Drashot AI Logo
חָיְישִׁינַן לִשְׁנֵי שְׁוִירֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַבָּה: פּוֹק עַיֵּין, דִּלְאוּרְתָּא בָּעֵי לַהּ רַב הוּנָא מִינָּךְ. נְפַק דַּק וְאַשְׁכַּח, דִּתְנַן: כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין הֲרֵי זֶה יַחְזִיר.
אנו חוששים מפני האפשרות שיש שתי ערים בשם שבירי, ושגט זה עשוי להיות שייך למישהו אחר המתגורר בשבירי האחרת, ולכן אין להחזירו. רב חסדא אמר לרבה: צא ועיין בהלכה זו, שכן בערב רב הונא ישאל אותך עליה. הוא יצא, עיין בה, וגילה מקור רלוונטי, כפי שלמדנו במשנה: לגבי כל תקנת בית דין, המוצא אותה חייב להחזיר אותה לבעליה המשוער. מאחר שגט זה נמצא בבית דין, הוא שייך לקטגוריה זו ויש להחזירו.
אֲמַר לֵיהּ רַב עַמְרָם לְרַבָּה: הֵיכִי פָּשֵׁיט מָר אִיסּוּרָא מִמָּמוֹנָא? אֲמַר לֵיהּ: תְּרָדָא, ״שְׁטָרֵי חֲלִיצָה וּמֵיאוּנִין״ תְּנַן.
רב עמרם אמר לרבה: כיצד יכול מר להכריע את ההלכה במקרה של גט, שהוא עניין פולחני, מתוך המשנה, הדנה בעניינים ממוניים? רבה אמר לו: שוטה, למדנו במשנה שההלכה הזאת חלה גם במקרה של שטרי חליצה ושטרי מיאון גם כן, שהם עניינים פולחניים.
פְּקַע אַרְזָא דְּבֵי רַב. מָר אָמַר: מִשּׁוּם לַתַּאי דִּידִי פְּקַע. וּמָר אָמַר: מִשּׁוּם לַתַּאי דִּידִי פְּקַע.
באותה שעה, קורת הארז התומכת של בית המדרש נעקרה ממקומה. חכם אחד אמר: היה זה בזכות מזלי שהיא נעקרה, שכן דיברת אליי באופן פוגעני, והחכם האחר אמר: היה זה בזכות מזלי שהיא נעקרה, שכן אתה הוא שדיברת אליי באופן פוגעני.
מָצָא בַּחֲפִיסָה אוֹ בִדְלוֹסְקָמָא. מַאי חֲפִיסָה? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: חֵמֶת קְטַנָּה. מַאי דְּלוֹסְקָמָא? אָמַר רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: טְלִיקָא דְסָבֵי.
§ המשנה מלמדת: אם אדם מצא מסמכים בחפיסה או בדלוסקמא, עליו להחזירם. הגמרא שואלת: מהי חפיסה? רבה בר בר חנה אומר: זהו בקבוקון קטן. מהי דלוסקמא? רבה בר שמואל אומר: זהו כלי קיבול [טליקא] המשמש זקנים.
תַּכְרִיךְ שֶׁל שְׁטָרוֹת אוֹ אֲגוּדָּה שֶׁל שְׁטָרוֹת וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: כַּמָּה הוּא תַּכְרִיךְ שֶׁל שְׁטָרוֹת? שְׁלֹשָׁה כְּרוּכִין זֶה בָּזֶה. וְכַמָּה הִיא אֲגוּדָּה שֶׁל שְׁטָרוֹת? שְׁלֹשָׁה קְשׁוּרִין זֶה בָּזֶה.
המשנה מלמדת: אם מצא מגילת מסמכים או אגודת מסמכים, חייב להחזירם. חכמים לימדו בברייתא: כמה מסמכים נחשבים למגילת מסמכים? מגילה היא שלושה מסמכים גלולים יחד. וכמה נחשבים לאגודת מסמכים? אגודה היא שלושה מסמכים קשורים יחד.
שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ קֶשֶׁר סִימָן.
הגמרא מסיקה: הסֵק מכך שאם אדם איבד חפץ שיש בו קשר, סוג הקשר יכול לשמש סימן מזהה שבאמצעותו הבעלים יכול לתאר את החפץ, ולכן יש להשיבו לו.
הָא תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: שְׁלֹשָׁה כְּרוּכִין זֶה בָּזֶה.
הגמרא דוחה היסק זה: האם רבי חייא אינו מלמד שההתייחסות היא לשלושה מסמכים הגלולים יחד? העובדה שהם גלולים יחד היא המשמשת כסימן היכר, ולא הקשרים.
אִי הָכִי, הַיְינוּ תַּכְרִיךְ? תַּכְרִיךְ כֹּל חַד וְחַד בְּרֵאשֵׁהּ דְּחַבְרֵיהּ, אֲגוּדָּה דִּרְמוּ אַהֲדָדֵי (וּכְרוּכוֹת).
הגמרא שואלת: אם כן, מקרה זה זהה למקרה של מגילה של מסמכים, שגם הוא נזכר במשנה. מה ההבדל בין מגילה לצרור? הגמרא משיבה: מגילה מתייחסת למקרה שבו כל אחד ואחד מן המסמכים נמצא בראשו של אחר, כלומר, הם מגולגלים יחד כך שראשו של כל דף סמוך לתחתיתו של הדף הקודם. צרור, לעומת זאת, מתייחס למקרה שבו הם מונחים זה על גבי זה ומגולגלים יחד.
מַאי מַכְרִיז, מִנְיָן?
הגמרא שואלת: מה מכריז האדם שמצא את המסמכים כדי שהבעלים יוכל לתבוע אותם? הגמרא משיבה: הוא מכריז על מספר המסמכים שמצא, והבעלים יכול לתאר אותם באומרו שהם היו גלולים יחד.
מַאי אִרְיָא תְּלָתָא אֲפִילּוּ תְּרֵין נָמֵי!
הגמרא שואלת: אם כן, מדוע התנא מלמד דווקא מקרה של שלושה שטרות? אפילו אם נמצאו שני שטרות, אפשר גם להחזירם בדרך זו.
אֶלָּא כִּדְאָמַר רָבִינָא: טִבְעָא מַכְרֵיז, הָכָא נָמֵי ״שְׁטָרֵי״ מַכְרֵיז.
אלא, המוצא מכריז על מציאתו באופן הדומה למה שאמר רבינא: אם אדם מוצא מטבעות, הוא פשוט מכריז שמצא מטבעות, בלי לציין את המספר. כאן גם כן, המוצא מכריז שמצא מסמכים, והבעלים מתאר אותם הן לפי מספרם המדויק והן לפי העובדה שהיו גלולים יחד. לכן, אם יש רק שני מסמכים, התיאור חסר, שכן המספר שתיים כבר משתמע מהכרזת המוצא שמצא מסמכים, שהיא לשון רבים.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֶחָד הַלֹּוֶה מִשְּׁלֹשָׁה יַחְזִיר לַלֹּוֶה וְכוּ׳. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּמַלְוִין נִינְהוּ, מַאי בָּעוּ גַּבֵּי הֲדָדֵי?
§ המשנה מלמדת כי רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם אדם מוצא שלושה שטרי חוב המתייחסים להלוואות של אדם אחד שלווה משלושה אנשים, עליו להחזיר אותם לחייב. הגמרא מסבירה: הטעם לכך הוא שאם עולה על דעתך ששטרי החוב האלה שייכים למלווים, מה הם עושים יחד במקום אחד?
דִּלְמָא לְקַיּוֹמִינְהוּ אָזְלִי? דִּמְקַיְּימִי.
הגמרא מציעה: אולי שלושת בעלי החוב כולם הלכו לבית הדין כדי לאשר את שטרי החוב שלהם, והשטרות אבדו שם יחד. הגמרא משיבה שהמשנה עוסקת במקרה שבו שטרי החוב מאושרים.
דִּלְמָא מִידָא דְסָפְרָא נְפֻל? לָא מְשַׁהֵי אִינִישׁ קִיּוּמֵיהּ בִּידָא דְסָפְרָא.
הגמרא שואלת: אולי הם נפלו מידו של סופר בית הדין לאחר שאישר אותם. הגמרא משיבה: אדם אינו משאיר את השטר המאושר שלו ברשות הסופר. לכן, התרחיש הסביר ביותר הוא ששטרי החוב אבדו על ידי החייב.
שְׁלֹשָׁה שֶׁלָּווּ מֵאֶחָד יַחְזִיר לַמַּלְוֶה וְכוּ׳. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּלֹוִין נִינְהוּ, מַאי בָּעוּ גַּבֵּי הֲדָדֵי?
§ המשנה מלמדת: אם שטרי החוב מתייחסים להלוואות של שלושה אנשים שלוו מאדם אחד, המוצא אותם חייב להחזיר אותם למלווה. הגמרא מסבירה: הטעם לכך הוא שאם עולה על דעתך ששטרי החוב האלה שייכים ללווים, מה הם עושים יחד?
דִּלְמָא לְמִכְתְּבִנְהוּ אֲזֻל? דִּכְתִיבִי בִּתְלָת יְדֵי סָפְרֵי.
הגמרא שואלת: אולי השלושה הלכו אל סופר אחד לכתוב את שטרי החוב, ולאחר מכן השטרות אבדו יחד. הגמרא משיבה שהמשנה עוסקת במקרה שבו שטרי החוב כתובים בכתב ידם של שלושה סופרים שונים.
וְדִלְמָא לְקַיּוֹמִינְהוּ אֲזֻל? מַלְוֶה מְקַיֵּים שְׁטָרֵיהּ, לֹוֶה לָא מְקַיֵּים שְׁטָרֵיהּ.
הגמרא מציעה: ואולי שלושת החייבים הלכו לבית הדין כדי לקיים את שטרי החוב, ואיבדו אותם שם. הגמרא משיבה: המלווה הוא שמקיים את שטר החוב שלו; הלווה אינו מקיים את שטר החוב שלו.
אִם יֵשׁ עִמָּהֶן סִמְפּוֹנוֹת – יַעֲשֶׂה מָה שֶׁבַּסִּמְפּוֹנוֹת. אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב: סִמְפּוֹן הַיּוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי מַלְוֶה, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתוּב בִּכְתַב יָדוֹ – אֵינוֹ אֶלָּא כִּמְשַׂחֵק, וּפָסוּל.
§ המשנה מלמדת: אם יש בין מסמכיו של אדם ביטולי שטרות [סימפונות], יעשה כפי שכתוב בסימפונות. הגמרא מביאה את מה שרב ירמיה בר אבא אומר שרב אומר: לגבי סימפון שיוצא מתחת ידו של מלווה, אפילו אם הוא כתוב בכתב ידו שלו וברור שאינו מזויף, הרי הוא נחשב כאילו אינו אלא מתלוצץ, והסימפון פסול.
לָא מִבַּעְיָא כָּתוּב בִּכְתַב יַד סוֹפֵר, דְּאִיכָּא לְמֵימַר סָפְרָא אִתְרְמִי לֵיהּ וּכְתַב, אֶלָּא אֲפִילּוּ כָּתוּב בִּכְתַב יָדוֹ פָּסוּל. סָבַר דִּלְמָא מִתְרְמֵי וְאָתֵי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְקָא פָרַע לִי, דְּאִי לָא יָהֵיבְנָא לֵיהּ לָא יָהֵיב לִי זוּזֵי, אֶכְתּוֹב אֲנָא דְּכִי (אַיְיתַי) [מַיְיתֵי] לִי זוּזַי אֶתֵּן לֵיהּ.
הגמרא מסבירה: אין צורך לומר הלכה זו במקרה שבו הוא כתוב בכתב ידו של סופר, שכן ניתן לומר כי הזדמן לו שתהיה לו אפשרות שהסופר יכתוב את הסימפון, ולכן הוא גרם לו לכתוב אותו לפני שהחוב נפרע. אבל אפילו במקרה שבו הוא כתוב בכתב ידו של המלווה הוא פסול. ייתכן שהמלווה כתב את הסימפון בעצמו לפני שהחוב נפרע, במחשבה: שמא הלווה יזדמן לבוא בין השמשות בערב שבת וירצה לפרוע לי. עליי להכין שטר ביטול, שכן, אם לא אתן לו אחד, הוא לא ייתן לי את הכסף. לכן אכתוב את השטר עכשיו, כדי שכאשר יביא לי את הכסף, אתן אותו לו.
תְּנַן: אִם יֵשׁ עִמָּהֶן סִמְפּוֹנוֹת, יַעֲשֶׂה מָה שֶׁבְּסִמְפּוֹנוֹת.
הגמרא מקשה על דברי רב על סמך מה שלמדנו במשנה: אם יש סימפונות בין מסמכיו של אדם, עליו לעשות כפי שכתוב בסימפונות. נראה שלכאורה מדובר בסימפונות המצויים ברשות המלווה.
כִּדְאָמַר רַב סָפְרָא: שֶׁנִּמְצָא בֵּין שְׁטָרוֹת קְרוּעִין, הָכָא נָמֵי שֶׁמְּצָאוֹ בֵּין שְׁטָרוֹת קְרוּעִין.
הגמרא משיבה שיש להבין את המשנה בהתאם למה שרב ספרא אמר בתשובה לקושי אחר: מדובר במקרה שבו הסימפון נמצא בין מסמכים קרועים. דבר זה מצביע על כך שהסימפון תקף, שכן אילו החוב לא נפרע, המלווה לא היה מניח את שטר הסימפון בין מסמכים קרועים. כאן גם כן, המשנה עוסקת במקרה שבו הסימפון נמצא בין מסמכים קרועים.
תָּא שְׁמַע: נִמְצָא לְאֶחָד בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שְׁטָרוֹ שֶׁל יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן פָּרוּעַ – שְׁטָרוֹת שְׁנֵיהֶם פְּרוּעִין!
בוא ושמע קושיה נוספת על דברי רב ממשנה (בבא בתרא קעב ע"א): אם מצא אדם בין שטרותיו סימפון שכתוב בו: החוב האמור בשטר של יוסף בן שמעון נפרע, ויש שני אנשים בשם זה שחייבים לו כסף, החובות האמורים בשטרות של שניהם נחשבים כפרועים, שכן כל אחד יכול לטעון שהביטול מתייחס לחובו, ונטל הראיה מוטל על המלווה. לכאורה, סימפון שנמצא ברשות המלווה תקף.
כִּדְאָמַר רַב סָפְרָא: שֶׁנִּמְצָא בֵּין שְׁטָרוֹת קְרוּעִין, הָכָא נָמֵי שֶׁנִּמְצָא בֵּין שְׁטָרוֹת קְרוּעִין.
הגמרא משיבה שגם משנה זו יש להבין בהתאם למה שאמר רב ספרא בתשובה לקושי אחר: מדובר במקרה שבו הסימפון נמצא בין מסמכים קרועים. אף כאן, המשנה עוסקת במקרה שבו הסימפון נמצא בין מסמכים קרועים.
תָּא שְׁמַע: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא פְּקָדַנוּ אַבָּא, וְשֶׁלֹּא אָמַר לָנוּ אַבָּא, וְשֶׁלֹּא מָצָאנוּ בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שֶׁל אַבָּא שֶׁשְּׁטָר זֶה פָּרוּעַ״.
בוא ושמע קושיה נוספת על דברי רב ממשנה (שבועות מה ע"א): אם יתומים שירשו את נכסי אביהם תובעים פירעון חוב שהיה חייב לאביהם מיתומי הלווה, הם נדרשים להישבע ולומר: אנו נשבעים כי אבינו לא ציווה אותנו על ערש דווי שהחוב הנזכר בשטר זה נפרע ויש להחזירו ללווה, ולא אמר לנו אבינו במועד מוקדם יותר שהוא נפרע, ולא מצאנו בין מסמכי אבינו סימפון הקובע ששטר זה נפרע. גם זה, לכאורה, מלמד שסימפון תקף אפילו אם הוא נמצא ברשות המלווה.
אָמַר רַב סָפְרָא: שֶׁנִּמְצָא בֵּין שְׁטָרוֹת קְרוּעִין.
הגמרא משיבה בציטוט דבריו של רב ספרא, אשר אמר בהקשר זה כי התייחסות זו היא למקרה שבו הסימפון נמצא בין מסמכים קרועים.
תָּא שְׁמַע: סִמְפּוֹן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵדִים יִתְקַיֵּים בְּחוֹתְמָיו. אֵימָא ״יִתְקַיֵּים מֵחוֹתְמָיו״!
בוא ושמע קושיה נוספת מברייתא: סימפון שעליו חתומים עדים מתקיים על ידי חותמיו. בית הדין מאמת את תוקף חתימות העדים ובכך מקיים את המסמך. גם זה נראה ככולל סימפון שנמצא ברשות המלווה. הגמרא משיבה: אמור שהברייתא נקראת כך: מתקיים על ידי קבלת אישור מחותמיו,

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria