שפירושו שאין עדים כלל חתומים עליו, האם צריך לומר שהוא פסול? אלא, האין זאת מתייחסת לסימפון שעליו עדים חתומים, רק לא עדי קיום?

הגמרא דנה בברייתאעצמה שהובאה לעיל: סימפון שעליו חתומים עדים מאומת באמצעות חותמיו. אם אין עדים חתומים עליו, אך הסימפון יוצא מרשותו של צד שלישי המשמש כנאמן, או אם הוא יוצא לאחר חתימת השטרות, כלומר, הסימפון נכתב על שטר החוב מתחת לתוכן השטר ולחתימות העדים, הרי הוא כשר.

הגמרא מסבירה: הסיבה לכך שהדבר תקף אם הוא יוצא מרשותו של צד שלישי היא שהמלווה נתן אמון בצד השלישי בכך שהניח את הסימפון ברשותו. כך גם, הסימפון תקף במקרה שבו הוא יוצא לאחר חתימת השטרות, שכן, אלמלא העובדה שהחוב נפרע, הלווה לא היה מערער את שטרו בכך שהיה מאפשר לכתוב עליו את הסימפון.

משנה: במקרה שאדם מוצא אבידות, אילו מציאות שייכות לו, ועל אילו מציאות חייבים להכריז על מציאתו כדי שבעל האבידה יוכל לבוא ולקבלן בחזרה?

מציאות אלו שייכות לו: אם אדם מצא פירות מפוזרים, מעות מפוזרות, אלומות של תבואה ברשות הרבים, עיגולי דבילה, כיכרות של אופה, מחרוזות של דגים, חתיכות של בשר, גיזי צמר שנלקחו ממדינתן מיד לאחר הגזיזה, אגודות של פשתן, או לשונות של ארגמן מסורק קשורות, אלו שייכות לו, שכן אין בהן סימנים שיאפשרו לבעליהן לתבוע אותן. זו דעתו של רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: אם אדם מוצא כל אבדה שיש בה שינוי, הוא חייב להכריז על מציאתו. כיצד? אם הוא מצא עיגול של דבלת תאנים ובתוכו חרס בתוכו או כיכר לחם שיש בתוכה מטבעות, הוא חייב להכריז על מציאתו, שכן ייתכן שבעל החפץ הכניס אותם כסימן היכר שבאמצעותו יוכל להשיב את רכושו אם יאבד.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: אם אדם מוצא כלי אנפוריא כלשהם, מאחר שצורתם אחידה ואין אפשרות להבחין ביניהם, הוא אינו חייב להכריז על מציאתו.

גמרא: המשנה מלמדת כדוגמה לחפצים שאדם מוצא ללא כל סימן מזהה: אם אדם מצא פירות מפוזרים. הגמרא שואלת: וכמה פירות על פני איזה שטח נחשבים לפירות מפוזרים? רבי יצחק אומר: הדבר נחשב לפירות מפוזרים כאשר יחס הפיזור הוא קב אחד ב־שטח של ארבע על ארבע אמות.

הגמרא שואלת: מהן הנסיבות? אם הוא מצא את התבואה מפוזרת באופן המעיד שהיא הגיעה לשם על ידי נפילה ולא הונחה שם בכוונה, אז אפילו אם נפח התבואה באותו אזור היה גדול מן הגבול הזה, היא גם צריכה להיות שלו, משום שאין סימן היכר שיאפשר לבעלים לתבוע אותה בחזרה. ואם הוא מצא תבואה מפוזרת באופן המעיד על הנחה מכוונת, אז אפילו אם נפח התבואה בשטח בגודל כזה היה קטן מן הגבול הזה, גם לא יהיה מותר לו לשמור את התבואה, שכן ברור שהבעלים מתכנן לחזור כדי לתבוע את תבואתו.

רב עוקבא בר חמא אמר: אנו עוסקים בגרעיני חיטה שנותרו בזמן האיסוף של התבואה בגורן. לגבי גרעינים המפוזרים ביחס פיזור של קב אחד בתוך שטח של ארבע על ארבע אמות, אשר איסופם דורש טורח רב, אדם אינו טורח ואינו חוזר ליטול אותם. לפיכך, הוא מפקיר את בעלותו על הם, ומי שמוצא את הגרעינים רשאי לשומרם. אך לגבי גרעינים המפוזרים בשטח קטן מזה, הבעלים טורח וחוזר ונוטל אותם. ולכן, אינו מפקיר את בעלותו על הם.

רבי ירמיה מעלה דילמה: אם חצי קב של גרעינים היו מפוזרים בשטח של שתי אמות על ארבע אמות, מהי ההלכה? צדדי הדילמה הם: במקרה של קב אחד של גרעינים המפוזרים בשטח של ארבע אמות על ארבע אמות, מהי הסיבה שבעליהם מפקיר את הגרעינים? הרי זה בשל העובדה שאיסוף הגרעינים דורש טורח רב. במקרה של חצי קב של גרעינים המפוזרים בשטח של שתי אמות על ארבע אמות, מאחר שאיסופם אינו דורש טורח רב, הוא אינו מפקיר את בעלותו עליהם. או שמא, הבעלים מפקיר את בעלותו במקרה של קב אחד של גרעינים המפוזרים בשטח של ארבע אמות על ארבע אמות בשל העובדה שאין להם ערך משמעותי. במקרה של חצי קב של גרעינים המפוזרים בשטח של שתי אמות על ארבע אמות, מאחר שבוודאי אין להם ערך משמעותי, הוא מפקיר את בעלותו על הגרעינים.

רבי ירמיה מעלה דילמה קשורה: אם שני קבין של גרעינים היו מפוזרים בשטח של שמונה על ארבע אמות, מהי ההלכה? צדדי הדילמה הם: אם קב אחד של גרעינים מפוזר בשטח של ארבע על ארבע אמות, מהי הסיבה שבעליהם מפקיר את בעלותו? הרי זה בשל העובדה שאיסופם דורש טורח רב. דבר זה נכון על אחת כמה וכמה במקרה של שני קבין של גרעינים המפוזרים בשטח של שמונה על ארבע אמות, ומאחר שאיסופם דורש טורח גדול עוד יותר, הבעלים מפקיר את בעלותו עליהם. או שמא, הבעלים מפקיר את בעלותו במקרה של קב אחד של גרעינים המפוזר בשטח של ארבע על ארבע אמות בשל העובדה שאין להם ערך משמעותי. אך במקרה של שני קבין של גרעינים המפוזרים בשטח של שמונה על ארבע אמות, מאחר שיש להם ערך משמעותי, הוא אינו מפקיר את בעלותו עליהם.

אם קב אחד של שומשום התפזר בשטח של ארבע על ארבע אמות, מהי ההלכה? צדדי הספק הם: במקרה של קב אחד של גרעינים שהתפזר בשטח של ארבע על ארבע אמות, מהו הטעם שהבעלים מפקיר את בעלותו? האם מפני שאין בהם ערך חשוב. ואילו במקרה של שומשום, כיוון שהם בעלי ערך חשוב, הוא אינו מפקיר את בעלותו עליהם. או שמא, הבעלים מפקיר את בעלותו במקרה של קב אחד של גרעינים שהתפזר בשטח של ארבע על ארבע אמות מפני שאיסופם דורש טורח רב. דבר זה נכון על אחת כמה וכמה במקרה של שומשום. מאחר שאיסופם דורש טורח גדול עוד יותר, הוא מפקיר את בעלותו עליהם.

אם קב אחד של תמרים התפזר ביחס פיזור של קב אחד בשטח של ארבע על ארבע אמות, או אם קב אחד של רימונים התפזר ביחס פיזור של קב אחד בשטח של ארבע על ארבע אמות, מהי ההלכה? צדדי הספק הם: במקרה של קב אחד של גרעינים שהתפזרו בשטח של ארבע על ארבע אמות, מהי הסיבה שהבעלים מפקיר? זה בשל העובדה שאין להם ערך משמעותי; וכן גם במקרה של קב אחד של תמרים בשטח של ארבע על ארבע אמות או קב אחד של רימונים בשטח של ארבע על ארבע אמות, מאחר שאין להם ערך משמעותי, הוא מפקיר את הפירות.

או שמא, הבעלים מפקיר את בעלותו במקרה של קב אחד של גרעינים המפוזרים בשטח של ארבע על ארבע אמות משום שאיסופם דורש טורח רב. ואילו במקרה של קב אחד של תמרים בשטח של ארבע על ארבע אמות, או קב אחד של רימונים בשטח של ארבע על ארבע אמות, מאחר שאיסופם אינו דורש טורח רב, אין הוא מפקיר את בעלותו עליהם. בכל המקרים הללו, מהי ההלכה? הגמרא מסיקה: כל הספקות הללו יעמדו בלא הכרעה.

§ נאמר: