וּתְנַן נָמֵי גַּבֵּי עָרְלָה כִּי הַאי גַוְונָא: אִילָן הַיּוֹצֵא מִן הַגֶּזַע וּמִן הַשָּׁרָשִׁין – חַיָּיב בְּעָרְלָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִן הַגֶּזַע – פָּטוּר, מִן הַשָּׁרָשִׁין – חַיָּיב.
וכן למדנו גם מקרה כזה בברייתא (תוספתא, ערלה 1:4), בנוגע לאיסור אכילת פירותיו של עץ בשלוש השנים הראשונות לאחר נטיעתו [ערלה]: במקרה של עץ שמוציא נצרים מן הגזע ומן השורשים של עץ זקן, בעליו חייב בערלה, שכן הוא נחשב כעץ חדש, ויש למנות מחדש את שנות הערלה. זו דעתו של רבי מאיר. רבי יהודה אומר: אם הוא מוציא נצרים מן הגזע, הבעלים פטור, שכן הוא נחשב כענף של העץ הישן, אך אם הוא צומח מן השורשים, הבעלים חייב.
וּצְרִיכִי, דְּאִי אַשְׁמוֹעִינַן קַמַּיְיתָא: בְּהָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם דְּמָמוֹנָא, אֲבָל גַּבֵּי עָרְלָה דְּאִיסּוּרָא – אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר. וְאִי אִיתְּמַר בְּהָא: בְּהָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר, אֲבָל בְּהַהִיא – אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה, צְרִיכִי.
הגמרא מעירה: ושני המקרים נצרכים להיאמר, אף על פי ששניהם מבוססים על אותו עיקרון. שאם הייתה מלמדת אותנו רק את ההלכה הראשונה, זו של הבעלות, היה אפשר לומר שרק לגבי זה המקרה אמר רבי יהודה את פסיקתו, משום שהדבר נוגע לענייני ממון, אבל לגבי ערלה, שהיא עניין של איסור, היה אפשר לומר שהוא מודה לרבי מאיר. ואם נאמר רק לגבי זה המקרה של ערלה, היה אפשר לומר שרק לגבי זה המקרה אמר רבי מאיר את פסיקתו המחמירה, אבל לגבי אותו מקרה, היה אפשר לומר שהוא מודה לרבי יהודה. לכן נצרך לומר את שתי המחלוקות.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: כֹּל שֶׁהָעֶלְיוֹן יָכוֹל לִפְשׁוֹט [וְכוּ׳]. אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֵאָנֵס.
§ המשנה מלמדת: רבי שמעון אמר: כל הירקות שבעל הגינה העליונה יכול להושיט את ידו וליטול, ירקות אלו שלו, והשאר שייכים לבעל הגינה התחתונה. בבית מדרשו של רבי ינאי אומרים: וזה אמור רק בתנאי שאינו מתאמץ, אלא רק מושיט את ידו כדרכו הרגילה.
בָּעֵי רַב עָנָן, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יִרְמְיָה: מַגִּיעַ לְנוֹפוֹ וְאֵין מַגִּיעַ לְעִיקָּרוֹ, מַגִּיעַ לְעִיקָּרוֹ וְאֵין מַגִּיעַ לְנוֹפוֹ, מַאי? תֵּיקוּ.
רב ענן, ויש אומרים שהיה זה רבי ירמיה, העלה דילמה: אם בעל הגינה העליונה יכול להגיע לעליה, אך אינו יכול להגיע לשורשיה, או אם הוא יכול להגיע לשורשיה אך אינו יכול להגיע לעליה, מהי ההלכה? האם הצמח נחשב כמצוי בהישג ידו או לא? לא נמצאה תשובה לשאלה זו, והגמרא מסכמת: הדילמה תעמוד ללא הכרעה.
אָמַר אֶפְרַיִם סָפְרָא תַּלְמִידוֹ שֶׁל רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רֵישׁ לָקִישׁ: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אַמְרוּהָ קַמֵּיהּ דְּשַׁבּוּר מַלְכָּא, אֲמַר לְהוּ: אָפְרִין נִמְטְיֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן.
אפרים הסופר, תלמידו של ריש לקיש, אומר בשם ריש לקיש: ההלכה היא בהתאם לדעתו של רבי שמעון. הציגו מקרה זה לפני המלך הפרסי שפור, שהתעניין בסוגיה משפטית זו, והוא אמר להם: הבה נשבח [אפיריון] את רבי שמעון. אף הוא סבר שזהו הפתרון הטוב ביותר.
הֲדַרַן עֲלָךְ הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּיה וּסְלִיקָא לַהּ מַסֶּכֶת בָּבָא מְצִיעָא
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria