באשר לדייר של העלייה הזכאי לעבור אל הקומה התחתונה, כאשר הוא מתגורר שם, האם הוא מתגורר לבדו כפי שהיה מלכתחילה כאשר התגורר בעלייה, ובעל הבית אינו יכול אלא לצאת? או שמא שניהם מתגוררים שם יחד, שכן בעל הבית יכול לומר לו: לא השכרתי לך את העלייה על דעת שאסולק ממקום מגוריי.

אם תאמר ששניהם גרים שם, כאשר דייר העלייה משתמש בבית, האם הוא משתמש בו דרך פתחיו, כמו הבעלים, או שעליו להשתמש בו דרך הגגות? האם עליו לעלות במדרגות ולהיכנס לעלייה, ואז לרדת משם אל הבית? האם הבעלים יכול לומר: על השוכר לנהוג כפי שנהג בתחילה; כשם שבתחילה נכנס דרך הגגות, כך גם עכשיו עליו להיכנס דרך הגגות? או שמא השוכר יכול לומר לו: קיבלתי על עצמי עלייה והסכמתי לעלות במדרגות לעלייה, אך לא קיבלתי על עצמי עלייה וירידה, שהיו נדרשות אילו נכנסתי דרך הגגות.

אם אתה אומר שהשוכר יכול לומר לבעלים: לא קיבלתי על עצמי עלייה וירידה, במקרה שבו היו שתי עליות, זו על גבי זו, מהי ההלכה? הגמרא מבהירה את נסיבות המקרה הזה: אם רצפת העלייה העליונה נשברה, ברור שהוא יכול לרדת ולדור בתחתונה, אבל אם רצפת העלייה התחתונה נשברה, מהי ההלכה? האם הוא חייב לעלות את הדרך כולה ולדור בעלייה העליונה, או שמא הוא יורד לדור בקומת הקרקע?

האם אנו אומרים שבעל הבית יכול לומר לשוכר: קיבלת על עצמך את התנאי: עלייה, ואני סיפקתי לך אחת? או שמא נאמר שהשוכר קיבל על עצמו עלייה אחת, אך לא קיבל על עצמו שתי עליות. לא נמצאה תשובה לשאלות הללו, והגמרא מסכמת: דילמות אלו יעמדו בלא הכרעה.

§ המשנה מלמדת: רבי יוסי אומר: התחתון דייר מספק את התקרה והעליון דייר מספק את הטיח. הגמרא שואלת: למה מתייחסת כאן המילה תקרה? רבי יוסי בר חנינא אומר: מחצלות וקורות. והחכם סתיני אומר שרבי שמעון בן לקיש אומר: לוחות עץ רחבים. הגמרא מעירה: ושתי הדעות הללו אינן חולקות על ההלכה היסודית; אלא, חכם זה פוסק בהתאם למנהג מקומו וחכם זה בהתאם למנהג מקומו, וכל אחד מהם תיאר את החומרים הנדרשים לתקרה, לפי נוהגי הבנייה המקומיים.

§ הגמרא מספרת: אירע מעשה בשני אלה אנשים שהיו גרים באותו בית, אחד בעלייה, והאחר אחד בקומה התחתונה. הטיח של רצפת העלייה נסדק, כך שכאשר דייר העלייה היה רוחץ במים, הם היו זורמים למטה וגורמים נזק לתחתונה. השאלה הייתה: מי חייב לתקן את התקרה? רבי חייא בר אבא אומר: העליון מתקן אותה, ורבי אלעאי אומר בשם רבי חייא, בנו של רבי יוסי: התחתון מתקן אותה. הגמרא מעירה: והפסוק הבא יכול לשמש כסימן לזכור מי אמר איזו הלכה: "ויוסף הורד מצרימה" (בראשית לט:א). רבי חייא, בנו של רבי יוסי, הנרמז ביוסף, הוא החכם הסובר שבעל הקומה התחתונה, הנרמז במילים: הורד, חייב לתקן את התקרה.

הגמרא מציעה: האם נאמר כי רבי חייא בר אבא ורבי אלעאי חולקים לגבי העניין הנתון במחלוקת בין רבי יוסי וחכמים במשנה? הסבר המחלוקת יהיה אפוא כך: לפי מי שאומר כי העליון מתקן אותה, הרי הוא סבור שהאחריות מוטלת על מי שעלול להיות אחראי לנזק להרחיק את עצמו מן מי שרכושו עלול להיות ניזוק. בכך מוסברת דעתו של רבי יוסי במשנה, הסבור כי על דייר העלייה לספק את הטיח, מפני שמימיו גורמים בבירור נזק למטה. ומי שאומר כי התחתון מתקן אותה, הרי הוא סבור כחכמים, האומרים שהאחריות מוטלת על מי שרכושו עלול להיות ניזוק להרחיק את עצמו ממי שעלול להיות אחראי לנזק.

הגמרא שואלת: וכיצד אפשר להבין זאת כך? האם רבי יוסי וחכמים חולקים במשנה לעניין הרחקת אדם מן הנזקים? והלא שמענו אותם אומרים להפך! כפי שלמדנו במשנה (בבא בתרא כה ע"ב): יש להרחיק אילן עשרים וחמש אמה מן הבור, מפני ששורשיו מזיקים לבור, ובמקרה של חרוב או שקמה, ששורשיהם מתפשטים למרחוק, יש להרחיקם חמישים אמה. זוהי ההלכה בין אם הבור או האילן נמצא למעלה או מן הצד של האחר. אם הבור קדם לאילן, בעל הבור רשאי לקצוץ את האילן ולשלם את שוויו הכספי. אם האילן קדם לבור, אזי אינו רשאי לקצוץ אותו . אם מסופק אם אילן זה קדם לאותו בור, ומסופק אם אותו בור קדם לאילן זה, אינו רשאי לקצוץ את האילן.

רבי יוסי אומר: אפילו אם הבור קדם לאילן, אינו רשאי לקוץ אותו . מה הטעם? שזה חופר בתוך שלו, וזה נוטע בתוך שלו. לפיכך, בעל הבור אינו יכול להתלונן על הנזק, ואם הוא רוצה להימנע ממנו, הוא יכול לחפור את בורו במקום אחר. מכאן לכאורה שמשנה זו מלמדת כי רבי יוסי סבור שהאחריות מוטלת על מי שרכושו עלול להינזק להרחיק את עצמו ממי שעלול להיות אחראי לנזק, וחכמים סבורים שהאחריות מוטלת על מי שעלול להיות אחראי לנזק להרחיק את עצמו ממי שרכושו עלול להינזק.

אלא, אם ניתן לומר שהאמוראים הללו חלוקים בנוגע לסוגיה שהיא נושא המחלוקת בין תנאים הללו, הרי שהם חלוקים במחלוקת שבין רבי יוסי לחכמים שם, בנוגע לשאלה מי חייב להרחיק את עצמו מן הנזק, אך אין לכך כל קשר למחלוקת שבמשנה כאן.

הגמרא שואלת: ובנוגע למה עיקרון חלוקים רבי יוסי וחכמים של המשנה כאן? הגמרא משיבה: הם חלוקים בנוגע לחוזקה של תקרה. חכמים סבורים שתפקידו של הטיח הוא לחזק את התקרה, וחיזוק התקרה הוא חובתו של התחתון, שכן הוא נדרש לחזק אותה. ורבי יוסי סבור שתפקידו של הטיח הוא ליישר כל החורים, כדי שפני התקרה יהיו חלקים, ויישור החורים הוא חובתו של העליון, שכן הוא נדרש ליישר אותם .

הגמרא מערערת על המסקנה שלעיל: וכי כך הוא? והרי רב אשי אמר: כאשר הייתי בבית המדרש של רב כהנא היינו אומרים כי רבי יוסי מודה במקרה של חציו. אף על פי שרבי יוסי סבור שהאחריות מוטלת על מי שרכושו עלול להינזק להרחיק את עצמו ממי שעלול להיות אחראי לנזק, אין זה אלא כאשר מי שגורם לנזק אינו עושה מעשה ישיר שגורם לנזק, כמו במקרה של האילן והבור. אבל אם הוא עושה מעשה שגורם לנזק מרחוק, כמו במקרה זה, שבו המים שהוא שופך מזיקים לדייר הקומה התחתונה, הרי הוא כמי שיורה חצים, שבוודאי חייב לוודא שאינו גורם כל נזק.

הגמרא משיבה: זהו מקרה שבו המים זורמים ונעצרים במקום אחד, שכן החור ברצפה אינו נמצא ישירות במקום שבו נשפכו המים, ולאחר מכן הם נופלים אל הקומה התחתונה לאחר שהם זורמים אל הפתח שברצפה. לפיכך, אף במקרה זה, הדייר העליון אינו גורם לנזק באופן ישיר.

משנה: במקרה של הבית והעלייה השייכים לשני אנשים שונים, ואותם הבית והעלייה קרסו, ובעל העלייה אמר לבעל הבית לבנות את הקומה התחתונה כדי לאפשר לו לבנות מחדש את העלייה, והוא אינו רוצה לבנות אותה, בעל העלייה רשאי לבנות את הבית ולדור בו, עד שהלה ייתן לו את הוצאותיו על בניית הבית, ואז יבנה מחדש את עלייתו.

רבי יהודה אומר: אף זה, כלומר, בעל העלייה, אשר בינתיים מתגורר בתוך רכושו של האחר, חייב לשלם לו שכר דירה. מאחר שהפיק הנאה בכך שגר בביתו של האחר, שכן לא היה לו מקום אחר שבו יכול היה לגור, עליו לשלם שכר דירה. לפיכך פתרון זה פגום. אלא, בעל העלייה בונה את הבית ואת העלייה, והוא מקירוי את העלייה, כלומר, משלים את כל בניית העלייה, והוא רשאי אז לשבת בבית, כלומר, בקומה התחתונה, עד שהאחר ייתן לו את הוצאותיו עבור בניית הבית, ובאותו שלב הוא חוזר לעלייתו. מאחר שבכל מקרה יכול היה לגור בעלייה, אין רואים אותו כמי שהפיק הנאה כלשהי ממגוריו בקומה התחתונה, ואינו חייב לשלם שכר דירה.