חֲזֵינָא? קַשְׁיָא.
הייתי ראוי. הגמרא מסכמת: אכן, זה קשה.
תָּנֵי חֲדָא: פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה זוֹרְעָהּ, וּשְׁלִישִׁית אֵינוֹ זוֹרְעָהּ. וְתַנְיָא אִידַּךְ: שְׁלִישִׁית זוֹרְעָהּ, רְבִיעִית אֵינוֹ זוֹרְעָהּ. לָא קַשְׁיָא: הָא כְּרַבִּי, הָא כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל.
§ נלמד בברייתא אחת: לגבי מי שמעבד שדה, בפעם הראשונה והשנייה שהוא זורע את השדה מחדש אם היבולים הושמדו באונס כלשהו, אבל בפעם השלישית אין הוא חייב לזורעה מחדש. ונלמד בברייתא אחרת שבפעם השלישית עליו לזורעה את השדה מחדש, אך לאחר הפעם הרביעית שבה היבולים הושמדו, אין הוא חייב לזורעה מחדש. שתי הברייתות הללו נראות כסותרות זו את זו. הגמרא מסבירה: אין זה קשה, שכן ברייתא זו היא בהתאם לדעתו של רבי יהודה הנשיא, ואילו אותהברייתא היא בהתאם לדעתו של רבן שמעון בן גמליאל.
הָא כְּרַבִּי, דְּאָמַר: בִּתְרֵי זִימְנֵי הָוְיָ[א] חֲזָקָה. הָא כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דְּאָמַר: בִּתְלָת זִימְנֵי הָוְיָ[א] חֲזָקָה.
הגמרא מבהירה: ברייתא זו היא בהתאם לשיטתו של רבי יהודה הנשיא, האומר כי חזקה נקבעת בשתי פעמים, ואילו אותהברייתא היא בהתאם לשיטתו של רבן שמעון בן גמליאל, האומר כי חזקה נקבעת בשלוש פעמים.
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁזְּרָעָהּ וְצִמְּחָה וַאֲכָלָהּ חָגָב. אֲבָל זְרָעָהּ וְלֹא צִמְּחָה – מָצֵי אֲמַר לֵיהּ בַּעַל הַקַּרְקַע: כׇּל יְמֵי זֶרַע זְרַעא לַהּ וֶאֱזִיל. וְעַד אֵימַת? אָמַר רַב פָּפָּא: עַד דְּאָתוּ אֲרִיסֵי מִדַּבְרָא וְקָיְימָא כִּימָה אַרֵישַׁיְיהוּ.
ריש לקיש אמר: הם לימדו שמעבד זורע מספר מוגבל של פעמים רק אם זרע את השדה והיא צמחה והארבה אכל את היבולים, אבל אם זרע אותה והיבולים לא צמחו כלל, בעל הקרקע יכול לומר לו: עליך להמשיך לזרוע אותה במשך כל הימים הראויים לזריעה. הגמרא שואלת: ועד מתי נמשכת תקופת הזריעה? הגמרא משיבה: רב פפא אמר: עד לזמן שהאריסים באים מן השדה וכוכבי כימה ניצבים מעל ראשיהם, דבר המתרחש בקירוב במהלך חודש שבט.
מֵיתִיבִי: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר כִּדְבָרָיו: חֲצִי תִשְׁרֵי, מְרַחְשְׁוָן, וַחֲצִי כִסְלֵיו – זֶרַע.
הגמרא מעלה קושיה על כך מתוך ברייתא הדנה בפסוק: "עוֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ, זֶרַע וְקָצִיר, וְקֹר וָחֹם, וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח:כב). הברייתא מפרשת פסוק זה כמתייחס לשש עונות השנה: רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי מאיר, וכן היה רבי שמעון בן מנסיא אומר כדבריו: מחצית תשרי השנייה, כל מרחשוון, ומחצית כסלו הראשונה הם ימי הזריעה.
חֲצִי כִסְלֵיו, טֵבֵת, וַחֲצִי שְׁבָט – חוֹרֶף. חֲצִי שְׁבָט, אֲדָר, וַחֲצִי נִיסָן – קוֹר. חֲצִי נִיסָן, אִיָּיר, וַחֲצִי סִיוָן – קָצִיר. חֲצִי סִיוָן, תַּמּוּז, וַחֲצִי אָב – קַיִץ. חֲצִי אָב, אֱלוּל, וַחֲצִי תִּשְׁרֵי – חוֹם.
המחצית השנייה של כסלו, כל טבת, והמחצית הראשונה של שבט הם ימי החורף. המחצית השנייה של שבט, כל אדר, והמחצית הראשונה של ניסן הם תקופת הקור; המחצית השנייה של ניסן, כל אייר, והמחצית הראשונה של סיוון הם תקופת הקציר. המחצית השנייה של סיוון, כל תמוז, וחצי אב הם עונת הקיץ, בעוד שהמחצית השנייה של אב, כל אלול, והמחצית הראשונה של תשרי הם עונת החום.
רַבִּי יְהוּדָה מוֹנֶה מִתִּשְׁרִי, רַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹנֶה מִמְּרַחְשְׁוָן.
הברייתא מוסיפה: רבי יהודה גם היה מחלק את השנה לשש העונות הללו, אך הוא מונה מן תחילת תשרי ולא מן האמצע. רבי שמעון מונה ממרחשוון, כך שמרחשוון וכסלו מהווים את עונת הזריעה, וכן הלאה.
מַאן מֵיקֵל בְּכוּלְּהוּ – רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְכוּלֵּי הַאי לָא קָאָמַר! לָא קַשְׁיָא: הָא דְּקַבְּלַהּ מִינֵּיהּ בְּחָרְפֵי, הָא דְּקַבְּלֵהּ מִינֵּיהּ בְּאַפְלֵי.
הגמרא מציגה את קושייתה: מיהו המקל ביותר מכולם, בכך שתקופת הנטיעה חלה בזמן המאוחר ביותר בשנה? זהו רבי שמעון, ואף הוא לא אמר שעונת הנטיעה נמשכת עד כדי כך, עד לזמן שבו כימה מעל ראשיהם. הגמרא משיבה: אין זה קשה, שכן זה מתייחס לאריס שקיבל מן הבעלים את נטיעת היבולים המוקדמים, ואילו אותו מקרה עוסק באריס שקיבל מן הבעלים את נטיעת היבולים המאוחרים, הנעשית במועד מאוחר הרבה יותר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם קִבְּלָה מִמֶּנּוּ בְּמָעוֹת. הָהוּא גַּבְרָא דְּקַבֵּיל אַרְעָא לְמִיזְרַעה בַּהּו תּוּמֵי אַגּוּדָּא דִּנְהַר מַלְכָּא סָבָא בְּזוּזֵי. אִיסְתְּכַר נְהַר מַלְכָּא סָבָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: נְהַר מַלְכָּא סָבָא לָא עֲבִיד דְּמִיסְתְּכַר, מַכַּת מְדִינָה הִיא, זִיל נַכֵּי לֵיהּ.
§ המשנה מלמדת: רבי יהודה אומר: אם האריס קיבל אותה מן הבעלים בעבור סכום קבוע של כסף, בין שאירע אסון אזורי ובין שלא אירע, אינו מנכה מן היבול שהוא חייב כחלק מחכירתו. הגמרא מספרת: היה אדם אחד שקיבל קרקע לנטוע בה שום על שפת נהר מלכא סבא בתמורה לסכום מסוים של כסף. שפת נהר מלכא סבא נסתמה. המקרה בא לפני רבא, אשר אמר לאריס: נהר מלכא סבא אינו נסתם בדרך כלל. לפיכך, הרי זה נחשב לאסון אזורי; לך ונכה הפסד זה מן התשלום שאתה חייב לבעלים.
אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבָא: הָא אֲנַן תְּנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם קִבְּלָה הֵימֶנּוּ בְּמָעוֹת – בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֵינוֹ מְנַכָּה לוֹ מִן חֲכוֹרוֹ! אֲמַר לְהוּ: לֵית דְּחָשׁ לַהּ לִדְרַבִּי יְהוּדָה.
הגמרא ממשיכה את הסיפור: אמרו החכמים לרבא: והאם לא למדנו במשנה כאן: אם האריס קיבל אותה מן הבעלים בעבור סכום קבוע של כסף, בין כך ובין כך, כלומר, בין שאירע אסון אזורי ובין שלא, אינו מנכה את היבול שהוא חייב כחלק מחכירותו. רבא אמר להם: אין אדם שחושש לדעתו של רבי יהודה, שכן זו דעת יחיד שנדחתה.
מַתְנִי׳ הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ בַּעֲשָׂרָה כּוֹר חִטִּים לְשָׁנָה וְלָקְתָה – נוֹתֵן לוֹ מִתּוֹכָהּ. הָיוּ חִטֶּיהָ יָפוֹת, לֹא יֹאמַר לוֹ: הֲרֵינִי לוֹקֵחַ מִן הַשּׁוּק, אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ מִתּוֹכָהּ.
משנה: במקרה של מי שמקבל שדה מחברו לעבדה בתמורה לתשלום של עשרה כור חיטים לשנה, ותבואתה לקתה במחלת יבול וכיוצא בה, החוכר נותן לבעלים את עשרת הכור חיטים ממנה אך אינו חייב לתת לו חיטים משובחות. אם שיבולי החיטים שהצמיחה השדה היו שיבולים טובות במיוחד של חיטים, החוכר אינו רשאי לומר לבעלים: אקנה חיטים רגילות מן השוק; אלא, הוא נותן לו מתוך השדה עצמה.
גְּמָ׳ הָהוּא גַּבְרָא דְּקַבֵּיל אַרְעָא לְאַסְפַּסְתָּא בְּכוֹרֵי דִשְׂעָרֵי, עֲבַדָא אַסְפַּסְתָּא, וְחַרְשַׁהּ וְזַרְעַהּ שְׂעָרֵי, וּלְקוֹ הָנֵי שְׂעָרֵי. שַׁלְחַהּ רַב חֲבִיבָא מִסּוּרָא דִפְרָת לְקַמֵּיהּ דְּרָבִינָא, כִּי הַאי גַּוְנָא מַאי: כִּי ״לָקְתָה נוֹתֵן לוֹ מִתּוֹכָהּ״ דָּמֵי, אוֹ לָא?
גמרא: הגמרא מספרת: היה אדם אחד שקיבל קרקע כדי לגדל חציר בתמורה לתשלום לבעלים של כמה כור של שעורים. לאחר שהשדה הצמיח חציר, המקבל חרש וזרע אותה בשעורים, ואותן שעורים לקו בשדפון. הפועל ביקש לשלם לבעלים מן השעורים הפגומות שגידל. רב חביבה מסורא שעל הפרת שלח את השאלה הבאה לפני רבינא: מהי ההלכה לגבי מקרה כזה? האם הוא נחשב דומה למקרה של: אם לקתה, נותן לו מתוכה של השדה, או לא?
אֲמַר לֵיהּ: מִי דָּמֵי? הָתָם לָא עֲבַדָא אַרְעָא שְׁלִיחוּתָא דְּמָרַהּ, הָכָא עֲבַדָא אַרְעָא שְׁלִיחוּתָא דְּמָרַהּ.
רבינא אמר לו: האם זה בר־השוואה? שם, במשנה, הקרקע לא ביצעה את שליחותו של בעליה, וגם האריס קיבל תבואה נגועה, ואילו כאן, הקרקע כן ביצעה את שליחותו של בעליה, שכן האריס קיבל את הקרקע לצורך גידול חציר, וזה מה שהקרקע הוציאה. היבול הנוסף של שעורה לא היה חלק מהסכמתם, ולכן אין הוא יכול לפרוע את חובו בשעורה נגועה.
הָהוּא גַּבְרָא דְּקַבֵּל פַּרְדֵּס מֵחַבְרֵיהּ בַּעֲשַׂר דַּנֵּי חַמְרָא, תְּקֵיף הָהוּא חַמְרָא. סְבַר רַב כָּהֲנָא לְמֵימַר: הַיְינוּ מַתְנִיתִין – לָקְתָה נוֹתֵן לוֹ מִתּוֹכָהּ. אָמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי: מִי דָּמֵי? הָתָם לָא עֲבַדָא אַרְעָא שְׁלִיחוּתָא, הָכָא עֲבַדָא אַרְעָא שְׁלִיחוּתָא.
הגמרא מספרת: היה אדם אחד שקיבל פרדס מאחר לעבדו בתמורה לתשלום לבעלים עשרה חביות יין, אך אותו היין שהופק מענבי הפרדס החמיץ. רב כהנא סבר לומר שזהו מקרה של פסיקת המשנה שאם לקתה התבואה הוא רשאי לתת לו מתוך השדה. אמר לו רב אשי: האם זה דומה? שם, במשנה, הקרקע לא ביצעה את שליחותו של בעליה, שכן היבול לקה, ואילו כאן, הקרקע כן ביצעה את שליחותו של בעליה, שכן לא היה כל פגם בענבים עצמם, והיין החמיץ ברשותו של האריס.
וּמוֹדֶה רַב אָשֵׁי בְּעִינְּבֵי דִּכְדוּם וּבְשָׂדֶה שֶׁלָּקְתָה בָּעוֹמָרֶיהָ.
הגמרא מעירה: ורב אשי מודה לגבי ענבים שהתכווצו במהלך גדילתם ולגבי שדה שאלומותיה לקו, שמכיוון שהנזק אירע ליבול עצמו, המעבד יכול לפרוע את חובו מתוצרת השדה.
מַתְנִי׳ הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ לְזׇרְעָהּ שְׂעוֹרִים – לֹא יִזְרָעֶנָּה חִטִּים. חִטִּים – יִזְרָעֶנָּה שְׂעוֹרִים, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹסֵר. תְּבוּאָה – לֹא יִזְרָעֶנָּה קִטְנִית. קִטְנִית – יִזְרָעֶנָּה תְּבוּאָה, וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹסֵר.
משנה: לגבי מי שמקבל שדה מחברו כדי לזורעה בשעורים, אינו רשאי לזורעה בחיטים, מפני שהחיטים מכחישות את השדה יותר מן השעורים. אבל אם קיבלה כדי לזורעה בחיטים, רשאי לזורעה בשעורים אם ירצה, אבל רבן שמעון בן גמליאל אוסר זאת. וכן, אם קיבלה כדי לזורעה בתבואה אינו רשאי לזורעה בקטניות, מפני שהן מכחישות את השדה יותר מן התבואה, אבל אם קיבלה כדי לזורעה בקטניות רשאי לזורעה בתבואה, אבל רבן שמעון בן גמליאל אוסר זאת.
גְּמָ׳ אָמַר רַב חִסְדָּא: מַאי טַעְמָא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דִּכְתִיב: ״שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית״.
גמרא:רב חסדא אמר: מה טעמו של פסק הדין של רבן שמעון בן גמליאל? בעל הקרקע לכאורה לא ספג כל הפסד ממעשיו של האריס. טעמו הוא כפי שנאמר: "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב, ולא יימצא בפיהם לשון תרמית" (צפניה ג:יג). במילים אחרות, אין אדם רשאי לחזור בו מהתחייבות שקיבל על עצמו, אף אם איש אינו ניזוק כתוצאה מכך.
מֵיתִיבִי: מִגְבַּת פּוּרִים לְפוּרִים, וְאֵין מְדַקְדְּקִין בַּדָּבָר. וְאֵין הֶעָנִי רַשַּׁאי לִיקַּח מֵהֶן רְצוּעָה לְסַנְדָּלוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנָה בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי יַעֲקֹב שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל
הגמרא מעלה קושיה על כך מתוך ברייתא: מעות פורים הן רק לצורך סעודת פורים, אך אין מדקדקים בדבר להגביל את ההקצאה לעניים לעלות המדויקת של הסעודה ולא יותר. ואין זה מותר לעני לקנות אפילו רצועה לסנדלו מהן אלא אם כן התנה בפני אנשי העיר שהוא רשאי לעשות כרצונו בכסף שהוא מקבל. זהו דבריו של רבי יעקב, שאמר זאת בשם רבי מאיר. רבן שמעון בן גמליאל
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria