הוא יכול לגבות את הקרן, כלומר, מה ששילם עבור השדה, מן הנכסים המשועבדים של הגזלן שנמכרו. אבל את השבח, כלומר, שווי ההשבחות שנעשו בשדה, הוא יכול לגבות רק מנכסים שלא נמכרו. מדוע שניהם נגבים מן הגזלן? מפני שבעל השדה בא ונטל הן את קרקעו והן את שבחה.

הגמרא מבהירה: וכי אין זה עוסק ברוכש שהוא עם הארץ, שאינו יודע אם ניתן לגזול קרקע או שלא ניתן לגזול, וכאשר קנה קרקע גזולה מן הגזלן, עשה זאת בשוגג, שכן היה תחת הרושם המוטעה שקרקע זו שייכת לגזלן שמכר אותה? ואף על פי כן, בעל הקרקע יכול לבוא וליטול את הקרקע ואת השבח שלה. ואם כן, ניתן ללמוד מן הברייתא שרבי מאיר קונס אפילו מי שרוכש חפצים גזולים בשוגג. החכמים אומרים בתשובה: לא, מדובר ברוכש שהוא תלמיד חכם, והוא ידע שלגזלן לא הייתה זכות למכור קרקע זו. לכן הרוכש נקנס ונדרש להשיב גם את שבח הקרקע.

הגמרא שוב מנסה לקבוע את היקף הקנס: בוא ושמע מה שנשנה במשנה (100b): אם אדם נתן צמר לצַבָּע כדי לצבוע אותו באדום עבורו והוא צבע אותו בשחור, או כדי לצבוע אותו בשחור והוא צבע אותו באדום, רבי מאיר אומר: הצבע נותן לבעל הצמר את שווי צמרו, שכן הצבע הפר את הוראות הבעלים. ניתן להסיק מן המשנה: שווי צמרו, כן, עליו לתת; אבל את שווי צמרו ואת ערכו המושבּח, כלומר, הסכום שבו עלה ערך הצמר משום שנצבע, לא, אין הוא חייב לתת.

ואם עולה על דעתך לומר שרבי מאיר קונס גם מי שרוכש חפץ גזול בשוגג, היה על הצבע להידרש להשיב לו את שווי צמרו ואת השבח שבו. אלא, האם אין להסיק מן המשנה שאם נעשה הדבר במזיד, רבי מאיר קונס את הגזלן, אך אם נעשה בשוגג אינו קונס אותו? הגמרא מאשרת: למד מן המשנה שאכן זהו טעמו של רבי מאיר.

§ הגמרא ממשיכה בדיונה בברייתא. רבי יהודה אומר: גזֵלה חוזרת כמות שהיא. רבי שמעון אומר: הגזֵלה נחשבת כאילו הוערכה בכסף בשעת הגזֵלה. הגמרא שואלת: מהו ההבדל ביניהם, שהרי לכאורה הם מסכימים שהגזלן אינו מחזיר לנגזל את שווי ההשבחה?

רב זביד אומר: הם חולקים בנוגע להשבחה שעדיין נמצאת על החפץ הגזול. המחלוקת עוסקת במקרה שבו ההשבחה התרחשה בזמן שהחפץ הגזול היה ברשות הגזלן, וכאשר הוא החזיר את החפץ הוא עדיין היה מושבח. לכן, הוא לא שמר לעצמו דבר מן ההשבחה. רבי יהודה סבור שההשבחה שייכת לנגזל, ורבי שמעון סבור שהיא שייכת לגזלן.

רב פפא אמר שניתן להסביר את המחלוקת בין רבי יהודה לרבי שמעון באופן אחר: הכול מסכימים כי השבח שהוא עדיין על הגזלה שייך לגזלן, וכאן נחלקו בשאלה אם הגזלן יכול להחזיק מחצית, או שליש, או רבע משווי השבח, והיתרה נשארת בידי בעל הבהמה. רבי יהודה סבור כי השבח שהוא עדיין על הגזלה שייך כולו לגזלן, ורבי שמעון סבור כי הגזלן נוטל מחצית, או שליש, או רבע משווי השבח. במילים אחרות, דינו כרועה או כמגדל מקנה, והוא מקבל את חלקו בשבח כפי שמנהג המקום קובע שיש לשלם לסוג פועל זה.

הגמרא מביאה ראיה להסברו של רב זביד: למדנו במשנה (צג ע"ב): אם אדם גזל מחברו פרה, והיא התעברה ברשותו, וזו לאחר מכן ילדה; או אם אדם גזל מחברו כבשה, והיא נטענה בצמר ברשותו, והוא לאחר מכן גזז אותה, הגזלן משלם לפי שווי הבהמה בשעת הגזלה. הגמרא מסיקה מן המשנה: אם הפרה ילדה, כן, הוא משלם את שווי הבהמה בשעת הגניבה, אבל אם הפרה לא ילדה ועדיין היא מעוברת, היא מוחזרת כמות שהיא.

אכן, לפי ההסבר של רב זביד, האומר כי לפי דעתו של רבי יהודה, השבח שעדיין נמצא על החפץ הגזול שייך לנגזל, בהתאם לדעתו של מי היא משנה זו? היא בהתאם לדעתו של רבי יהודה, שכן הפרה המעוברת מוחזרת כמות שהיא. אבל לפי ההסבר של רב פפא, האומר שהכול מסכימים שהשבח שייך לגזלן, בהתאם לדעתו של מי היא משנה זו? אין היא בהתאם לדעתו של רבי יהודה, ואף לא בהתאם לדעתו של רבי שמעון, שכן הגזלן אינו מחזיק בשום חלק מן הערך המושבּח.

הגמרא משיבה: רב פפא היה יכול לומר לך שההסקה אינה נכונה: כך גם נכון שאפילו אם לא ילדה, הגזלן משלם לפי שווי הבהמה בשעת הגזלה, והערך המוסף מחמת ההיריון מוחזר לו. וזה שהמשנה מלמדת: היא לאחר מכן ילדה, אינו יכול לשמש בסיס להסקה הנוגעת לדיון זה. שכן התנא צריך לציין שהיא ילדה ברישא של המשנה, שכן במקרה ההוא הוא קונה את הבהמה מחמת השינוי במצבה, ולכן הוא מציין שהיא ילדה גם בסיפא, אך אין הכרח שילדה. אי אפשר להסיק ממשנה זו שבהמה שלא ילדה מוחזרת כמות שהיא.

הגמרא מציינת: נלמד בברייתאבהתאם להסבר של רב פפא. הברייתא קובעת: רבי שמעון אומר: החפץ הגנוב נחשב כאילו הוערך בכסף בזמן הגניבה, לצורך שמירת מחצית, או שליש, או רבע מערך ההשבחה.

רב אשי אמר: כאשר היינו לומדים בבית המדרש של רב כהנא, נשאלנו שאלה: לפי דעתו של רבי שמעון, האומר שהגזלן נוטל מחצית, או שליש, או רבע משווי ההשבחה; כאשר אנו מסלקים את הגזלן, נוטלים ממנו את הבהמה הגזולה ומשלמים לו חלק משווי ההשבחה, האם אנו מסלקים אותו על ידי תשלום חלקו בכסף? או שמא הוא נוטל את חלקו מן הבשר של הבהמה.

ופתרנו את הדילמה ממה שרב נחמן אומר ששמואל אומר: בשלושה מקרים, בית הדין מעריך את השווי המושבּח עבור הצדדים המעורבים בהשבחת שדה, והם מקבלים תשלום בכסף ולא על ידי קבלת חלק מן הנכס, ואלו הם: בכור שמשלם לבן רגיל. זהו מקרה שבו שני בנים, אחד בכור והאחר אינו בכור, יורשים שדה מאביהם. לפני שהיא מחולקת, שניהם עובדים ומשביחים את השדה. כאשר מגיע הזמן לחלק את השדה, הבן הבכור, שמקבל פי שניים, חייב לשלם לאחיו עבור ההשבחה שהלה תרם לחלקו של הבכור. תשלום זה ניתן בכסף ולא בקרקע.

והמקרה השני הוא של נושה שחייב לקונה, כלומר, נושה שגובה את החוב מקרקעות שנמכרו על ידי החייב. הוא משלם כסף לקונה עבור ההשבחות שנוצרו על ידי הקונה, אך אינו משלם לו בקרקע. והמקרה השלישי הוא של נושה שחייב ליתומים, כלומר, נושה שגובה קרקע מיתומי החייב שלו. עליו לשלם להם עבור כל השבחות שנעשו על ידי היתומים לאחר מות אביהם. תשלום זה ניתן גם הוא בכסף ולא בקרקע.

הגמרא דנה באמירתו של שמואל. רבינא אמר לרב אשי: האם שמואל אכן אמר שבעל חוב נותן לקונה משהו מן השבח בכלל? והרי שמואל אומר: בעל חוב גובה את כל השבח? רב אשי אמר לו: אין זה קשה. כאן, במקום שבו שמואל אמר שבעל חוב אינו גובה את השבח, היה זה לגבי מקרה שבו היה שבח המגיע לכתפיים [shevaḥ hammaggia likhtefayim], כלומר, היבול שצמח מחמת ההשבחות שעשה הקונה כבר גדל והבשיל לגמרי, וכעת אפשר לקוצרו ולשאתו על הכתפיים. אבל שם, במקום שבו שמואל אמר שבעל חוב כן גובה את השבח, היה זה לגבי מקרה שבו היה שבח שאינו מגיע לכתפיים, כלומר, צמיחתו עדיין לא הושלמה.

רבינא אמר לו: אבל היו מקרים יומיומיים מסוג זה, ושמואל היה גובה מן הלקוחות אפילו השבחה שהגיעה לכתפיים. רב אשי אמר לו: זה אינו קשה.