ומקומו של המעשר מושכר לו. רבי יהושע שילם לו סכום סמלי כדי לשכור את השדה, שככל הנראה נעשה בכך כמקביל לחצרו, ובכך קנה את המעשר. ועוד עשירית אחת שאמדוד בעתיד ואפריש מתבואתי כמעשר עני ניתנת לעקיבא בן יוסף כדי שיזכה בה עבור העניים, ומקומה מושכר לו.

רבי אבא המשיך: אך האם רבי יהושע ורבי עקיבא עמדו ליד שדהו של רבן גמליאל אז? כולם היו על הספינה. מכאן נראה שחצרו של אדם קונה לו אפילו כשאינו עומד לידה.

אולא אמר לו: זה אחד מן החכמים נראה כמי שלא למד הלכה. אולא דחה את השאלה לחלוטין, שכן ראה בה דבר שאינו ראוי לעיון.

כאשר רבי אבא בא לסורא, הוא סיפר את הדיון לחכמים המקומיים, ואמר להם: כך אמר עולא, וכך הקשיתי עליו. אחד החכמים אמר לו: רבן גמליאל הקנה את המיטלטלין, המעשרות, להם באמצעות השכרת הקרקע. הקניין בנוגע למעשרות לא נעשה על ידי כך שמקום הפירות ייחשב כחצר השייכת לרבי יהושע ולרבי עקיבא, אלא באמצעות העיקרון שמיטלטלין יכולים להיקנות יחד עם קניין הקרקע. הגמרא מעירה: רבי זירא קיבל תשובה זו לקושייתו של רבי אבא, אך רבי אבא לא קיבל אותה.

רבא אמר: רבי אבא נהג כראוי בכך שלא קיבל תשובה זו, שכן אילו רבן גמליאל התכוון להעביר את בעלותו על המעשרות לרבי יהושע ולרבי עקיבא, וכי לא הייתה להם סודר שבאמצעותו יכלו לקנות את המעשרות ממנו בדרך של קניין חליפין? הם יכלו לקנות את המעשרות באמצעות קניין חליפין בלי לשכור את הקרקע. אלא, ברור שהמעשרות לא נחשבו לרכושו של רבן גמליאל, שכן הייתה לו רק טובת הנאה, כלומר, ההנאה הנובעת מן האפשרות לתת את המעשרות לכל לוי או עני שיבחר, וטובת הנאה כזו אינה נחשבת לרכוש שניתן לקנותו בדרך של קניין חליפין. אף כאן, ברור שהעסקה בוצעה באמצעות חצר, שכן טובת הנאה אינה רכוש שניתן לקנותו בדרך של קניין קרקע. לפיכך, הסברו של רבי אבא בהכרח נכון, וחצרו של אדם קונה לו אף כשאינו עומד בצדה.

הגמרא דוחה את נימוקו של רבא: אך אין הדבר כך. לגבי מתנות הכהונה, וכן לגבי מעשרות הניתנים ללויים ולעניים, מושג הנתינה כתוב בתורה: "ונתתה ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה" (דברים כו:יב). מתנות אלו חייבות להינתן ולא להימכר או להיות מוחלפות. לכן, מאחר שחליפין הם צורה של מקח וממכר, זהו אופן קניין שאינו מתאים לגבי מעשרות. לעומת זאת, העברת בעלות על מיטלטלין באמצעות העברת בעלות על קרקע היא צורה חזקה של נתינה. לפיכך, רבן גמליאל לא יכול היה לתת להם את המעשרות באמצעות חליפין סמליים על ידי סודר, אלא היה צריך לתת להם אותם יחד עם קרקע. לכן, מאחר שהעסקה לא בוצעה באמצעות חצר, אין בכך קושי לשיטתו של עולא.

רב פפא אמר: אפילו אם רבי יהושע ורבי עקיבא קנו את המעשרות באמצעות חצר, אין בכך קושי לדעתו של עולא. מאחר שהמעשרות לא היו הפקר, אלא דעת אחרת, כלומר רבן גמליאל, העבירה את בעלותם לרבי יהושע ולרבי עקיבא, הדבר שונה, והמקבלים לא היו צריכים לעמוד ליד החצר.

ומנין אתה אומר הבחנה זו? כפי שלמדנו במשנה: אם אדם ראה אנשים רצים אחרי בהמה הפקר שנמצאה, ואמר: שדי קנתה לי בהמה זו, הרי היא קנתה לו. ורבי ירמיה אומר שרבי יוחנן אומר שהלכה זו היא נכונה רק במקרה שהוא יכול היה לרוץ אחריהן ולהשיגן. ורבי ירמיה מעלה שאלה: האם אדם קונה בעלי חיים שניתנים לו במתנה בתרחיש כזה? רבי אבא בר כהנא קיבל את יסוד השאלה של רבי ירמיה, ופסק שבמקרה של מתנה אדם קונה את בעלי החיים אפילו אם הוא לא היה יכול לרוץ אחריהן ולהשיגן. מה הטעם להבחנה זו? וכי אין זה משום שכאשר דעת אחרת מקנה אותם, ההלכה שונה, בכך שהחצר קונה את החפצים בפחות הגבלות? דבר זה תומך בהסברו של רב פפא.

רב שימי אמר לרב פפא: אבל מה באשר למקרה של גט, שבו דעת אחרת, הבעל, מעבירה את בעלותו לאישה, ואף על פי כן עולא אומר לגבי מי שזרק גט לתוך ביתה או חצרה של אשתו: והרי הוא גט כשר רק אם היא עומדת ליד ביתה או ליד חצרה? רב פפא השיב: גט שונה, שכן אפשר לתת אותו לאשתו אפילו בעל כורחה.

רב ששת, בנו של רב אידי, מקשה על תשובה זו: וכי אין זו קל וחומר? אם במקרה של גט, שהוא תקף אפילו אם הוא ניתן לאישה בניגוד לרצונה, אף על פי כן אם היא עומדת ליד ביתה או ליד חצרה היא אכן קונה את הגט, ואם לא היא אינה קונה אותו, אם כן במקרה של מתנה, שאותה אפשר לקבל רק מרצון, האם לא כל שכן נכון שהמקבל צריך לעמוד ליד חצרו כדי שהקניין יחול?

אלא, רב אשי אמר שיש להסביר את ההבחנה בין המקרים של מתנה ושל גט גירושין כך: