שָׂכִיר בִּזְמַנּוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל וְכוּ׳. שָׂכִיר אַמַּאי תַּקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן (לְמִשְׁתְּבַע) [דְּמִשְׁתְּבַע] וְשָׁקֵיל?
§ המשנה מלמדת: אם פועל שכיר מבקש תשלום בזמן הראוי והמעסיק טוען שכבר שילם לו, הפועל נשבע שלא קיבל את שכרו ואז מקבל את השכר מן המעסיק. הגמרא שואלת: מדוע תיקנו חכמים לגבי פועל שכיר, שהוא התובע, שיישבע וייטול את שכרו, בניגוד לעיקרון שבמקרה של מחלוקת ממונית בין שני צדדים, הנתבע נשבע שאינו חייב ובכך פוטר את עצמו מן התשלום?
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכוֹת גְּדוֹלוֹת שָׁנוּ כָּאן. הָנֵי הִלְכְתָא נִינְהוּ? הָנֵי תַּקָּנוֹת נִינְהוּ! אֶלָּא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: תַּקָּנוֹת גְּדוֹלוֹת שָׁנוּ כָּאן. ״גְּדוֹלוֹת״, מִכְּלָל דְּאִיכָּא קְטַנּוֹת?
רב יהודה אומר ששמואל אומר: לימדו כאן הלכות גדולות. הגמרא תמהה על בחירת הלשון הזאת: וכי אלו הלכות הן? אלו תקנות הן שנועדו לניהול תקין של עסקאות מסחריות, ולא הלכות החלות על כל אדם בכל זמן. הגמרא מתקנת את האמירה שלעיל: אלא, רב יהודה אומר ששמואל אומר: לימדו כאן תקנות גדולות. הגמרא עדיין אינה שבעת רצון מן המינוח: האם המילה גדולות מלמדת מכלל שיש קטנות תקנות? אילו תקנות נחשבות לבעלות חשיבות פחותה?
אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: תַּקָּנוֹת קְבוּעוֹת שָׁנוּ כָּאן. שְׁבוּעָה דְּבַעַל הַבַּיִת הִיא, וְעַקְרוּהָ רַבָּנַן לִשְׁבוּעָה דְּבַעַל הַבַּיִת וְשַׁדְיוּהָ אַשָּׂכִיר, מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו דְּשָׂכִיר. וּמִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו דְּשָׂכִיר (מַפְסֵדְנָא) [מַפְסְדִינַן] לֵיהּ לְבַעַל הַבַּיִת?
אלא, רב נחמן אומר ששמואל אומר: כאן לימדו תקנות קבועות הנחוצות לחיים המעשיים. הטעם הוא שהשבועה היא למעשה חובתו של המעסיק, אך החכמים העבירו את שבועת המעסיק והטילו אותה על הפועל השכיר משום פרנסתו של הפועל השכיר. הפועל זקוק לשכרו כדי להתקיים, ולכן אם יותר למעסיק לפטור את עצמו על ידי שבועה, הפועל יישאר בלא כלום. הגמרא שואלת: וכי רק משום פרנסתו של הפועל השכיר נגרום למעסיק להפסיד? אם המעסיק זכאי להישבע כדי לפטור את עצמו, מדוע שיסבול בשל צורכי הפועל?
בַּעַל הַבַּיִת גּוּפֵיהּ נִיחָא לֵיהּ דְּמִשְׁתְּבַע שָׂכִיר וְשָׁקֵיל, כִּי הֵיכִי דְּלִיתַּגְרוּ לֵיהּ פּוֹעֲלִים. שָׂכִיר גּוּפֵיהּ נִיחָא לֵיהּ דְּמִשְׁתְּבַע בַּעַל הַבַּיִת וְנִפְקַע, כִּי הֵיכִי דְּלִיגְרוּהּ בַּעַל הַבַּיִת? עַל כֻּרְחֵיהּ אָגַר. שָׂכִיר נָמֵי בְּעַל כֻּרְחֵיהּ (אִיתְּגַר)!
הגמרא משיבה: עדיף למעסיק עצמו שהפועל השכיר יישבע וייטול את שכרו כדי שפועלים ישכירו את עצמם לו מתוך ידיעה ששכרם מובטח. הגמרא שואלת: מדוע לא נטען להפך, שעדיף לפועל השכיר עצמו שהמעסיק יישבע וייפטר כדי שהוא יישכר? אם תנאי העבודה מכבידים מדי, אנשים לא ישכרו פועלים. הגמרא משיבה: המעסיק מוכרח בהכרח למצוא פועל לשכור. הגמרא משיבה: גם פועל שכיר מוכרח בהכרח להרשות לעצמו להישכר.
אֶלָּא בַּעַל הַבַּיִת טָרוּד בְּפוֹעֲלִים הוּא. אִי הָכִי נִיתֵּב לֵיהּ בְּלָא שְׁבוּעָה! כְּדֵי לְהָפִיס דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.
הגמרא כעת חוזרת בה מן ההסבר הקודם: אלא, בעל הבית טרוד בפועלים רבים, וסביר יותר שהוא שכח וסבר בטעות שכבר שילם לפועל זה את שכרו. הגמרא שואלת: אם כן, כלומר, אם סביר שבעל הבית שכח, יש לתת לפועל את שכרו בלי שיישבע שבועה, שכן יש יסוד להניח שבעל הבית טעה. הגמרא משיבה: הפועל נשבע כדי להפיג את חששותיו של בעל הבית, שכן אם לא יידרש להישבע, בעל הבית יחוש שרימו אותו.
וְנִיתֵּב לֵיהּ בְּעֵדִים? טְרִיחָא לְהוּ מִילְּתָא. וְנִיתֵּב לֵיהּ מֵעִיקָּרָא? שְׁנֵיהֶם רוֹצִים בְּהַקָּפָה.
הגמרא שואלת: אבל מדוע שלא ייתן לו המעסיק את שכרו בפני עדים בכל פעם, וכך תוסר כל אי־ודאות? הגמרא משיבה: הדבר יהיה לטורח עבור שניהם אם יצטרכו למצוא עדים לפני כל תשלום. הגמרא שואלת: אבל מדוע שלא ייתן לו המעסיק את השכר מלכתחילה, לפני שהוא מתחיל לעבוד, כאשר הוא פחות טרוד? הגמרא משיבה: שניהם רוצים שהתשלום יהיה בצורה של אשראי, כלומר, שהשכר לא ישולם מראש. המעסיק מעדיף הסדר זה למקרה שאין בידו מזומן זמין, ואילו הפועל גם הוא מעדיף לקבל את שכרו בסוף היום כדי שלא יאבד את כספו בינתיים.
אִי הָכִי, אֲפִילּוּ קָצַץ נָמֵי! אַלְּמָה תַּנְיָא, אוּמָּן אוֹמֵר: שְׁתַּיִם קָצַצְתָּ לִי, וְהַלָּה אוֹמֵר: לֹא קָצַצְתִּי לְךָ אֶלָּא אַחַת – הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. קְצִיצָה וַדַּאי מִידְכָּר דְּכִירִי לַהּ אִינָשֵׁי.
הגמרא שואלת: אם כן, אז אפילו אם המחלוקת ביניהם נוגעת גם כן לסכום תשלום קבוע, על הפועל להישבע. מדוע למדנו בברייתא: אם האומן אומר: קצבת לי שתיים מטבעות עבורי כשכרי, והאחר, כלומר, המעסיק, אומר: קצבתי לך רק אחת, אזי חובת ההוכחה מוטלת על התובע. מדוע אין מניחים שהמעסיק היה טרוד ושכח, כמו במקרה הקודם? הגמרא משיבה: קציבת השכר היא בוודאי דבר שאנשים זוכרים, ואין לחשוש שהמעסיק שכח כמה התנה.
אִי הָכִי, אֲפִילּוּ עָבַר זְמַנּוֹ נָמֵי, אַלְּמָה תְּנַן: עָבַר זְמַנּוֹ – אֵינוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל? חֲזָקָה: אֵין בַּעַל הַבַּיִת עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל תָּלִין״.
הגמרא שואלת: אם כן, כלומר, אם קיים החשש שהמעסיק אולי שכח, אז אפילו אם זמנו עבר לתבוע את שכרו, הפועל צריך להיות זכאי להישבע ולתבוע את שכרו. מדוע למדנו במשנה: אם הזמן עבר הוא אינו נשבע ונוטל את השכר? הגמרא משיבה: הטעם במקרה ההוא הוא שחזקה היא שמעסיק אינו בדרך כלל עובר על האיסור של הלנת שכר.
וְהָא אָמְרַתְּ בַּעַל הַבַּיִת טָרוּד בְּפוֹעֲלָיו הוּא! הָנֵי מִילֵּי – מִקַּמֵּי דְּלִימְטְיֵיהּ זְמַן חִיּוּבֵיהּ,
הגמרא שואלת: אבל האם לא אמרת שבעל הבית טרוד בפועליו? הגמרא משיבה: אמירה זו חלה רק לפני זמן חיובו לשלם מגיע, שכן ייתכן שטרדתו בעניינים אחרים גרמה לו לשכוח אם כבר שילם לו.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria