אֲבָל מְטָא זְמַן חִיּוּבֵיהּ – רָמֵי אַנַּפְשֵׁיהּ וּמִידְּכַר.
אך כאשר מגיע זמן חובתו לשלם, הוא מתמסר ונזכר בכל הפרטים, כדי שלא לעבור על האיסור של הלנת שכר הפועל.
וְכִי שָׂכִיר עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל תִּגְזֹל״? הָתָם תְּרֵי חֲזָקֵי, הָכָא חֲדָא חֲזָקָה. גַּבֵּי בַּעַל הַבַּיִת אִיכָּא תְּרֵי חֲזָקֵי: חֲדָא דְּאֵין בַּעַל הַבַּיִת עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל תָּלִין״, וַחֲדָא דְּאֵין שָׂכִיר מְשַׁהֶא שְׂכָרוֹ. וְהָכָא חֲדָא חֲזָקָה.
הגמרא שואלת: מדוע יש להסתמך על החזקה שבעל הבית לא יעבור עבירה? וכי הפועל השכיר נחשד לעבור על איסור גזל? הגמרא משיבה: שם, בנוגע לנאמנותו של בעל הבית, יש שתי חזקות, ואילו כאן, בנוגע לנאמנותו של הפועל, יש רק חזקה אחת. הגמרא מבארת: בנוגע לנאמנותו של בעל הבית יש את שתי החזקות הבאות: אחת היא שבעל הבית אינו עובר על איסור הלנת שכר, והשנייה היא שפועל שכיר אינו משהה את תביעת שכרו. אבל כאן, בנוגע לנאמנותו של הפועל, יש רק חזקה אחת, דהיינו שהפועל אינו עובר על איסור גזל.
אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁתְּבָעוֹ – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. וְהָא (קָתָבְעוֹ לְקַמַּן) [קָא תָבַע לֵיהּ קַמַּן]? אָמַר רַבִּי אַסִּי: שֶׁתְּבָעוֹ בִּזְמַנּוֹ. וְדִלְמָא לְבָתַר הָכִי פְּרַע? אָמַר אַבָּיֵי: שֶׁתְּבָעוֹ כָּל זְמַנּוֹ.
המשנה מלמדת: אם יש עדים המעידים שהוא תבע את הכסף ממנו, הוא נשבע ונוטל את הכסף. הגמרא שואלת: אבל מה הצורך בעדים שהוא הגיש תביעה, כאשר הוא תובע זאת ממנו בפנינו? אמר רבי אסי: התנא מתייחס לעדים שהעידו שהוא תבע זאת ממנו בזמנה הראוי. הגמרא מקשה: אפילו אם הפועל תבע את הכסף בזמן הראוי, אולי המעסיק שילם לו לאחר מכן. אמר אביי: העדים מעידים שהוא תבע זאת ממנו כל הזמן, כלומר, מן הזמן שסיים את מלאכתו ועד סוף אותו יום.
וּלְעוֹלָם לָא פָּרַע לֵיהּ?! אָמַר רַב חָמָא בַּר עוּקְבָא: כְּנֶגֶד אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁל תְּבִיעָה.
הגמרא ממשיכה: והאם תמיד מניחים שבעל הבית לא שילם לפועל? מדוע העובדה שהוא תבע את כספו בזמן הראוי משמעה שתביעתו נגד בעל הבית מתקבלת תמיד? רב חמא בר עוקבא אמר: התנא מתכוון שנותנים לו יום נוסף המקביל לאותו יום של תביעתו, שבמהלכו הפועל יכול לטעון שלא שולם לו.
מַתְנִי׳ הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ – לֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ אֶלָּא בְּבֵית דִּין. וְלֹא יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ לִיטּוֹל מַשְׁכּוֹנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּחוּץ תַּעֲמֹד״. הָיוּ לוֹ שְׁנֵי כֵלִים – נוֹטֵל אֶחָד וּמַנִּיחַ אֶחָד.
משנה: לגבי מי שמלווה כסף לאחר והחייב אינו פורע אותו בסוף תקופת ההלוואה, המלווה רשאי לקחת ממנו משכון כדי להבטיח את התשלום רק באמצעות שליח של בית הדין, ולא מיוזמתו שלו. ואסור לו להיכנס לביתו של החייב כדי לקחת את משכונו, כפי שנאמר: "כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו. בחוץ תעמוד, והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה" (דברים כ״ד:י׳–י״א). אם היו לחייב שני כלים מאותו סוג, המלווה נוטל אחד ומניח את האחד האחר ברשות החייב.
וּמַחְזִיר אֶת הַכַּר בַּלַּיְלָה וְאֶת הַמַּחְרֵישָׁה בַּיּוֹם. וְאִם מֵת – אֵינוֹ מַחְזִיר לְיוֹרְשָׁיו. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף לְעַצְמוֹ אֵינוֹ מַחְזִיר אֶלָּא עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּמִשְּׁלֹשִׁים יוֹם וּלְהַלָּן מוֹכְרָן בְּבֵית דִּין.
וגם על הנושה להחזיר כר בלילה, שכן החייב זקוק לו לשינה, ומחרשה, הנחוצה לעבודתו ביום, ביום. אם החייב מת, אין הוא חייב להחזיר אותה ליורשיו של החייב. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו לחייב עצמו עליו להחזיר את המשכון בכל יום רק עד שלושים יום שחלפו, ומשלושים יום ואילך, הנושה יכול למכור אותם בבית דין, והתמורה תלך לפירעון החוב.
גְּמָ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁלִיחַ בֵּית דִּין מְנַתַּח נַתּוֹחֵי – אִין, אֲבָל מַשְׁכּוֹנֵי – לָא. וְהָתְנַן: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ לֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ אֶלָּא בְּבֵית דִּין, מִכְּלָל דִּבְבֵית דִּין מְמַשְׁכְּנִין!
גמרא:שמואל אומר: שליח של בית הדין שניתנה לו רשות לעקל חפצים מן הלווה עד לסכום ההלוואה רשאי לתפוס חפצים אלה ממנו בשוק, אך אינו רשאי להיכנס לבית הלווה וליטול משכון. הגמרא שואלת: והאם לא למדנו במשנה שמי שמלווה כסף לחברו רשאי ליטול ממנו משכון רק באמצעות שליח של בית הדין, ומכאן במשתמע שכאשר הוא ניטל באמצעות שליח של בית הדין שליח בית הדין רשאי להיכנס לבית הלווה וליטול משכון?
אָמַר לָךְ שְׁמוּאֵל: אֵימָא, לֹא יְנַתְּחֶנּוּ אֶלָּא בְּבֵית דִּין. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: לֹא יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ לִיטּוֹל מַשְׁכּוֹנוֹ. מַנִּי? אִילֵּימָא בַּעַל חוֹב – מֵרֵישָׁא שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ! אֶלָּא לָאו, שְׁלִיחַ בֵּית דִּין!
הגמרא משיבה: שמואל היה יכול לומר לך: אמור שהמשנה התכוונה כך: הוא רשאי לתפוס אותה ממנו בכוח רק באמצעות שליח של בית הדין. הגמרא מוסיפה: כמו כן, מסתבר שכך נכון, שכן הסיפא של המשנה מלמדת: ואינו רשאי להיכנס לביתו של החייב כדי ליטול את המשכון שלו. למי התנא מתייחס כאן? אם נאמר שהוא מתייחס למלווה, אין צורך בפסקה זו, שכן הלכה זו יכולה להילמד מן הרישא של המשנה, הקובעת שלמלווה אין זכות ליטול משכון בעצמו. אלא, האם אין זאת שהוא מתייחס לשליח בית הדין? בהתאם לכך, הדבר מלמד שאפילו שליח בית הדין אינו רשאי להיכנס לביתו של החייב כדי ליטול את המשכון.
אִי מִשּׁוּם הָא – לָא אִירְיָא. הָכִי קָאָמַר: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ לֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ אֶלָּא בְּבֵית דִּין, מִכְּלָל דִּבְבֵית דִּין מְמַשְׁכְּנִים, וּבַעַל חוֹב אֲפִילּוּ נַתּוֹחֵי נָמֵי לָא, שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ לִיטּוֹל מַשְׁכּוֹנוֹ.
הגמרא דוחה את הטענה שלעיל: אם הטיעון להבין את המשנה באופן זה הוא משום אותו טעם, אין זו ראיה מכרעת, שכן ייתכן שכך המשנה אומרת: מי שמלווה כסף לחברו רשאי ליטול ממנו משכון על ידי כניסה לבית החייב רק באמצעות שליח של בית הדין, ומכאן במשתמע שמותר ליטול משכון על ידי כניסה לבית החייב באמצעות שליח של בית הדין. ואז אפשר להסיק: אבל אשר לנושה עצמו, אין הוא רשאי אפילו לתפוס משכון מחוץ לבית החייב. זוהי גזירת חכמים כדי שלא ייכנס לביתו של החייב ליטול את משכונו.
מֵתִיב רַב יוֹסֵף: ״לָא יַחֲבֹל רֵיחַיִם וָרָכֶב״, הָא דְּבָרִים אֲחֵרִים – חֲבֹל. ״לֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה״, הָא שֶׁל אֲחֵרִים – תַּחְבֹּל, מַאן? אִי נֵימָא בַּעַל חוֹב, הָא כְּתִיב: ״לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ״, אֶלָּא לָאו שְׁלִיחַ בֵּית דִּין!
רב יוסף מקשה על דבריו של שמואל מתוך ברייתא: התורה קובעת: "לא יחבול ריחיים ורכב" (דברים כד:ו). אבל ניתן להסיק כי חפצים אחרים מותר לקחת כמשכון. וכן נאמר: "ולא תחבול בגד אלמנה" (דברים כד:יז), אבל בגד השייך לאחרים מותר לך לקחת כמשכון. הגמרא מנתחת קביעות אלו: מי רשאי לעשות כן? אם נאמר כי המלווה רשאי לקחת חפצים אלו, אין זה ייתכן, שהרי נאמר: "לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו" (דברים כד:י). אלא, האם אין זה מתייחס אל שליח בית הדין, ומכאן ששליח בית הדין רשאי להיכנס לבית החייב ולקחת משכון, אף שהתורה מגבילה איזה חפץ הוא יכול לקחת?
תַּרְגְּמַהּ רַב פָּפָּא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, וְאָמְרִי לַהּ רַב פָּפָּא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף: לְעוֹלָם בְּבַעַל חוֹב, וְלַעֲבוֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין.
רב פפא, בנו של רב נחמן, פירש את הברייתאלפני רב יוסף; ויש אומרים שהיה זה רב פפא, בנו של רב יוסף, שפירש את הברייתאלפני רב יוסף: למעשה, מדובר בנושה, והאיסור הנוסף של התורה על נטילת חפצים מסוימים ניתן כדי שיעבור על שני איסורים במעשה זה. לדוגמה, אם נטל את הריחיים התחתונות או העליונות, הוא עובר הן על הציווי: "לא תבוא אל ביתו," והן על האיסור המפורט יותר.
תָּא שְׁמַע: מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״בַּחוּץ תַּעֲמֹד״ אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁ״הָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נוֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא״! אֶלָּא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהָאִישׁ״ – לְרַבּוֹת שְׁלִיחַ בֵּית דִּין. מַאי לָאו: שְׁלִיחַ בֵּית דִּין כְּלֹוֶה?
הגמרא מציעה: בוא ושמע ברייתא אחרת הסותרת את שמואל: מן המשמעות של זה שנאמר: "בחוץ תעמוד," האם איני יודע ש: "והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה" (דברים כ"ד:י"א)? אלא, מדוע צריך הפסוק לומר את הלשון הכוללת "והאיש אשר אתה נושה בו יוציא החוצה"? דבר זה בא לרבות את שליח בית הדין. הגמרא מעירה: מה, האם אין זה ששליח בית הדין מעמדו זהה כלווה עצמו, ומכאן שכשם שהלווה רשאי להיכנס לביתו שלו בכל עת, כך שליח בית הדין רשאי לפעול באופן דומה?
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria