הָא דְּמַסֵּיק בֵּיהּ כְּשִׁיעוּר אַרְעָא וּשְׁבָחָא, הָא דְּלָא מַסֵּיק בֵּיהּ אֶלָּא כְּשִׁיעוּר אַרְעָא.
פסיקה זו, שלפיה שמואל היה גובה את הערך המושבּח, היא במקרה שבו הנושה זכאי מן החייב לסכום של שווי הקרקע והערך המושבּח. ואילו פסיקה זו, שלפיה שמואל לא היה גובה את שווי ההשבחה, היא במקרה שבו הנושה זכאי מן החייב רק לסכום של שווי הקרקע.
אֲמַר לֵיהּ, הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: אִי אִית לֵיהּ זוּזֵי לְלוֹקֵחַ – לָא מָצֵי מְסַלֵּק לֵיהּ לְבַעַל חוֹב, שַׁפִּיר. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: אִי אִית לֵיהּ זוּזֵי לְלוֹקֵחַ – מָצֵי מְסַלֵּק לֵיהּ לְבַעַל חוֹב, לֵימָא לֵיהּ: אִי הֲווֹ לִי זוּזֵי – הֲוָה מְסַלֵּיקְנָא לָךְ מִכּוּלֵּיהּ אַרְעָא, הַשְׁתָּא – הַב לִי גְּרִיוָא דְאַרְעָא שִׁיעוּר שְׁבָחַאי!
רבינא אמר לו: זה מסתדר היטב לפי מי שאומר: אם לקונה של השדה יש כסף, הוא עדיין אינו יכול לסלק את בעל החוב מן הקרקע, כלומר, לבעל החוב יש זכות לגבות את הקרקע. זה נכון. אבל לפי מי שאומר: אם לקונה של השדה יש כסף, הוא יכול לסלק את בעל החוב מן הקרקע, כלומר, הקונה יכול לבחור לשלם לו כסף במקום זאת, יניח הקונה ויאמר: אילו היה לי כסף, הייתי מסלק אותך מכל הקרקע; עכשיו שאין לי די כסף לשלם את מה שמגיע לך, תן לי לפחות סאה [גריבא] של קרקע, שהיא שיעור ההשבחה שלי.
אֲמַר לֵיהּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּשַׁוְּיַהּ נִיהֲלֵיהּ אַפּוֹתֵיקֵי, דַּאֲמַר לֵיהּ: לֹא יְהֵא לְךָ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזֶּה.
רב אשי אמר לו: במה אנו עוסקים כאן? אנו עוסקים במקרה שבו החייב ייחד שדה זו כפירעון מיועד עבורו, כפי שאמר לו: לא תיפרע משום דבר אלא מזה, ובמקרה כזה ברור שיש לו שעבוד על שדה זו ולא על שום דבר אחר.
אָמַר רָבָא: גָּזַל וְהִשְׁבִּיחַ וּמָכַר, וְגָזַל וְהִשְׁבִּיחַ וְהוֹרִישׁ – מַה שֶּׁהִשְׁבִּיחַ מָכַר, מַה שֶּׁהִשְׁבִּיחַ הוֹרִישׁ.
§ הגמרא ממשיכה בדיון על חפץ גזול שהושבַּח. רבא אומר: אם אדם גזל מחברו חפץ והשביח אותו ומכר אותו לאחר, וכן אם אדם גזל מחברו חפץ והשביח אותו ואז מת והוריש אותו, מכר את מה שהשביח והוריש את מה שהשביח. והנגזל, אם ירצה להשיב את החפץ הגזול, חייב לשלם לקונה או ליורש את שווי ההשבחה.
בָּעֵי רָבָא: הִשְׁבִּיחַ לוֹקֵחַ, מַהוּ? בָּתַר דְּבַעְיַהּ, הֲדַר פַּשְׁטַהּ: מָה מָכַר רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי? כׇּל זְכוּת שֶׁתָּבֹא לְיָדוֹ.
רבא מעלה דילמה הקשורה להלכה האמורה לעיל: מהי ההלכה אם קונה השביח את החפץ הגזול? האם על נגזל לשלם לקונה עבור הערך שהושבח או לא? לאחר שרבא העלה את הדילמה, הוא גם פתר אותה: מה מכר הראשון לשני בכל מכירה? הוא מכר כל זכות שתבוא לרשותו. מאחר שלגזלן היו הזכויות לערך ההשבחות שלו בחפץ הגזול, הוא מכר זכויות אלה גם לקונה.
בָּעֵי רָבָא: הִשְׁבִּיחַ גּוֹי, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: תַּקַּנְתָּא לְגוֹי נֵיקוּ וְנַעְבֵּיד?! אֲמַר לֵיהּ: לָא צְרִיכָא, כְּגוֹן דְּזַבְּנֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל. סוֹף סוֹף, הַבָּא מֵחֲמַת גּוֹי הֲרֵי הוּא כְּגוֹי!
רבא מעלה דילמה: מהי ההלכה אם גוי גזלן השביח את ערכו של חפץ גזול? רב אחא מדפתי אמר לרבינא: האם נקום ונתקין תקנה למען טובתו של גוי? רבינא אמר לו: שאלה זו אינה נצרכת אלא במקום שהיה המקרה שגוי מכר אותו ליהודי. רבא שאל אם היהודי צריך להחזיר את ערך ההשבחה. הגמרא מעירה: בסופו של דבר, מי שבא להחזיק בחפץ מכוח קנייתו מגוי דינו כגוי עצמו, משום שכפי שנאמר קודם לכן, בכל מכירה זכויות הקונה זהות לזכויות המוכר. מאחר שהחכמים לא התקינו תקנות לטובת גויים, גם לקונה היהודי אין זכויות אלה.
לָא צְרִיכָא, כְּגוֹן דְּגַזְלַ[הּ] יִשְׂרָאֵל וְזַבְּנַהּ נִיהֲלֵיהּ, וְהִשְׁבִּיחָהּ גּוֹי, וַהֲדַר גּוֹי וְזַבְּנַהּ לְיִשְׂרָאֵל. מַאי? מִי אָמְרִינַן כֵּיוָן דְּמֵעִיקָּרָא יִשְׂרָאֵל וַהֲדַר יִשְׂרָאֵל – עָבְדִי רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא, אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דְּאִיכָּא גּוֹי בָּאֶמְצַע – לָא עֲבַדוּ לֵיהּ רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא? תֵּיקוּ.
הגמרא מסבירה: שאלה זו אינה נחוצה אלא במקום שהיה המקרה שיהודי גזל מחברו את החפץ ומכר אותו לגוי, והגוי השביח אותו, ולאחר מכן חזר הגוי ומכר אותו ליהודי אחר. מהי ההלכה במקרה זה? האם אנו אומרים: מאחר שבתחילה הוא נגזל על ידי יהודי ולאחר מכן נרכש על ידי יהודי, חכמים אכן תיקנו תקנה? או שמא, מאחר שיש בעלות של גוי באמצע, חכמים לא תיקנו תקנה. הגמרא מעירה: הספק יעמוד ללא הכרעה.
אָמַר רַב פָּפָּא: הַאי מַאן דִּגְזַל דִּיקְלָא מֵחַבְרֵיהּ וְקַטְלֵיהּ, אַף עַל גַּב דְּשַׁדְיֵאּ מֵאַרְעָא לְאַרְעָא דִּידֵיהּ, לָא קְנֵי. מַאי טַעְמָא? מֵעִיקָּרָא ״דִּיקְלָא״ מִיקְּרֵי, וְהַשְׁתָּא נָמֵי ״דִּיקְלָא״ מִיקְּרֵי. דִּיקְלָא (וַעֲבֵיד) [וְעַבְדֵיהּ] גּוּבֵּי, לָא קָנֵי. הַשְׁתָּא מִיהַת ״גּוּבֵּי דְּדִיקְלָא״ מִיקְּרֵי.
§ המשנה מלמדת שאם אדם גזל מחברו עץ ועשה ממנו כלים, הוא קנה את העץ מחמת השינוי. הגמרא דנה מה נחשב לשינוי. רב פפא אמר: לגבי זה שגזל מחברו דקל וכרת אותו, אף על פי שהשליכו מקרקע של הנגזל לקרקע שלו, הוא לא קנה אותו. מה הטעם לכך? העץ בתחילה נקרא דקל, ועכשיו, אף על פי שנכרת, גם כן נקרא דקל, ולכן השינוי בחפץ אינו משמעותי דיו כדי שהגזלן יקנה אותו. ועוד, אם אדם גזל מחברו דקל ועשהו לבולי עץ, לא קנה אותו, שכן כעת, מכל מקום, הם נקראים בולי דקל.
גּוּבֵּי וְעַבְדִינְהוּ כְּשׁוּרֵי – קָנֵי. כְּשׁוּרֵי רַבְרְבֵי וְעַבְדִינְהוּ כְּשׁוּרֵי זוּטְרֵי – לָא קָנֵי. עַבְדִינְהוּ קְצוּצְיָיתָא – קָנֵי.
לעומת זאת, אם אדם גזל מחברו בולי עץ ועיבד אותם לקורות, הרי קנה אותם, שכן שינוי זה משמעותי. אם אדם גזל מחברו קורות גדולות ועיבד אותן לקורות קטנות, לא קנה אותן, שכן עדיין קוראים להן קורות. אם עיבד אותן ללוחות, הרי קנה אותן.
אָמַר רָבָא: הַאי מַאן דִּגְזַל לוּלִיבָּא וְעַבְדִינְהוּ הוּצֵי – קָנֵי. דְּמֵעִיקָּרָא ״לוּלִיבָּא״ מִיקְּרֵי, וְהַשְׁתָּא ״הוּצֵי״. הוּצֵי וְעַבְדִינְהוּ חוּפְיָא – קָנֵי. מֵעִיקָּרָא ״הוּצֵי״, וְהַשְׁתָּא ״חוּפְיָא״. חוּפְיָא וְעַבְדֵיהּ שַׁרְשׁוּרָא – לָא קָנֵי. מַאי טַעְמָא? דַּהֲדַר סָתַר לֵיהּ וְהָוֵי חוּפְיָא.
רבא אמר: מי שגזל מחברו לולב ועשהו להוצין [hutzei], כלומר, הסיר את העלים מן השדרה, קנה אותו, שמתחילה היה נקרא לולב ועכשיו הוא נקרא הוצין. מי שגזל מחברו הוצין ועשאם למטאטא קנה אותם, שכן מתחילה היו נקראים הוצין, ועכשיו הם נקראים מטאטא. מי שגזל מחברו מטאטא ועשהו לחבל לא קנה אותו. מה הטעם לכך? הטעם הוא שהוא יכול לחזור ולהתירו, והוא יהיה שוב מטאטא.
בָּעֵי רַב פָּפָּא: נֶחְלְקָה הַתְּיוֹמֶת, מַהוּ? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי מָתוּן אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נִיטְּלָה הַתְּיוֹמֶת – פָּסוּל.
רב פפא מעלה דילמה: מהי ההלכה אם העלה התאום האמצעי נסדק, כלומר, האם זה נחשב לשינוי שבאמצעותו לולב גזול ייקנה? הגמרא מביאה ראיה: בוא ושמע את מה שרבי מתון אומר שרבי יהושע בן לוי אומר: אם העלה התאום האמצעי ניטל, הלולבפסול.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria