מַאי? זֶרַע אַחֵר, מַאי? חִיטֵּי לְגַבֵּי (שְׂעוֹרִים) [שְׂעָרֵי] כְּזֶרַע אַחֵר דָּמֵי, אוֹ לָא? כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ בְּשִׁדָּפוֹן, וְשֶׁלּוֹ בְּיֵרָקוֹן, אִי נָמֵי: כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ בְּיֵרָקוֹן, וְשֶׁלּוֹ בְּשִׁדָּפוֹן, מַאי? תֵּיקוּ.
מהי ההלכה? אם השדות הסובבים נזרעו במין אחר של זרע, מהי ההלכה? וכן, האם חיטה, ביחס לשעורה, נחשבת כמו מין אחר של זרע או לא? ועוד, אם כל העולם כולו, כלומר, כל השדות הסובבים, נלקו בשדפון ושדהו נלקתה בירקון; או לחלופין, אם שדות כל העולם כולו נלקו בירקון, ושדהו נלקתה בשדפון, מהי ההלכה? הגמרא משיבה: לא נמצאה הכרעה לאף אחת מן הבעיות הללו, והבעיות יעמדו בלא הכרעה.
אֲמַר לֵיהּ: זִרְעַהּ חִיטֵּי, וַאֲזַל הוּא וְזַרְעַהּ שְׂעָרֵי, וְאִשְׁתְּדוּף רוּבָּא דְבָאגָא, וְאִשְׁתְּדוּף נָמֵי הָנָךְ שְׂעָרֵי דִּילֵיהּ, מַאי? מִי אָמְרִינַן דְּאָמַר לֵיהּ: אִילּוּ זְרַעְתַּהּ חִיטֵּי הֲוָה נָמֵי מִשְׁתַּדְפָא, אוֹ דִלְמָא מָצֵי אֲמַר לֵיהּ: אִילּוּ זְרַעְתַּהּ חִיטֵּי הֲוָה מִקַּיַּים בִּי ״וְתִגְזַר אֹמֶר וְיָקׇם לָךְ״?
הגמרא מציגה שאלה נוספת: אם בעל השדה אמר לאריס: זרע את השדה בחיטה, והוא הלך וזרע אותה בשעורה, ורוב הבקעה לקתה בשידפון, וגם שדות השעורה שלו לקו בשידפון, מהי ההלכה? האם נאמר שהאריס יכול לומר לו: אפילו אילו הייתי זורע אותה בחיטה היא גם כן הייתה לוקה בשידפון, שהרי כל השדות שסביבה לקו באותו גורל, או שמא בעל השדה יכול לומר לו: אילו זרעת אותה בחיטה, היה מתקיים בי הפסוק: "ותגזר אומר ויקם לך, ועל דרכיך נגה אור" (איוב כב:כח), שכן ייתכן שהיית זוכה להצלחה גדולה יותר אילו פעלת כרצוני.
מִסְתַּבְּרָא דְּאָמַר לֵיהּ: אִי זְרַעְתַּהּ חִיטֵּי הֲוָה מִקַּיַּים בִּי ״וְתִגְזַר אֹמֶר וְיָקׇם לָךְ וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר״.
הגמרא משיבה: מסתבר שבעל השדה יכול לומר לו: אילו זרעת אותה בחיטה, היה מתקיים עבורי: "ותגזר אומר ויקם לך, ועל דרכיך נגה אור."
נִשְׁתַּדְפוּ כׇּל שְׂדוֹתָיו שֶׁל מַחְכִּיר, וְאִשְׁתְּדוּף נָמֵי הָא בַּהֲדַיְיהוּ, וְלָא אִשְׁתְּדוּף רוּבָּא דְבָאגָא, מַאי? מִי אָמְרִינַן כֵּיוָן דְּלָא אִשְׁתְּדוּף רוּבָּא דְבָאגָא – לָא מְנַכֵּי לֵיהּ, אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּדוּף כּוּלְּהוּ אַרְעָתֵיהּ, מָצֵי אֲמַר לֵיהּ: הַאי מִשּׁוּם לַתָּךְ דִּידָךְ הוּא, דְּהָא (מִשְׁתַּדְפוּ) [נִשְׁתַּדְפוּ] כָּל שְׂדוֹתֶיךָ.
הגמרא מציגה שאלה נוספת: אם כל השדות של בעל הקרקע נוכו ברוח, וגם זה נוכה ברוח עמהם, אך רוב העמק לא נוכה ברוח, מהי ההלכה? האם אנו אומרים שמאחר שרוב העמק לא נוכה ברוח האריס אינו מפחית לבעלים את הסכום המגיע עבור האריסות שלו, שכן אין זו מכת מדינה, או שמא אפשר לטעון שמאחר שכל הקרקעות של הבעלים נוכו ברוח האריס יכול לומר לבעלים: זה קרה בגלל המזל הרע שלך, שכן כל שדותיך נוכו ברוח?
מִסְתַּבְּרָא דְּאָמַר לֵיהּ: אִי מִשּׁוּם לַתַּאי דִּידִי – הֲוָה מִשְׁתַּיַּיר לִי פּוּרְתָּא, כְּדִכְתִיב: ״כִּי נִשְׁאַרְנוּ מְעַט מֵהַרְבֵּה״.
הגמרא משיבה: מסתבר שבעל הבית יכול לומר לשוכר: אילו היה זה בגלל המזל הרע שלי, היה נשאר לי מעט, כפי שנאמר: "כי נשארנו מעט מהרבה" (ירמיהו מב:ב), מה שמלמד שאפילו מי שסובל ממזל רע אינו מאבד את כל אשר לו.
נִשְׁתַּדְפוּ כׇּל שְׂדוֹתָיו שֶׁל חוֹכֵר וְאִשְׁתְּדוּף רוּבָּא דְבָאגָא, וְאִשְׁתְּדוּף נָמֵי הָא בַּהֲדַיְיהוּ, מַאי? מִי אָמְרִינַן כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּדוּף רוּבָּא דְבָאגָא מְנַכֵּי לֵיהּ, אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּדוּף כּוּלְּהוּ אַרְעָתֵיהּ, מָצֵי אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם לַתָּךְ דִּידָךְ הוּא, דְּהָא (מִשְׁתַּדְפוּ) [נִשְׁתַּדְפוּ] כָּל שְׂדוֹתֶיךָ. מִסְתַּבְּרָא דְּאָמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם לַתָּאךְ הוּא.
הגמרא דנה במקרה דומה: אם כל שדותיו של האריס נוכו ברוח, ורוב הבקעה נוכתה ברוח, וגם שדה זה נוכה ברוח עמהם, מהי ההלכה? האם אנו אומרים שכיוון שרוב הבקעה נוכתה ברוח האריס מנכה לבעלים את הסכום שהוא חייב עבור האריסות ואינו משלם, או שמא, כיוון שכל אדמותיו של האריס נוכו ברוח, הבעלים יכול לומר לאריס: הנזק הוא מחמת המזל הרע שלך, שכן כל שדותיך נוכו ברוח. הגמרא משיבה: מסתבר שהבעלים יכול לומר לו: הדבר אירע מחמת המזל הרע שלך.
אַמַּאי? הָכָא נָמֵי נֵימָא לֵיהּ: אִי מִשּׁוּם לַתַּאי דִּידִי הוּא – הֲוָה מִשְׁ[תַּ]יַּיר לִי פּוּרְתָּא, דַּהֲוָה מִקַּיַּים בִּי ״כִּי נִשְׁאַרְנוּ מְעַט מֵהַרְבֵּה״. מִשּׁוּם דַּאֲמַר לֵיהּ: אִי הֲוָה חֲזֵית לְאִישְׁתַּיּוֹרֵי לָךְ מִידֵּי – הֲוָה מִשְׁתַּיַּיר לָךְ מִדְּנַפְשָׁךְ.
הגמרא שואלת: מדוע כך צריך להיות? גם כאן, נאמר לבעלים: אם זה היה בגלל מזלי הרע, היה צריך להישאר לי מעט, כפי שהפסוק הבא היה מתקיים בי: "כי נשארנו מעט מהרבה." הגמרא משיבה: אין זו טענה תקפה מפני שהבעלים יכול לומר לשוכר: אילו היית ראוי שיישאר לך משהו, זה היה נשאר מן הקרקע הפרטית שלך, ולא מן השדה ששילמת לעבד.
מֵיתִיבִי: הָיְתָה שְׁנַת שִׁדָּפוֹן וְיֵרָקוֹן, אוֹ שְׁבִיעִית, אוֹ שֶׁהָיוּ שָׁנִים כִּשְׁנֵי אֵלִיָּהוּ – אֵינוֹ עוֹלֶה לוֹ מִן הַמִּנְיָן.
הגמרא מקשה ממשנה על הפסיקה שאם יש מכת מדינה, האריס מנכה מן היבול שהוא חייב כחלק מחכירתו. ההלכה היא שאם אדם מוכר את שדהו בארץ ישראל בזמן שדיני היובל נוהגים, אין לו זכות לקנותה מן הקונה עד שיעברו שנתיים. המשנה מלמדת (ערכין כט ע"ב): אם זו הייתה שנת שדפון בתבואה או ירקון או שזו הייתה שנת שמיטה, או אם אותן שנים היו כשנות אליהו שבהן לא ירד גשם (ראו מלכים א׳ יז:א, יח:א–ב), הן אינן עולות כחלק ממניינו של השנים לפני שיוכל לשוב ולקנות את אדמתו.
קָתָנֵי: שִׁדָּפוֹן וְיֵרָקוֹן דּוּמְיָא דְּשָׁנִים כִּשְׁנֵי אֵלִיָּהוּ, מָה שְׁנֵי אֵלִיָּהוּ – דְּלָא הֲוַי תְּבוּאָה כְּלָל, אַף הָכָא נָמֵי – דְּלָא הֲוַי תְּבוּאָה כְּלָל. אֲבָל דְּאִיכָּא תְּבוּאָה – סָלְקָא לֵיהּ, וְלָא קָאָמְרִינַן מַכַּת מְדִינָה הִיא!
הגמרא מנתחת את המשנה: תנא זה מלמד שמקרי שדפון וירקון דומים למקרה שבו השנים היו כשנות אליהו. כשם ששנות אליהו מתייחסות לזמן שבו לא הייתה כלל תבואה, כך גם כאן, שדפון וירקון מתייחסים למקרים שבהם לא הייתה כלל תבואה. אך מדיוק אפשר ללמוד שאם הייתה מעט תבואה, היא נחשבת למניין השנים שלו לפני שיוכל לשוב ולקנות את שדהו, ואיננו אומרים שזהו אסון אזורי.
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכׇּר לָךְ״, שָׁנִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן תְּבוּאָה בָּעוֹלָם.
הגמרא משיבה: רב נחמן בר יצחק אמר: שם, המקרה בנוגע לשדה שנמכרה שונה, שכן הכתוב אומר לגבי מכירה וחכירה של שדות: "בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ" (ויקרא כה:טו), והכוונה היא לשנים שיש בהן יבול הנקצר בעולם.
אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְרַב כָּהֲנָא: אֶלָּא מֵעַתָּה שְׁבִיעִית תַּעֲלֶה לוֹ מִן הַמִּנְיָן, דְּהָא אִיכָּא תְּבוּאָה בְּחוּצָה לָאָרֶץ! אֲמַר לֵיהּ: שְׁבִיעִית אַפְקַעְתָּא דְמַלְכָּא הִיא.
רב אשי אמר לרב כהנא: אם כן, שנת השמיטה צריכה להיחשב לו כחלק ממניינו של השנים, שהרי לכל הפחות יש תבואה מחוץ לארץ ישראל. רב כהנא אמר לו: שנת השמיטה היא ביטולו של המלך, כלומר, של אלוהים. לפיכך, אין לכלול אותה במספר השנים שלפני פדיון הקרקע.
אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי לְרָבִינָא: אֶלָּא מֵעַתָּה, שְׁבִיעִית לֹא תַּעֲלֶה לוֹ מִן הַגֵּירוּעַ! אַלְּמָה תְּנַן: נוֹתֵן סֶלַע וּפוּנְדְּיוֹן לְשָׁנָה! אֲמַר לֵיהּ: שָׁאנֵי הָתָם דְּחַזְיָא לְמִישְׁטַחא בַּהּ פֵּירֵי.
מר זוטרא, בנו של רב מרי, אמר לרבינא: אם כך הוא, ששנת השמיטה מתבטלת לגמרי, אם כן במקרה של מי שמקדיש את שדהו ורוצה לפדותה, שנת השמיטה לא צריכה להיחשב לו לצורך הניכוי של מחיר השדה בעת פדיונה. מדוע למדנו במשנה (ערכין כה ע"א) שמי שהקדיש את שדהו נותן סלע ופונדיון, מטבע ששוויו 16 פרוטות, לגזבר ההקדש עבור כל שנה שנותרה עד שנת היובל, כולל שנת השמיטה, בהתאם לתשלום שקבעה התורה (ראו ויקרא כז:טז–יט)? הסכום שיש לשלם לכל שנה, שהוא חמישים שקלים המחולקים לפי השנים שנותרו עד היובל, לא היה צריך להביא בחשבון את שנות השמיטה הקרובות. רבינא אמר לו: שם הדבר שונה, מפני שהיא ראויה לשטוח עליה תבואה. אף על פי שאין לזרוע את השדה בשנת השמיטה, מותר להשתמש בה לצרכים אחרים.
אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ, אֶלָּא שֶׁזְּרָעָהּ וְצִמְּחָה וַאֲכָלָהּ חָגָב. אֲבָל לֹא זְרָעָהּ כְּלָל – לָא, דְּאָמַר לֵיהּ: אִילּוּ זְרַעְתַּהּ הֲוָה מִקַּיַּים בִּי ״לֹא יֵבֹשׁוּ בְּעֵת רָעָה וּבִימֵי רְעָבוֹן יִשְׂבָּעוּ״.
שמואל אמר: הם לימדו את ההלכה שאם יש מכת מדינה, החוכר מנכה מן היבול שהוא חייב כחלק מחכירותו רק אם השוכר זרע את השדה והיא צמחה ואז הארבה אכל אותה, או אם זרעה בזרע אחר, אבל אם לא זרע אותה כלל, השוכר אינו זכאי לנכות מן הסכום שהוא חייב אף אם הייתה מכת מדינה. זאת מפני שבעל השדה יכול לומר לו: אילו זרעת אותה, אולי זכותי הייתה מונעת מן השדה להיפגע מן המגפה, והפסוק הבא היה מתקיים בי: "לא יבשו בעת רעה ובימי רעבון ישבעו" (תהילים לז:יט).
מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת: רוֹעֶה שֶׁהָיָה רוֹעֶה וְהִנִּיחַ עֶדְרוֹ וּבָא לָעִיר, וּבָא זְאֵב וְטָרַף, וּבָא אֲרִי וְדָרַס – אֵין אוֹמְרִים: אִילּוּ הָיָה שָׁם הָיָה מַצִּיל, אֶלָּא אוֹמְדִין אוֹתוֹ אִם יָכוֹל לְהַצִּיל – חַיָּיב, וְאִם לָאו – פָּטוּר. וְאַמַּאי? נֵימָא לֵיהּ: אִי הֲוֵית הָתָם הֲוָה מִקַּיַּים בִּי ״גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ״!
רב ששת מקשה מברייתא: במקרה של רועה שהיה רועה את בהמותיהם של אחרים, והוא עזב את עדרו ונכנס לעיר, ובינתיים בא זאב וטרף בהמה, או בא אריה ודרס אחת מן הצאן, אין אנו אומרים באופן מוחלט שאילו היה שם היה מציל אותן ולכן הוא חייב מחמת היעדרו. אלא, בית הדין מעריך לגביו: אם היה יכול להציל את בהמתו על ידי הברחת חיה כזו, הוא חייב, שכן עזיבתו את המקום הייתה בוודאי גורם תורם לנזק. ואם לא, הוא פטור מאחריות. לפי דעת שמואל, מדוע הרועה פטור מאחריות? שיאמר לו הבעלים: אילו היית שם, היה מתקיים בי הפסוק הבא: "עבדך הכה גם את הארי גם הדוב" (שמואל א׳ יז:לו).
מִשּׁוּם דַּאֲמַר לֵיהּ: אִי הֲוֵית חֲזֵית לְאִיתְרְחוֹשֵׁי לָךְ נִיסָּא, הֲוָה (אִיתְרְחִישׁ) [מִיתְרְחִישׁ] לָךְ נִיסָּא כְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא דְּמֵתְיָין עִיזֵּי דּוּבֵּי בְּקַרְנַיְיהוּ. וְנֵימָא לֵיהּ: נְהִי דִּלְנִיסָּא רַבָּה לָא הֲוָה חֲזֵינָא – לְנִיסָּא זוּטָא
הגמרא משיבה: זה מפני שהרועה יכול לומר לבעלים: אילו היית ראוי שיתרחש לך נס, נס היה אכן מתרחש לך כפי שאירע לרבי חנינא בן דוסא, כאשר עזיו הביאו דובים משופדים על קרניהם בלי כל סיוע מצד רועה (ראו תענית כה ע"א). הגמרא שואלת: ושיאמר לו הבעלים: אמנם לא הייתי ראוי לנס גדול, אבל לנס קטן
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria