דְּאָמַר לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם.
זה שאומר שהדברים הללו, ההלוואה, מעולם לא התרחשו וששטר החוב מזויף. לכן, אין לו כל טענה לנייר שעליו כתוב שטר החוב.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַחְלוֹקֶת בְּשֶׁאֵין חַיָּיב מוֹדֶה. דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: שְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים – אֵינוֹ גּוֹבֶה לָא מִמְּשַׁעְבְּדִי וְלָא מִבְּנֵי חָרֵי. וְרַבָּנַן סָבְרִי: מִמְּשַׁעְבְּדִי הוּא דְּלָא גָּבֵי, מִבְּנֵי חָרֵי – מִגְבָּא גָּבֵי. אֲבָל כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה – דִּבְרֵי הַכֹּל יַחְזִיר, וְלָא חָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן וְלִקְנוּנְיָא.
§ רבי אלעזר אומר: המחלוקת במשנה בין רבי מאיר לחכמים היא במקרה שבו החייב הנטען אינו מודה בחוב. שכן, רבי מאיר סבור כי בשטר חוב שאין בו אחריות נכסים, אין גובים חוב לא מנכסים משועבדים שנמכרו ולא מנכסים בני חורין. וחכמים סבורים כי רק מנכסים משועבדים אין גובים חוב באמצעות שטר זה, אבל גובים את החוב מנכסים בני חורין. אבל במקרה שבו החייב מודה בחוב, הכול מודים שעל המוצא להחזיר את שטר החוב, ואין אנו חוששים למלווה וללווה שמא עשו פירעון וקנוניה [וליקנוניא] לרעת מי שקנה קרקע מן החייב.
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מַחְלוֹקֶת כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה, דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: שְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים – מִמְּשַׁעְבְּדִי הוּא דְּלָא גָּבֵי, אֲבָל מִבְּנֵי חָרֵי – מִגְבָּא גָּבֵי. וְרַבָּנַן סָבְרִי: מִמְּשַׁעְבְּדֵי נָמֵי גָּבֵי. אֲבָל כְּשֶׁאֵין חַיָּיב מוֹדֶה – דִּבְרֵי הַכֹּל לֹא יַחְזִיר, דְּחָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן.
ורבי יוחנן אומר: המחלוקת היא במקרה שבו החייב מודה בחוב. שכן, רבי מאיר סבור שאין גובים חוב אלא מנכסים משועבדים באמצעות שטר שאין בו אחריות נכסים, אבל גובים את החוב מנכסים בני חורין. וחכמים סבורים שגובים את החוב גם מנכסים משועבדים. אבל במקרה שבו החייב אינו מודה בחוב, הכול מודים שהמוצא אינו רשאי להחזיר את השטר, שכן אנו חוששים שמא היה פירעון.
תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וּתְיוּבְתָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בַּחֲדָא, וּתְיוּבְתָּא דִשְׁמוּאֵל בְּתַרְתֵּי.
נלמד בברייתא בהתאם לדעתו של רבי יוחנן, וממנה יש גם הפרכה ניצחת אחת של רכיב אחד בדעתו של רבי אלעזר והפרכה ניצחת של שתיים מרכיבי דעתו של שמואל.
מָצָא שִׁטְרֵי חוֹב וְיֵשׁ בָּהֶם אַחְרָיוּת נְכָסִים, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוֹדִים – לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. אֵין בָּהֶן אַחְרָיוּת נְכָסִים, בִּזְמַן שֶׁהַלֹּוֶה מוֹדֶה – יַחְזִיר לַמַּלְוֶה, אֵין הַלֹּוֶה מוֹדֶה – לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
הברייתא מלמדת: במקרה שבו אדם אחד מצא שטרי חוב ויש בהם אחריות נכסים, אפילו אם שניהם, המלווה והלווה, מסכימים על קיומו של החוב, המוצא לא יחזיר אותו לא לזה המלווה ולא לזה הלווה. אם אין בהם אחריות נכסים, אזי במקרה שהלווה מודה בחוב, יש להחזיר את שטר החוב למלווה. אבל אם הלווה אינו מודה בחוב, לא יחזיר אותו לא לזה המלווה ולא לזה הלווה. זו דעתו של רבי מאיר.
שֶׁהָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שְׁטָרי שֶׁיֵּשׁ (בָּהֶם) [בּוֹ] אַחְרָיוּת נְכָסִים, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים. וְשֶׁאֵין (בָּהֶם) [בּוֹ] אַחְרָיוּת נְכָסִים, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים.
הברייתא ממשיכה: כך היה רבי מאיר אומר: בשטרי חוב שיש בהם אחריות נכסים, ניתן לגבות את החוב מנכסים משועבדים; אבל בשטרות שאין בהם אחריות נכסים, גובים את החוב רק מנכסים שלא נמכרו. וחכמים אומרים: בין זה ובין זה של שטר חוב, ניתן לגבות את החוב מנכסים משועבדים.
תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בַּחֲדָא, דְּאָמַר: לְרַבִּי מֵאִיר שְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים – אֵינוֹ גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים וְלֹא מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. וְקָאָמַר: בֵּין לְרַבִּי מֵאִיר בֵּין לְרַבָּנַן לָא חָיְישִׁינַן לִקְנוּנְיָא.
זוהי הפרכה מכרעת של יסוד אחד מדעתו של רבי אלעזר, האומר כי לפי רבי מאיר, עם שטר חוב שאינו כולל אחריות נכסים אי אפשר לגבות חוב לא מנכסים משועבדים שנמכרו ולא מנכסים שאינם משועבדים. וכן רבי אלעזר גם אומר כי לפי רבי מאיר ולפי החכמים, אין אנו חוששים שיש קנוניה בין הלווה לבין המלווה.
וּבָרָיְיתָא קָתָנֵי: שְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים – מִמְּשַׁעְבְּדִי הוּא דְּלָא גָּבֵי, הָא מִבְּנֵי חוֹרִין מִגְבָּא גָּבֵי. וְקָתָנֵי: בֵּין לְרַבִּי מֵאִיר בֵּין לְרַבָּנַן, חָיְישִׁינַן לִקְנוּנְיָא. דְּקָתָנֵי: אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוֹדִים לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. אַלְמָא חָיְישִׁינַן לִקְנוּנְיָא.
וְהַבָּרַיְיתָא מְלַמֶּדֶת שֶׁבִּשְׁטַר חוֹב שֶׁאֵינוֹ כוֹלֵל אַחֲרָיוּת נְכָסִים הַמַּלְוֶה אֵינוֹ יָכוֹל לִגְבּוֹת אֶת הַחוֹב מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים, אֲבָל הוּא יָכוֹל לִגְבּוֹת אוֹתוֹ מִנְּכָסִים שֶׁלֹּא נִמְכְּרוּ. וְהַבָּרַיְיתָא גַּם מְלַמֶּדֶת שֶׁלְפִי דֵּעוֹתֵיהֶם שֶׁל גַּם רַבִּי מֵאִיר וְגַם הַחֲכָמִים, אָנוּ חוֹשְׁשִׁים שֶׁיֵּשׁ קְנוּנְיָה בֵּין הַחַיָּב לַמַּלְוֶה, כְּפִי שֶׁנִּשְׁנָה שֶׁאִם מָצָא אָדָם שִׁטְרֵי חוֹב שֶׁכּוֹלְלִים אַחֲרָיוּת נְכָסִים, אֲפִלּוּ אִם שְׁנֵיהֶם, הַמַּלְוֶה וְהַחַיָּב, מַסְכִּימִים עַל קִיּוּם הַחוֹב, הַמּוֹצֵא לֹא יַחֲזִיר אוֹתוֹ לֹא לָזֶה הַמַּלְוֶה וְלֹא לָזֶה הַחַיָּב. מִכָּאן נִרְאֶה שֶׁאָנוּ חוֹשְׁשִׁים לִקְנוּנְיָה. זֶה מַפְרִיךְ אֶת דַּעְתּוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר שֶׁאֵין חֲשָׁשׁ לִקְנוּנְיָה.
וְהָא הָנֵי תַּרְתֵּי הוּא?
הגמרא שואלת: אבל האין אלה שניים ממרכיבי דבריו של רבי אלעזר, אשר מופרכים על ידי הברייתא? מדוע נאמר לעיל שרק מרכיב אחד מופרך?
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria