אִיבְרָא עֲלֵיהּ קָרְמֵי, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה״.
אכן, צורכי החייב מוטלים עליו, שכן נאמר בקשר לאותה סוגיה של החזרת המשכון: "וצדקה תהיה לך" (דברים כ"ד:י"ג), ומכאן שיש חובה על המלווה לנהוג כלפי החייב בצדקה.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ שֶׁיְּסַדְּרוּ בְּבַעַל חוֹב? מִי גָמַר ״מִיכָה״ ״מִיכָה״ מֵעֲרָכִין, אוֹ לָא?
§ הועלתה דילמה לפני החכמים: מהי ההלכה בנוגע לעריכת סידור לחייב כך שיישארו בידו חלק מנכסיו כדי שיוכל להמשיך לחיות כפי שחי קודם לכן, אם כי ברמת חיים מעט נמוכה יותר? העניין שעליו זה מבוסס הוא האם גזירה שווה נלמדת מן השימוש במונח "עני" הכתוב בהקשר של חייב (ויקרא כה:לה) והמונח "עני" הכתוב בהקשר של ערכין (ויקרא כז:ח), כפי שהגמרא תדון בהמשך בסוף העמוד.
תָּא שְׁמַע, דִּשְׁלַח רָבִין בְּאִגַּרְתֵּיהּ: דָּבָר זֶה שָׁאַלְתִּי לְכׇל רַבּוֹתַי, וְלֹא אָמְרוּ לִי דָּבָר. בְּרַם כָּךְ הָיְתָה שְׁאֵלָה: הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי מָנֶה לְבֶדֶק הַבַּיִת״, מַהוּ שֶׁיְּסַדְּרוּ?
הגמרא מציעה: בוא ושמע הוכחה, כפי שרבין שלח הודעה באיגרתו מארץ ישראל: שאלתי את כל רבותיי בעניין זה, אך הם לא אמרו לי דבר. אבל הייתה שאלה זו בעניין דומה ששמעתי אותם דנים בו: לגבי מי שאומר: הרי עליי להביא מאה דינרים לבדק הבית, מהי ההלכה בשאלה האם עורכים לו סידור? אף שסידור נלמד במפורש רק לגבי הסוג המסוים של תרומת ערכין, האם הוא חל גם כאן?
רַבִּי יַעֲקֹב מִשְּׁמֵיהּ דְּבַר פַּדָּא, וְרַבִּי יִרְמְיָה מִשְּׁמֵיהּ דְּאִילְפָא אָמְרִי: קַל וָחוֹמֶר מִבַּעַל חוֹב. וּמָה בַּעַל חוֹב שֶׁמַּחְזִירִין – אֵין מְסַדְּרִין, הֶקְדֵּשׁ שֶׁאֵין מַחְזִירִין – אֵינוֹ דִּין שֶׁאֵין מְסַדְּרִין! וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: ״נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ״ כְּתִיב, מָה עֲרָכִין מְסַדְּרִין – אַף הֶקְדֵּשׁ מְסַדְּרִין.
רבי יעקב בשם בר פדא, ורבי ירמיה בשם אילפא, כל אחד אומר: זהו לימוד קל וחומר מדיני בעל חוב: ומה אם לגבי בעל חוב, שלו מחזירים את המשכון, אין מסדרים לו לתשלום חובו, הרי במקרה של הקדש, שבו אין מחזירים את המשכון, האם אין זה הגיוני שלא יסדרו לו לתשלום חובו? ורבי יוחנן אומר: נאמר: "איש כי יפליא נדר בערכך" (ויקרא כז:ב). בפסוק זה כל נדרי הקדש נסמכו לערכין, ללמד שכשם שמסדרים לתשלום חוב לגבי ערכין, כך גם מסדרים לתשלום חוב לגבי כל נדר של הקדש.
וְאִידַּךְ: הַהוּא לְנִידּוֹן בִּכְבוֹדוֹ הוּא דַּאֲתָא. מָה עֲרָכִין נִידּוֹן בִּכְבוֹדוֹ – אַף הֶקְדֵּשׁ נִידּוֹן בִּכְבוֹדוֹ.
הגמרא שואלת: ומה דורשים שאר החכמים, כלומר רבי יעקב ורבי ירמיה, מן הסמיכות הזאת בין נדרים לערכין? הגמרא משיבה: הם סבורים שסמיכות זו באה ללמד את ההלכה שנדר הקדש נידון לפי חשיבותו. אם אדם נדר נדר ערך לגבי איבר חיוני בגופו, כגון שיתרום את ערך לבו, הוא חייב לשלם לא רק את שוויו של אותו איבר, אלא את ערך כל עצמו. לפיכך, הביטוי "נדר בערכך" מלמד שכשם שערכין נידונים לפי חשיבותם, כך גם הקדש נידון לפי חשיבותו.
וִיסַדְּרוּ בְּבַעַל חוֹב קַל וָחוֹמֶר מֵעֲרָכִין: וּמָה עֲרָכִין שֶׁאֵין מַחְזִירִין – מְסַדְּרִין, בַּעַל חוֹב שֶׁמַּחְזִירִין – אֵינוֹ דִּין שֶׁמְּסַדְּרִין? אָמַר קְרָא: ״וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ״ – ״הוּא״ וְלֹא בַּעַל חוֹב.
הגמרא שואלת: אבל היו צריכים לערוך סידור לבעל חוב על בסיס היסק קל וחומר מהלכות ערכין, כך: ואם במקרה של ערכין ההלכה היא שאין מחזירים את המשכון שלו, ובכל זאת עורכים סידור לתשלום חובו, אז לגבי בעל חוב, שההלכה היא שמחזירים לו את המשכון, האם אין זה הגיוני שיערכו סידור לתשלום חובו? הגמרא משיבה: הפסוק אומר: "ואם מך הוא מערכך…והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן" (ויקרא כז:ח). התורה מדגישה שהלכה זו חלה רק על "הוא" שעושה ערך, אבל לא על בעל חוב.
וְאִידַּךְ: הַאי, עַד שֶׁיְּהֵא בְּמָכוּתוֹ מִתְּחִילָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ.
הגמרא שואלת: ולפי הדעה האחרת, הסבורה שמסדרין לבעל חוב, כיצד מתפרשת המילה "הוא"? הגמרא משיבה: מילה זו מלמדת שההלכה אינה חלה אלא אם כן הוא נשאר במצבו של עוני מתחילתו ועד סופו. אם היה עשיר בתחילה, או שהתעשר בשלב מאוחר יותר, אין מסדרין לו.
וְיַחְזִירוּ בְּהֶקְדֵּשׁ קַל וָחוֹמֶר מִבַּעַל חוֹב: וּמָה בַּעַל חוֹב שֶׁאֵין מְסַדְּרִין – מַחְזִירִין, הֶקְדֵּשׁ שֶׁמְּסַדְּרִין – אֵינוֹ דִּין שֶׁמַּחְזִירִין? אָמַר קְרָא: ״וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרְכֶךָּ״, יָצָא הֶקְדֵּשׁ, שֶׁאֵין צָרִיךְ בְּרָכָה.
הגמרא שואלת שאלה נוספת: וכי משנקבע שאין מסדרין לבעל חוב, יחזירו את המשכון בהקדש מכוח קל וחומר מבעל חוב: ומה אם בבעל חוב, שבו אין מסדרין לו, ואף על פי כן המלווה מחזיר את משכונו, לגבי הקדש, שבו מסדרין לתשלום חובו, האם אין זה הגיוני שיחזירו לו את משכונו? הגמרא משיבה: הכתוב אומר לגבי הלוואה רגילה: "השב תשיב לו את העבוט…ושכב בשלמתו וברכך" (דברים כד:יג), למעט הקדש, שבו אין צורך בברכה, ולכן אינו נכלל בהלכה של החזרת המשכון.
וְלָא? וְהָכְתִיב: ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ וְגוֹ׳״! אֶלָּא אָמַר קְרָא: ״וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה״, מִי שֶׁצָּרִיךְ צְדָקָה, יָצָא הֶקְדֵּשׁ שֶׁאֵין צָרִיךְ צְדָקָה.
הגמרא תמהה על טענה זו: וכי הקדש אינו טעון ברכה? והלא נאמר: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוהיך" (דברים ח:י), ומכאן שאף הקדש טעון ברכה? אלא, הטעם הוא שהפסוק אומר לגבי השבת המשכון: "וצדקה תהיה לך" (דברים כד:יג), והכוונה היא לדאגה למי שצריך צדקה, למעט הקדש, שאינו צריך צדקה.
אַשְׁכְּחֵיהּ רַבָּה בַּר אֲבוּהּ לְאֵלִיָּהוּ דְּקָאֵי בְּבֵית הַקְּבָרוֹת שֶׁל גּוֹיִם, אֲמַר לֵיהּ: מַהוּ שֶׁיְּסַדְּרוּ בְּבַעַל חוֹב? אֲמַר לֵיהּ: גָּמַר ״מִיכָה״ ״מִיכָה״ מֵעֲרָכִין. גַּבֵּי עֲרָכִין כְּתִיב ״וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ״, גַּבֵּי בַּעַל חוֹב כְּתִיב ״וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ״.
§ הגמרא מספרת: רבה בר אבוה מצא את אליהו עומד בבית קברות של גויים. רבה בר אבוה אמר לו: מהי ההלכה בנוגע לסידור לבעל החוב? אליהו אמר לו: גזירה שווה נלמדת מן השימוש במונח "עני" הכתוב בהקשר של בעל חוב ובמונח "עני" הכתוב בהקשר של ערכין. לגבי ערכין, נאמר: "ואם מך הוא מערכך" (ויקרא כז:ח), ולגבי נושה, נאמר: "וכי ימוך אחיך" (ויקרא כה:לה).