רַב פָּפָּא אָמַר: כִּי תַּקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן אַרְבַּע אַמּוֹת – בְּעָלְמָא, בְּשָׂדֶה דְּבַעַל הַבַּיִת לָא תַּקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן. וְאַף עַל גַּב דִּזְכָה לֵיהּ רַחֲמָנָא בְּגַוַּהּ, כִּי זְכָה לֵיהּ רַחֲמָנָא – לְהַלּוֹכֵי בַּהּ וּלְנַקּוֹטֵי פֵּיאָה, לְמִיהְוֵי חֲצֵירוֹ לָא זְכָה לֵיהּ רַחֲמָנָא.
רב פפא אמר תשובה אחרת: כאשר חכמים תיקנו תקנה שארבע אמות מרובעות של אדם קונות נכס עבורו, היה זה ברשות הרבים, כלומר, בקרקע ציבורית. אבל חכמים לא תיקנו אופן קניין זה עבורו בשדה השייכת לבעלים. ואף על פי שהרחמן העניק לעני זכויות מסוימות בשדה של בעל הקרקע בזמן חלוקת פאה, אופן קניין זה אינו כלול בזכויות הללו; כאשר הרחמן העניק לו זכויות היה זה דווקא ללכת בתוך השדה וללקט פאה, אבל הרחמן לא העניק לו את הזכות שהשדה תיחשב כחצרו לעניין קניית פאה. לכן, המשנה במסכת פאה אינה סותרת את דברי ריש לקיש.
אָמַר רָבָא, מוֹתֵיב רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי נְזִיקִין: רָאָה אֶת הַמְּצִיאָה וְנָפַל לוֹ עָלֶיהָ וּבָא אַחֵר וְהֶחְזִיק בָּהּ, זֶה שֶׁהֶחְזִיק בָּהּ זָכָה בַּהּ. וְאִי אָמְרַתְּ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל אָדָם קוֹנוֹת לוֹ בְּכׇל מָקוֹם – נִקְנוֹ לֵיהּ אַרְבַּע אַמּוֹת דִּידֵיהּ!
כפי שהוזכר קודם לכן, רבא אמר כי רבי יעקב בר אידי מקשה על כך ממשנה בנזיקין. הגמרא מפרטת: המשנה כאן קובעת שאם אדם ראה אבדה ונפל עליה, ואחר בא ותפס אותה, זה שתפס אותה קנה אותה. ואם תאמר כי ארבע האמות של אדם קונות לו נכס בכל מקום, שארבע האמות שלו יקנו לו את האבדה עבורו.
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, דְּלָא אֲמַר ״אֶקְנֵי״. וְאִי תַּקּוּן רַבָּנַן, כִּי לָא אֲמַר מַאי הָוֵי! כֵּיוָן דְּנָפַל עָלֶיהָ, גַּלִּי דַּעְתֵּיהּ דְּבִנְפִילָה נִיחָא לֵיהּ דְּנִקְנֵי, בְּאַרְבַּע אַמּוֹת לָא נִיחָא לֵיהּ דְּנִקְנֵי.
הגמרא משיבה: כאן אנו עוסקים במקרה שבו הוא לא אמר: אקנה אותה. הגמרא שואלת: אבל אם חכמים תיקנו תקנה שארבע אמותיו של אדם קונות לו נכס, אזי אפילו במקרה שבו הוא לא אמר: אקנה את החפץ, מה בכך? החפץ עדיין צריך להיות שלו. הגמרא משיבה: כיוון שהוא נפל עליה, גילה את דעתו שנוח לו לקנות את החפץ בנפילה עליה, ואין נוח לו לקנות את החפץ באמצעות התקנה הנוגעת לארבע האמות שלו. מאחר שהחליט לוותר על דרך הקניין שתיקנו חכמים, הוא אינו קונה את המציאה.
רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: כִּי תַּקִּינוּ רַבָּנַן, בְּסִמְטָא דְּלָא דָּחֲקִי רַבִּים. בִּרְשׁוּת הָרַבִּים דְּקָא דָחֲקִי רַבִּים, לָא תַּקִּינוּ רַבָּנַן.
רב ששת אמר תשובה אחרת: כאשר חכמים תיקנו שארבע האמות המרובעות של אדם קונות לו נכס, היה זה במקום כמו מבוי, שאין הרבים דוחקים בו, ולכן ארבע האמות המרובעות הסובבות את האדם יכולות להיחשב זמנית כרשותו ולאפשר לו לקנות חפץ; אבל חכמים לא תיקנו אופן קניין זה ברשות הרבים, שהרבים דוחקים בה.
וְהָא בְּכׇל מָקוֹם קָאָמַר!
הגמרא שואלת: אבל האם לשונו של דברי ריש לקיש אינה מלמדת שאין הגבלה כזו, שכן הוא אומר ששטח של ארבע אמות מרובעות הסובב אדם מקנה לו קניין בנכס בכל מקום? המשמעות היא שהדבר נכון אפילו ברשות הרבים.
כׇּל מָקוֹם – לְאֵתוֹיֵי צִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים.
הגמרא משיבה: אין להבין את המילה בכל מקום כפשוטה; היא נאמרה כדי לכלול אפילו את צדי רשות הרבים, אזורים הסמוכים לרשות הרבים אך אינם חלק ממנה ממש. מאחר שההמונים אינם נדחקים שם, מי שעומד שם קונה חפץ שנמצא בתוך ארבע האמות שלו.
וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם אַבָּא כֹּהֵן בַּרְדְּלָא: קְטַנָּה אֵין לָהּ חָצֵר, וְאֵין לָהּ אַרְבַּע אַמּוֹת. וְרַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יַנַּאי אָמַר: יֵשׁ לָהּ חָצֵר, וְיֵשׁ לָהּ אַרְבַּע אַמּוֹת.
§ וריש לקיש אומר הלכה נוספת בשם אבא כהן ברדלא: לקטנה אין היכולת לקנות נכס באמצעות חצרה, ואין לה היכולת לקנות נכס באמצעות ארבע האמות שלה. ורבי יוחנן אומר בשם רבי ינאי שיש לה היכולת לקנות נכס באמצעות חצרה, ויש לה היכולת לקנות נכס באמצעות ארבע האמות שלה.
בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר חָצֵר מִשּׁוּם יָדָהּ אִיתְרַבַּאי, כִּי הֵיכִי דְּאִית לַהּ יָד – חָצֵר נָמֵי אִית לַהּ. וּמָר סָבַר חָצֵר מִשּׁוּם שְׁלִיחוּת אִיתְרַבַּאי, וְכִי הֵיכִי דִּשְׁלִיחוּת לֵית לַהּ – חָצֵר נָמֵי לֵית לַהּ.
הגמרא שואלת: במה הם חלוקים? הגמרא מסבירה: חכם אחד, רבי ינאי, סבור שהנחת חפץ בחצר כלולה כאמצעי קניין תקף משום שהיא פועלת כידה. כשם שלקטנה יש היכולת לקנות נכס בידה, כך יש לה גם היכולת לקנות נכס באמצעות חצרה. וחכם אחד, אבא כהן ברדלא, סבור שהנחת חפץ בחצר כלולה כאמצעי קניין תקף משום האפשרות לקנות נכס באמצעות שליחות; וכשם שלקטנה אין כוח שליחות, שכן קטנה אינה יכולה למנות שליח, אין לה גם היכולת לקנות נכס באמצעות חצרה.
מִי אִיכָּא מַאן דְּאָמַר חָצֵר מִשּׁוּם שְׁלִיחוּת אִיתְרַבַּאי? וְהָתַנְיָא: ״בְּיָדוֹ״ – אֵין לִי אֶלָּא יָדוֹ. גַּגּוֹ, חֲצֵירוֹ וְקַרְפֵּיפוֹ מִנַּיִן – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הִמָּצֵא תִמָּצֵא״, מִכׇּל מָקוֹם.
הגמרא שואלת: האם יש מי שאומר שחצר כלולה כאמצעי קניין תקף בשל האפשרות לקנות נכס באמצעות שליחות? והלא שנינו בברייתא: הכתוב אומר: “אם המצא תמצא בידו הגנבה חיה, משור עד חמור עד שה, שנים ישלם” (שמות כב:ג). מן הלשון “בידו [beyado]” למדתי רק מקרה שבו החפץ הגנוב נמצא בידו [yado]. מניין אני לומד שאותה הלכה חלה אם הוא נמצא על גגו, בחצרו, או בקרפיפו? הכתוב אומר את הלשון הכפולה “אם המצא תמצא [himmatze timmatze]”, ללמד שאותה הלכה חלה בכל מקרה, כלומר, בכל מקום שבו נמצא החפץ הגנוב.
וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ חָצֵר מִשּׁוּם שְׁלִיחוּת אִיתְרַבַּאי, אִם כֵּן מָצִינוּ שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה, וְקַיְימָא לַן אֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה!
הגמרא מסבירה: ואם עולה על דעתך שחצר נכללת כאמצעי קניין תקף מדין שליחות, אם כן, מצאנו מקרה שבו יש שליחות לדבר עבירה, כלומר, גניבה. אבל אנו סבורים שאין שליחות לדבר עבירה. אם אדם שולח שליח לעבור עבירה בשמו, השליח חייב על העבירה ואינו נחשב כמי שפועל מטעמו של מי ששלחו.
אָמַר רָבִינָא: הֵיכָא אָמְרִינַן דְּאֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה – הֵיכָא דְּשָׁלִיחַ בַּר חִיּוּבָא הוּא, אֲבָל בְּחָצֵר דְּלָאו בַּר חִיּוּבָא הוּא – מִיחַיַּיב שׁוֹלְחוֹ.
רבינא אמר: אותה ברייתא אינה מעוררת קושי, שכן היכן אנו אומרים שאין שליחות לדבר עבירה? זהו במקום שהשליח עצמו חייב באחריות על העבירה. לפיכך, השליח הוא שחייב, ולא מי ששלח אותו. אבל במקרה של חצר, שאינה בת חיוב, שולחהּ, כלומר בעליה, חייב.
אֶלָּא מֵעַתָּה, הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה וְעֶבֶד: ״צְאוּ גִּנְבוּ לִי״ – דְּלָאו בְּנֵי חִיּוּבָא נִינְהוּ, הָכִי נָמֵי דְּמִיחַיַּיב שׁוֹלְחָן?!
הגמרא שואלת: אם כן, אם כך, במקרה של מי שאומר לאישה או לעבד: צאו וגנבו בשבילי, האם אכן המשלח חייב, שכן הם אינם בני חיוב? לנשים נשואות ולעבדים אין רכוש משלהם שממנו ניתן לגבות תשלום.
אָמְרַתְּ אִשָּׁה וְעֶבֶד – בְּנֵי חִיּוּבָא נִינְהוּ, וְהַשְׁתָּא מִיהָא לֵית לְהוּ לְשַׁלּוֹמֵי. דִּתְנַן: נִתְגָּרְשָׁה הָאִשָּׁה, נִשְׁתַּחְרֵר הָעֶבֶד – חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם.
הגמרא משיבה: אתה יכול לומר בתגובה: אישה ועבד אינם בני השוואה לחצר, שכן הם בני חיוב אם יגנבו; ואולם, רק כעת, מכל מקום, אין להם האמצעים לשלם. וזהו כפי שלמדנו במשנה (Bava Kamma 87a) בנוגע לאישה נשואה או לעבד כנעני שהזיקו לאדם אחר: אם האישה מתגרשת או העבד משתחרר, ולאחר מכן יש להם כסף משלהם, הם חייבים לשלם על הנזק שגרמו. ברור אפוא, שאף שאין אפשרות לגבות מהם תשלום, הם חייבים על מעשיהם.
רַב סַמָּא אָמַר: הֵיכָא אָמְרִינַן אֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה – הֵיכָא דְּאִי בָּעֵי עָבֵיד וְאִי בָּעֵי לָא עָבֵיד, אֲבָל חָצֵר דִּבְעַל כֻּרְחֵיהּ מוֹתֵיב בַּהּ, מִיחַיַּיב שׁוֹלְחוֹ.
רב סמא אמר יישוב אחר לקושי על בסיס הברייתא: היכן אנו אומרים שאין שליחות לדבר עבירה? דווקא במקרה שאם השליח רוצה לבצע את שליחותו הוא יכול לעשות כן, ואם הוא רוצה להימנע מביצועה הוא יכול גם לבחור שלא לעשות אותה. אבל במקרה של חצר, שבה אדם מניח חפצים שלא מדעתה, שולחה, כלומר בעליה, חייב.
מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ כֹּהֵן דְּאָמַר לֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל: צֵא וְקַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה גְּרוּשָׁה, אִי נָמֵי אִישׁ דְּאָמַר לַהּ לְאִשָּׁה: אַקִּפִי לִי קָטָן.
הגמרא שואלת: מהו ההבדל המעשי בין תשובותיהם של רבינא ורב סמא? ההבדל המעשי ביניהם הוא במקרה של כהן שאמר לישראל: צא וקדש לי גרושה. אסור לכהן לקדש גרושה, ואילו לישראל מותר לעשות כן. לחלופין, ההבדל הוא במקרה של איש שאמר לאישה: הקיפי את פאות ראשו של קטן בשבילי. הקפת פאות ראשו של איש, וכן שאיש יקיף את פאות ראשו, אסורות בפסוק: "לא תקיפו פאת ראשכם" (ויקרא יט:כז), אך האיסור חל רק על גברים ולא על נשים.
לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר כֹּל הֵיכָא דְּאִי בָּעֵי עָבֵיד אִי בָּעֵי לָא עָבֵיד – לָא מִיחַיַּיב שׁוֹלְחוֹ. הָנֵי נָמֵי אִי בָּעֵי עָבֵיד, אִי בָּעֵי לָא עָבֵיד – לָא מִיחַיַּיב שׁוֹלְחָן. לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ כֹּל הֵיכָא דְּשָׁלִיחַ לָאו בַּר חִיּוּבָא מִיחַיַּיב שׁוֹלְחוֹ, הָנֵי נָמֵי כֵּיוָן דְּלָאו בְּנֵי חִיּוּבָא נִינְהוּ – מִיחַיַּיב שׁוּלְחָן.
הגמרא מסבירה: לפי הנוסח שלפיו נאמר כי בכל מקום שאם השליח רוצה לבצע את שליחותו הוא יכול לעשות כן, ואם הוא רוצה להימנע מביצועה הוא יכול לבחור שלא לעשות אותה, המשלח אינו חייב על העבירה אלא השליח חייב, גם במקרים הללו, מאחר שאם השליח רוצה לבצע את שליחותו הוא יכול לעשות כן, ואם הוא רוצה להימנע מביצועה הוא יכול לבחור שלא לעשות אותה, המשלח אינו חייב. אבל לפי הנוסח שלפיו נאמר כי בכל מקום ששליח אינו בר־חיובא, המשלח חייב, גם במקרים הללו, מאחר שהשליחים אינם בני חיובא, המשלח חייב.
וּמִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר חָצֵר לָאו מִשּׁוּם יָדָהּ אִיתְרַבַּאי? וְהָתַנְיָא: ״יָדָהּ״, אֵין לִי אֶלָּא יָדָהּ. גַּגָּהּ, חֲצֵירָהּ וְקַרְפֵּיפָהּ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנָתַן״ מִכׇּל מָקוֹם!
הגמרא שואלת על הסבר שיטתו של אבא כהן ברדלא: וכי יש מי שאומר שהנחת חפץ בחצר אינה כלולה כאמצעי קניין תקף משום שהיא פועלת כידה? והלא שנינו בברייתא: מן הפסוק: "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה" (דברים כד:א), אין לי אלא שאישה מתגרשת אם בעלה מניח את הגט בידה. מניין שאפילו אם הניחו על גגה, בחצרה, או בתוך קרפיפה, הרי זו מגורשת? תלמוד לומר: "ונתן", ללמד שהיא מתגרשת בכל אופן. לכאורה חצרו של אדם נחשבת כהמשך ידו לעניין קניין, ובמקרה זה, גט.
לְעִנְיַן גֵּט כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּחָצֵר מִשּׁוּם יָדָהּ אִיתְרַבַּאי, כִּי פְּלִיגִי לְעִנְיַן מְצִיאָה. מָר סָבַר:
הגמרא משיבה: לגבי גט הכול מסכימים כי הנחת חפץ בחצר כלולה כאמצעי קניין תקף בשל העובדה שהיא משמשת כידה. במקום שבו הם חולקים, הרי זה לגבי קניית מציאה שנמצאה בחצרה. חכם אחד, רבי ינאי, סבור כי
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria