יָכוֹל אֲפִילּוּ מְעוּלֶּה בְּדָמִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״רַק״.
אפשר היה לחשוב שעליו להקדים את כריתתו של עץ סרק אפילו אם עץ הסרק שווה יותר מבחינה כספית מן העץ נושא הפרי. הפסוק אומר: "רק," ללמד שיש יוצא מן הכלל לכלל. וכן, אם העץ נושא הפרי עצמו יהיה שווה יותר כעץ לבנייה מאשר בשל פירותיו, יהיה מותר לאדם לכרות אותו.
שְׁמוּאֵל אַיְיתִי לֵיהּ אֲרִיסֵיהּ תַּמְרֵי. אָכֵיל, טָעֵים בְּהוּ טַעְמָא דְחַמְרָא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי הַאי? אֲמַר לֵיהּ: בֵּינֵי גוּפְנֵי קָיְימִי. אָמַר: מַכְחֲשִׁי בְּחַמְרָא כּוּלֵּי הַאי? לִמְחַר אַיְיתִי לִי מִקּוֹרַיְיהוּ.
הגמרא מספרת: האריס של שמואל הביא לו תמרים. שמואל אכל אותם, וטעם בהם טעם של יין. אמר לאריסו: מה זה? האריס אמר לו: הדקלים עומדים בין הגפנים ולכן יש בהם טעם של יין מן הענבים. שמואל אמר: האם הם מחלישים את היין, כלומר את הגפנים, כל כך עד שאפשר לטעום את היין בתמרים? מחר, כרות את הדקלים והבא לי מליבם לאכול.
רַב חִסְדָּא חֲזָא תָּאלֵי בֵּי גוּפְנֵי. אֲמַר לֵיהּ לַאֲרִיסֵיהּ: עַקְרִינְהוּ; גּוּפְנֵי קָנֵי דִּקְלֵי, דִּקְלֵי לָא קָנֵי גּוּפְנֵי.
הגמרא מספרת על מקרה דומה: רב חסדא ראה דקלים צומחים בין גפנים באחוזתו. הוא אמר לאריסו: עקור את הדקלים, שכן אפשר לקנות דקלים תמורת גפנים, מפני שהגפנים יקרות יותר, ואילו אי אפשר לקנות גפנים תמורת דקלים.
מַתְנִי׳ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹתֵן לוֹ, אֵין נִמְחָל לוֹ עַד שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת וְגוֹ׳״. וּמִנַּיִן שֶׁאִם לֹא מָחַל לוֹ, שֶׁהוּא אַכְזָרִי? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים, וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְגוֹ׳״.
משנה:למרות העובדה שהתוקף שגרם נזק נותן לנפגע את כל התשלומים הנדרשים עבור הפגיעה, עבירתו אינה מתכפרת לו בבית הדין של מעלה עד שיבקש מחילה מאת הנפגע, כפי שנאמר שאלוהים אמר לאבימלך לאחר שלקח את שרה מאברהם: "ועתה השב את אשת האיש; כי נביא הוא, ויתפלל בעדך וחיה" (בראשית כ:ז). ומניין נלמד שאם הנפגע אינו מוחל לו שהוא אכזרי? כפי שנאמר: "ויתפלל אברהם אל אלוהים; וירפא אלוהים את אבימלך, ואת אשתו ואמהותיו וילדו" (בראשית כ:יז).
הָאוֹמֵר ״סַמֵּא אֶת עֵינִי״; ״קַטַּע אֶת יָדִי״; ״שַׁבֵּר אֶת רַגְלִי״ – חַיָּיב. ״עַל מְנָת לִפְטוֹר״ – חַיָּיב.
המשנה ממשיכה: לגבי מי שאומר לחברו: סמא את עיני, או: קטע את ידי, או: שבור את רגלי, והוא עושה כן, העושה את המעשים הללו חייב לשלם על הנזק, למרות שהתבקש לעשות כן. אפילו אם הורה לו במפורש: עשה זאת על מנת שתהיה פטור מתשלום, הוא בכל זאת חייב.
״קְרַע אֶת כְּסוּתִי״; ״שַׁבֵּר אֶת כַּדִּי״ – חַיָּיב. ״עַל מְנָת לִפְטוֹר״ – פָּטוּר. ״עֲשֵׂה כֵּן לְאִישׁ פְּלוֹנִי עַל מְנָת לִפְטוֹר״ – חַיָּיב, בֵּין בְּגוּפוֹ בֵּין בְּמָמוֹנוֹ.
באשר למי שאומר לאחר: קרע את בגדי, או: שבור את הכד שלי, והוא עושה כן, הוא חייב לשלם על הנזק. אבל אם הורה לו במפורש: עשה כן בתנאי שתהיה פטור מתשלום, הוא פטור מתשלום. אם אדם אומר לאחר: עשה כן, כלומר, גרום נזק, לפלוני בתנאי שתהיה פטור מתשלום, והוא עשה כן, הוא חייב, בין אם ההוראות היו לגבי הנפגע עצמו, או בין אם ההוראות היו לגבי רכושו.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ – דְּמֵי בוֹשְׁתּוֹ; אֲבָל צַעֲרוֹ – אֲפִילּוּ הֵבִיא כׇּל אֵילֵי נְבָיוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, אֵין נִמְחָל לוֹ עַד שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא, וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ״.
גמרא:החכמים לימדו: כל הסכומים הללו שבמשנה הקודמת אמרו שאדם חייב לשלם על ביוש חברו הם הפיצוי על בושתו, שעבורו יש סכום קבוע. אבל על הכאב של הנפגע שנגרם על ידי התוקף, אפילו אם התוקף מביא כקורבנות את כל אילי נביות (ראו ישעיהו ס:ז) שיש בעולם, שהם מן המובחרים ביותר, עבירתו אינה מתכפרת לו בבית דין של מעלה עד שיבקש מחילה מן הנפגע, כפי שנאמר: "והשב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך" (בראשית כ:ז).
דְּאֵשֶׁת נָבִיא בָּעֵי אַהְדּוֹרֵי, אֵשֶׁת אַחֵר לָא בָּעֵי אַהְדּוֹרֵי?
לאחר שציטטה את הפסוק, הגמרא שואלת: האם יש להסיק מכאן שיש להשיב את אשתו של נביא, אך את אשתו של אדם אחר אין צורך להשיב?
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: ״הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ״ – מִכׇּל מָקוֹם. וּדְקָא אָמְרַתְּ: ״הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג?! הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִיא, וְהִיא גַּם הִיא אָמְרָה אָחִי הוּא!״ נָבִיא הוּא, וּכְבָר לִימֵּד: אַכְסְנַאי שֶׁבָּא לָעִיר – עַל עִסְקֵי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ, אוֹ עַל עִסְקֵי אִשְׁתּוֹ שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ – ״אִשְׁתְּךָ הִיא?״ ״אֲחוֹתְךָ הִיא?״
הגמרא משיבה. רבי שמואל בר נחמני אומר שרבי יונתן אומר: כך יש להבין את הפסוק: "השב אשת האיש" בכל מקרה, שכן היא אשתו. ואשר למה שאתה, אבימלך, אמרת: "הגוי גם צדיק תהרוג? הלא הוא אמר לי אחותי היא, והיא גם היא אמרה אחי הוא?" (בראשית כ:ד–ה), התשובה היא שאתה, אבימלך, אינך צדיק כל כך, שכן הסיבה שאברהם אמר ששרה היא אחותו היא שהוא נביא, והוא כבר למד כיצד לנהוג על סמך התנהגותך. כמו לגבי אורח [אכסנאי] שבא לעיר, האם שואלים אותו על ענייני אכילה ושתייה, או ששואלים אותו על ענייני אשתו? האם שואלים אורח: האם היא אשתך? האם היא אחותך? אבימלך ראוי היה לגנאי, שכן אברהם חשב שהוא מתכוון לגזול את אשתו.
מִכָּאן לְבֶן נֹחַ שֶׁנֶּהֱרָג, שֶׁהָיָה לוֹ לִלְמוֹד וְלֹא לָמַד.
הגמרא מעירה: מכאן ניתן להסיק שגוי נהרג על כך שעבר על איסור מבלי שהיה מודע לכך שהמעשה אסור, שכן היה עליו ללמוד והוא לא למד.
״כִּי עָצֹר עָצַר ה׳״ – אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁתֵּי עֲצִירוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? אַחַת בְּאִישׁ – שִׁכְבַת זֶרַע, שְׁתַּיִם בְּאִשָּׁה – שִׁכְבַת זֶרַע וְלֵידָה.
לאחר שהוזכרו הפסוקים הנוגעים למעשה אברהם ואבימלך, הגמרא מסבירה פסוקים קשורים נוספים. "כי עצר עצר ה' כל רחם לבית אבימלך" (בראשית כ:יח). רבי אלעזר אומר: מדוע נאמרו שתי עצירות אלו [atzor atzar]? אחת נאמרה לגבי איש, שזרע לא ייפלט, ושתיים נאמרו לגבי אישה, שזרע לא ייפלט ממנה, ושלא תלד לידה.
בְּמַתְנִיתָא תְּנָא: שְׁתַּיִם בְּאִישׁ – שִׁכְבַת זֶרַע וּקְטַנִּים, שְׁלֹשָׁה בָּאִשָּׁה – שִׁכְבַת זֶרַע וּקְטַנִּים וְלֵידָה.
נלמד בברייתא: שניים נאמרו לגבי איש: זרע ושתן, כלומר, שהגברים לא היו מסוגלים גם להטיל שתן וגם לפלוט זרע; שלושה נאמרו לגבי אישה: זרע, ושתן, ולידה.
רָבִינָא אָמַר: שָׁלֹשׁ בְּאִישׁ – שִׁכְבַת זֶרַע וּקְטַנִּים וּפִי טַבַּעַת, אַרְבָּעָה בְּאִשָּׁה – שִׁכְבַת זֶרַע וְלֵידָה וּקְטַנִּים וּפִי טַבַּעַת.
רבינא אומר: שלושה נאמרו לגבי גבר: זרע, ושתן, והסוגר האנאלי, כלומר, שגם לא היו מסוגלים להוציא צואה. כתוצאה מכך, לא היו מסוגלים להתפנות כלל. ארבעה נאמרו לגבי אישה: זרע, ולידה, ושתן, והסוגר האנאלי.
״בְּעַד כׇּל רֶחֶם״ – אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: אֲפִילּוּ תַּרְנְגוֹלֶת שֶׁל בֵּית אֲבִימֶלֶךְ לֹא הֵטִילָה בֵּיצָתָהּ.
הפסוק קובע: "כי יהוה עצר בעד כל רחם לבית אבימלך." חז"ל מבית מדרשו של רבי ינאי אומרים: אפילו תרנגולת מבית אבימלך לא הטילה את ביצתה באותו זמן.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי: מְנַָא הָא מִילְּתָא דַאֲמוּר רַבָּנַן: כׇּל הַמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵירוֹ וְהוּא צָרִיךְ לְאוֹתוֹ דָּבָר, הוּא נַעֲנֶה תְּחִילָּה? אֲמַר לֵיהּ: דִּכְתִיב: ״וַה׳ שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ״.
§ הגמרא מביאה סדרת שאלות שרבא שאל את רבה בר מרי, והראשונה שבהן קשורה לנושא הדיון הקודם. רבא אמר לרבה בר מרי: מנין נלמד דבר זה שאמרו חכמים: כל המבקש רחמים מן השמים על חברו, והוא צריך רחמים מן השמים באותו עניין, הוא נענה תחילה? רבה בר מרי אמר לו שמקור הדבר הוא כפי שנאמר: "וה' שב את שבות איוב, בהתפללו בעד רעהו" (איוב מב:י).
אֲמַר לֵיהּ: אַתְּ אָמְרַתְּ מֵהָתָם, וַאֲנָא אָמֵינָא מֵהָכָא: ״וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים, וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהוֹתָיו [וְגוֹ׳]״, וּכְתִיב: ״וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וְגוֹ׳״ – כַּאֲשֶׁר אָמַר אַבְרָהָם אֶל אֲבִימֶלֶךְ.
רבא אמר לו: אתה אמרת את ההוכחה משם, מפסוק בכתובים, ואני אומר את ההוכחה מכאן, מפסוק בתורה. כפי שנכתב: "ויתפלל אברהם אל האלוהים; וירפא אלוהים את אבימלך ואת אשתו ואת אמהותיו, וילדו" (בראשית כ:יז), ונכתב מיד לאחר מכן: "וה' פקד את שרה כאשר אמר" (בראשית כא:א), כשהכינוי נדרש בדרך דרשנית: כפי שאברהם אמר בנוגע לאבימלך. מפני שאברהם התפלל בעד אבימלך שנשות ביתו ילדו, נענה אברהם עצמו באותו עניין.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי: מְנָא הָא מִילְּתָא דְאָמְרִי אִינָשֵׁי: בַּהֲדֵי הוּצָא לָקֵי כְּרָבָא? אֲמַר לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״לָמָּה תָרִיבוּ אֵלָי? כֻּלְּכֶם פְּשַׁעְתֶּם בִּי נְאֻם ה׳״.
רבא אמר לרבה בר מרי: מנין נלמד דבר זה שבני אדם אומרים: הכרוב ניזוק יחד עם הקוץ, שכן לעיתים הכרוב נפגע כאשר מסירים את הקוץ? רבה בר מרי אמר לו שהמקור הוא כפי שנאמר: "מדוע תריבו עמי? כולכם פשעתם בי, נאום ה'" (ירמיהו ב:כט). המונח "כולכם" כולל אפילו את אלה שלא חטאו.
אֲמַר לֵיהּ: אַתְּ אָמְרַתְּ מֵהָתָם, וַאֲנָא אָמֵינָא מֵהָכָא: ״עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי״.
רבא אמר לו: אתה אמרת את ההוכחה משם, מפסוק בנביאים, ואני אומר את ההוכחה מכאן, מפסוק בתורה. ה' אמר למשה לאחר שחלק מן העם ליקטו את המן בשבת: "עד אנה מאנתם [me’antem] לשמור מצוותי ותורותי?" (שמות טז:כח). הלשון "מאנתם [me’antem]" כתובה בלשון רבים, ומלמדת שאף משה נכלל, אף על פי שלא חטא.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי: כְּתִיב: ״וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים״ – מַאן נִינְהוּ חֲמִשָּׁה? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹתָן שֶׁהוּכְפְּלוּ בְּשֵׁמוֹת.
רבא אמר לרבה בר מרי: כתוב לגבי יוסף: "ומאחיו לקח חמישה אנשים, ויציגם לפני פרעה" (בראשית מז:ב). מיהם החמישה הללו אנשים? רבה בר מרי אמר לו: כך אומר רבי יוחנן: אלה ששמותיהם נכפלו בברכות שבהן משה בירך לאחר מכן את שנים עשר השבטים. הם דן, זבולון, גד, אשר ונפתלי (ראו דברים לה). מאחר שהיו חלשים, יוסף הביאם לפני פרעה.
יְהוּדָה נָמֵי אִיכְּפוֹלֵי מִיכְּפַל!
רבא אמר: יהודה גם כן שמו נשנה בברכות, והוא היה חזק.
אֲמַר לֵיהּ: לְמִילְּתֵיהּ הוּא דְּאִיכְּפַל. דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, מַאי דִּכְתִיב: ״יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת, וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר – וְזֹאת לִיהוּדָה״?
רבה בר מרי אמר לו: שמו נשנה לעניינו שלו, כפי שרבי שמואל בר נחמני אומר שרבי יונתן אמר: מה פירוש הדבר שנכתב לגבי ראובן ויהודה בברכת משה לשבטים בסוף ימיו: "יחי ראובן ואל ימת ויהי מתיו מספר" (דברים לג:ו), ומיד לאחר מכן בפסוק הבא נאמר: "וזאת ליהודה, ויאמר: שמע ה׳ קול יהודה ואל עמו תביאנו; ידיו רב לו, ועזר מצריו תהיה" (דברים לג:ז)? מה הקשר בין ברכת ראובן לברכת יהודה, הסמוכות זו לזו עם ו׳ החיבור?
כׇּל אוֹתָן אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, הָיוּ עַצְמוֹתָיו שֶׁל יְהוּדָה מְגוּלְגָּלִין בָּאָרוֹן; עַד שֶׁבָּא מֹשֶׁה וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים – אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי גָּרַם לִרְאוּבֵן שֶׁיּוֹדֶה – יְהוּדָה!
רבי יוחנן אמר: כל אותן ארבעים שנה שעם ישראל היו במדבר, עצמותיו של יהודה, שעם ישראל נטלו עמם ממצרים יחד עם עצמות אחיו, היו מתגלגלות בתוך הארון, עד שבא משה וביקש רחמים על יהודה. משה אמר לפני אלוהים: ריבון העולמים, מי שימש כגורם לראובן שיודה בחטאו, שבזכותו זכה לברכה ולא הוצא ממניין שנים עשר בני יעקב (ראו בראשית ל"ה:כ"ב)? היה זה יהודה, שכן ראובן ראה אותו מודה בחטאו, ולכן עשה כן גם הוא.
מִיָּד: ״שְׁמַע ה׳ קוֹל יְהוּדָה״ – עָל אֵיבְרֵיהּ לְשָׁפָא. לָא הֲווֹ קָא מַסְּקִי [לֵיהּ] לִמְתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא, ״וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ״. לָא הֲוָה יָדַע מַאי קָאָמְרִי רַבָּנַן, וּלְמִשְׁקַל וּמִיטְרַח בַּהֲדֵי רַבָּנַן, ״יָדָיו רָב לוֹ״. לָא הֲוָה סָלֵיק לֵיהּ שְׁמַעְתְּתָא אַלִּיבָּא דְהִלְכְתָא, ״וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה״.
מיד לאחר שמשה התפלל, הפסוק קובע: "שמע ה', קול יהודה" (דברים ל"ג:ז'). עצמותיו אז נכנסו אל מקומותיהן [לשפא], ושלדו התחבר. המלאכים עדיין לא העלו אותו אל בית המדרש השמימי. אז התפלל משה: "ואל עמו תביאנו" (דברים ל"ג:ז'), כלומר, הבא אותו אל אלה שבבית המדרש השמימי. תפילה זו התקבלה, אך הוא עדיין לא ידע מה החכמים אומרים, ולא היה מסוגל לשאת ולתת בענייני תורה עם החכמים. אז התפלל משה: "ידיו רב לו" (דברים ל"ג:ז'), כלומר, שתהיה לו היכולת להתמודד עמם בלימוד. אך עדיין לא היה מסוגל להסיק מסקנות מן הדיון שלו בהתאם להלכה. אז התפלל משה: "ועזר מצריו תהיה" (דברים ל"ג:ז').
אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי, מְנָא הָא מִילְּתָא דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: בָּתַר עַנְיָא אָזְלָא עַנְיוּתָא? אֲמַר לֵיהּ, דִּתְנַן: עֲשִׁירִים מְבִיאִין בִּכּוּרִים בִּקְלָתוֹת שֶׁל זָהָב וְשֶׁל כֶּסֶף, וַעֲנִיִּים בְּסַלֵּי נְצָרִים שֶׁל עֲרָבָה קְלוּפָה. הַסַּלִּים וְהַבִּכּוּרִים נְתוּנִים לַכֹּהֲנִים. אֲמַר לֵיהּ: אַתְּ אָמְרַתְּ מֵהָתָם, וַאֲנָא אָמֵינָא מֵהָכָא:
רבא אמר לרבה בר מרי: מנין נלמד דבר זה שבני אדם אומרים: העניות הולכת אחר העני? רבה בר מרי אמר לו: כפי שלמדנו במשנה (ביכורים ג:ח): עשירים היו מביאים ביכורים בסלים של זהב ושל כסף, ועניים היו מביאים ביכורים בסלי נצרים עשויים מערבה קלופה, והיו נותנים את הסלים ואת הביכורים לכהנים. את סלי העשירים היו מחזירים להם, ואילו את סלי העניים לא. רבא אמר לו: אתה אמרת את הראיה משם, ממשנה, ואני אומר את הראיה מכאן, מפסוק בתורה: