ומה משמעות הביטוי: האם אתה אומר כך? כך היו אומרים לו: אם נחיל את הדעה מדבריך שאדם רשאי להתנדב כשומר חינם, על דברינו שחכמים תיקנו לתת לו ארבעה דינרים, התוצאה היא שקרבנות הציבור אינם באים משל ציבור כראוי. וכן, כאשר רבין בא מארץ ישראל לבבל, אמר כי רבי יוחנן אומר: השאלה אם אנו חוששים לאנשים אלימים היא ההבדל בין דעות החכמים ורבי יוסי, כלומר, זה עיקר מחלוקתם.

משנה: במקרה של מי שמוציא זבל לרשות הרבים, כדי שיועבר לדישון שדה, זה שמוציא אותו מרשותו מוציא אותו, ומיד זה שלוקח אותו כדי לדשן את השדה לוקח אותו כדי לדשן את השדה. עליהם לפנות את הזבל מיד מבלי להניח לו להישאר ברשות הרבים. וכן, אין שורין טיט ברשות הרבים לפני שלשים אותו, ואין מלבנים לבנים ברשות הרבים, שכן הדבר נמשך זמן רב ומונע מאחרים להשתמש ברשות הרבים. אבל לשין טיט ברשות הרבים, שכן תהליך זה אינו נמשך זמן רב, אבל לא לבנים.

באשר למי שבונה מבנה, ומשאיר את חומרי הבניין ברשות הרבים, מי שמביא את האבנים מביא אותן, ומיד, מי שבונה את המבנה בונה בהן, ואסור לו להשאיר אותן שם. ואם האבנים גורמות נזק לפני שהספיק לבנות אותן בתוך המבנה, הוא חייב לשלם על מה שהזיק. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מותר אף להכין את מלאכתו שלושים יום מראש; הוא רשאי להחזיק את חומרי הבניין ברשות הרבים במשך זמן זה.

גמרא: הגמרא מציעה: הבה נאמר שהמשנה אינה בהתאם לדעתו של רבי יהודה? כפי שנשנה בברייתא (תוספתא יא:ח): רבי יהודה אומר: כאשר זהו הזמן להוצאת הזבל, אדם רשאי להוציא את זבלו לרשות הרבים ואף לצבור אותו שם במשך כל שלושים הימים, כדי שיידרס ברגלי בני אדם וברגלי בהמות, להכינו לשימוש כדשן, שכן על תנאי זה הנחיל יהושע את ארץ ישראל לעם היהודי. במילים אחרות, מקובל על הכול שיש מי שמוותרים על זכויות מסוימות לטובת אחרים, ואף על פי שהדבר עלול להוות מטרד לאנשים מסוימים, נוהג זה מותר.

הגמרא משיבה: אתה יכול אפילו לומר שהמשנה היא בהתאם לדעתו של רבי יהודה, שכן רבי יהודה מודה שאף על פי שפעל במסגרת זכויותיו, אם הזבל גרם נזק, מי שהניח אותו שם חייב לשלם. הגמרא שואלת: אבל האם לא למדנו במשנה (בבא קמא סב ע"ב): רבי יהודה מודה לגבי נר חנוכה שהונח ברשות הרבים והצית אש וגרם נזק שהוא פטור, מפני שהוא פועל ברשות? מה, האם הסיבה שהוא פטור אינה מפני שפעל ברשות בית הדין להשתמש ברשות הרבים באופן זה, דבר המורה שמי שפועל ברשות בית דין פטור מאחריות לנזק? הגמרא דוחה הצעה זו: לא, הכוונה היא שיש לו רשות של מצווה. מאחר שזו מצווה להניח את נר החנוכה בחוץ, הוא פטור מלשלם על הנזק שגרם. עצם הזכות להניח את החפץ ברשות הרבים אינה פוטרת את הבעלים מאחריות.

הגמרא שואלת: אבל האם לא שנינו בברייתא: לגבי כל אלה המקרים שבהם החכמים אמרו שמותר לאנשים להניח מכשולים ברשות הרבים, אם גרמו נזק, אנשים אלה חייבים לשלם, ורבי יהודה פוטר אותם? ברור אפוא שלדעת רבי יהודה, אם לאדם יש רשות מבית הדין להניח חפץ ברשות הרבים, הוא פטור מתשלום נזקים. אלא, ברור שהמשנה אינה בהתאם לדעתו של רבי יהודה.

אביי אמר: רבי יהודה ורבן שמעון בן גמליאל ורבי שמעון כולם סבורים כי בכל מקום שהחכמים נתנו לאדם רשות לעשות מעשה, ובתוך עשיית מעשה זה הוא גורם נזק, הרי הוא פטור מתשלום. הגמרא מביאה את המקורות לקביעה זו: ברור כי רבי יהודה סבור כך על סמך מה שאמרנו זה עתה. ברור כי רבן שמעון בן גמליאל סבור כך, כפי שלמדנו במשנה: רבן שמעון בן גמליאל אומר: מותר לאדם אפילו להכין את מלאכתו שלושים יום מראש.

ברור כי רבי שמעון סבור כך, כפי שלמדנו במשנה (בבא בתרא כ ע"ב): אם אדם התקין תנור בעלייה, צריך שתהיה תחתיו רצפת טיח, המשמשת כתקרת הקומה התחתונה, בעובי של לפחות שלושה טפחים, כדי שהתקרה שמתחת לא תישרף. ובמקרה של כירה רצפת הטיח צריכה להיות בעובי של לפחות טפח אחד. ואם הוא גורם נזק לאחר שנקט באמצעי הזהירות הנדרשים, הוא משלם פיצוי על מה שהזיק. רבי שמעון אומר: חכמים אמרו את כל המידות הללו כדי ללמד רק שאם גרם נזק הוא פטור מלשלם, שכן נקט בכל אמצעי הזהירות הסבירים.

§ החכמים לימדו: משעה שהחוצב מסר את האבנים לסתת, מאותו רגע הסתת חייב על כל נזק שייגרם על ידיהן. משעה שהסתת מסר את האבנים לנהג החמור כדי להובילן, נהג החמור חייב. משעה שנהג החמור מסר את האבנים לסבל כדי לשאתן אל אתר הבנייה, הסבל חייב. משעה שהסבל מסר את האבנים לבנאי, הבנאי חייב. משעה שהבנאי מסר אותן לאדריכל [adrikhal], שמניח ומיישר את האבנים על המבנה, האדריכל חייב. ואם הניח אבן על השורה [dimos] של אבנים והאבן נפלה וגרמה נזק, אז כולם חייבים לשלם.

הגמרא שואלת: אבל האם לא שנינו בברייתא, שרק האחרון, הבנאי הראשי, חייב, וכולם פטורים? הגמרא משיבה: אין זה קשה, שכן הפסיקה כאן, בברייתא זו, נאמרה לגבי מקרה של שכירות, ולכן רק האחרון חייב, ואילו הפסיקה שם, באותה ברייתא, נאמרה לגבי מקרה של קבלנות, שבו כולם הסכימו לבצע את העבודה יחד, ולכן כולם חייבים לשלם.

משנה: במקרה של שתי גינות שהיו אחת מעל השנייה, כלומר, גינה על רמה הגובלת בגינה אחרת למטה, וירקות צמחו ביניהן, מתוך קיר העפר שנוצר מן ההבדל בגובה בין שתי הגינות, רבי מאיר אומר: ירקות אלו שייכים לבעל הגינה העליונה. רבי יהודה אומר: הם שייכים לבעל התחתונה. רבי מאיר אמר בהסבר לפסיקתו: אם בעל הגינה העליונה היה רוצה לחפור וליטול את עפרו ועושה כן, לא היו ירקות צומחים כאן, שכן אותו קיר עשוי עפר לא היה קיים. לכן הירקות שייכים לו. בתגובה, רבי יהודה אמר: אם בעל הגינה התחתונה היה רוצה למלא את גינתו בעפר ועושה כן, ובכך מעלה את מפלסה, לא היו ירקות צומחים כאן, שכן אותו קיר עשוי עפר לא היה קיים. לכן הירקות שייכים לו.

רבי מאיר אמר: מאחר ששניהם יכולים לעכב זה על זה, שכן לכל אחד מהם יש היכולת למנוע את צמיחת הירק, אין להכריע על סמך שיקולים כאלה. אלא בית הדין בוחן מהיכן ירק זה חי וניזון, אם מלמעלה או מלמטה. רבי שמעון אמר: כל הירקות שבעל הגינה העליונה יכול להושיט את ידו ולטול, אותם הירקות שלו, והשאר שייכים לבעל הגינה התחתונה.

גמרא:רבא אומר: בנוגע לשורש של הירק הצומח מתוך קיר העפר, הכול מסכימים כי הוא רכושו של בעל הגינה העליונה, שכן הקרקע שייכת לו. כאשר הם חולקים, הרי זה בנוגע לעלים שלו, הצומחים מעל חלל האוויר של הגינה התחתונה. רבי מאיר סבור: השלך את עליו אחר שורשו, וראה שגם הם שייכים לבעל הגינה העליונה. ורבי יהודה סבור: אין אנו אומרים: השלך את עליו אחר שורשו.

הגמרא מעירה: והם הולכים לפי קו ההיגיון שלהם, כפי שנשנה בברייתא בנוגע לעץ השייך לאדם אחד שצמח על קרקע השייכת לאחר: מה שיוצא מן הגזע ומן השורשים, אלה שייכים לבעל הקרקע. זו שיטתו של רבי מאיר. רבי יהודה אומר: מה שיוצא מן הגזע שייך לבעל העץ, ואילו כל מה שצומח מן השורשים שייך לבעל הקרקע. קביעה זו מוכיחה שלדעת רבי יהודה, הבעלות על הנצרים אינה נקבעת באופן בלעדי על סמך הבעלות על השורשים.