רב אמר לרבי אלעזר בתשובה: התורה העניקה לאב רק את הרווחים של נעוריה ולא דבר אחר. לכן, הפיצוי על החבלה הולך לבת. רבי אלעזר העלה קושיה על דברי רב על סמך המשנה: החובל בעבד עברי חייב בכל חמשת סוגי הפיצויים. זאת למעט פיצוי על אובדן פרנסה המתרחש בזמן שהעבד הפצוע שייך למי שחבל בו. כך צריך להיות ההלכה גם לגבי בת קטנה, שמכיוון שלאב יש זכות על השתכרותה של בתו הקטנה, עליו לקבל את הפיצוי על אובדן פרנסתה. אביי אמר בתשובה: רב מודה לגבי פיצוי על אובדן פרנסתה שהוא משולם לאב, שכן השתכרותה שייכת לאביה עד זמן בגרותה, ולכן אי-יכולתה לעבוד היא הפסדו של האב.

רבי אלעזר הקשה על דברי רב על סמך ברייתא: החובל בבנו הבוגר חייב לתת לו את פיצויו מיד. אם חבל בבנו הקטן, עליו לעשות עבורו השקעה בטוחה [סגולה] בכספי הפיצויים. החובל בבתו הקטנה פטור, ויתרה מזו, אם היו אחרים שחבלו בה, הם חייבים לתת את הפיצוי לאביה. הגמרא משיבה: כך גם כאן, הברייתא עוסקת באשר לאובדן פרנסתה של הבת בלבד, המשולם לאב. שאר סוגי השיפוי משולמים לבת.

הגמרא מקשה על הפסיקה הראשונה של הברייתא: וכי כך הוא, שאם אב חבל בבנו הבוגר עליו לתת לו את הפיצוי שלו מיד? והרי הגמרא מעלה סתירה ממה ששנוי בברייתא אחרת: במקרה של מי שחובל בבנים או בבנות של אחרים, אם הם בוגרים עליו לתת להם את הפיצוי שלהם מיד; ואם הם קטנים עליו לעשות עבורם השקעה בטוחה. ואם אדם חובל בבניו או בבנותיו שלו, הוא פטור מלשלם להם פיצוי.

החכמים אומרים בתשובה: אין זה קשה. כאן, במקום שהברייתא קובעת שהאב פטור, מדובר במקרה שבו הילדים סמוכים על שולחנו של אביהם לפרנסתם. שם, במקום שהברייתא קובעת שהאב חייב, מדובר במקרה שבו הילדים אינם סמוכים על שולחנו.

הגמרא מערערת על יישוב זה של שתי הברייתות: באיזה אופן פירשת את הראשונה ברייתא? פירשת אותה כעוסקת במקרה שבו הילדים אינם סמוכים על שולחנו? אם כן, אמור את הסיפא של אותה ברייתא: החובל בבתו הקטנה פטור, ויתרה מזו, אם היו אחרים שחבלו בה, הם חייבים לתת פיצוי לאביה. אם זהו מקרה שבו הבת אינה סמוכה על אביה למזונות, אזי מי שחבל בה היה חייב לתת את הפיצוי לה, משום שהיא זקוקה לספק את מזונותיה בעצמה.

הגמרא ממשיכה את קושייתה. ואפילו לשיטת מי שאומר שאדון יכול לומר לעבדו: עשה עמי מלאכה ואיני זנך, כלומר, אין האדון חייב מן הדין לספק מזונות לעבדו, דבר זה נאמר רק בעבד כנעני, שכן האדון יכול לומר לו: עבוד בשבילי כל היום, ובלילה חזר על הפתחים, בקש נדבות, ואכול. אבל במקרה של עבד עברי, כפי שנאמר לגביו: "כי טוב לו עמך" (דברים טו:טז), המלמד שעבד עברי צריך להיות "עמך" במאכל ו"עמך" במשתה, כלומר, העבד העברי זכאי לחיות עם אדונו כשווה לו, ואין האדון רשאי לכפות על העבד לשרתו אלא אם כן הוא מאכילו. קל וחומר שכך הוא לגבי בתו, שאינה חייבת לחזר על הפתחים למזונותיה וראוי שתקבל את הפיצוי בעצמה?

הגמרא משיבה: זהו כפי שאמר רבא בריה דרב אולא בעניין דומה (Ketubot 43a): הלכה זו נצרכת רק לעודף, כלומר, כסף שאישה מרוויחה מעבר למה שהיא צריכה למחייתה ההכרחית. כאן גם כן, הלכה זו נצרכת רק לעודף. אם הפיצוי על החבלה גדול ממה שהבת צריכה למחייתה, הסכום הנוסף משולם לאביה.

הגמרא שוב מערערת על יישוב שתי הברייתות: באיזה אופן פירשת את האחרונה ברייתא הדנה במי שפוצע את ילדיו של אחר? פירשת אותה כעוסקת במקרה שבו הבנים סמוכים על שולחן אביהם. אך הברייתא גם קבעה: אם הם בגירים, עליו לתת להם את הפיצוי שלהם מיד; ואם הם קטינים, עליו לעשות עבורם השקעה בטוחה. מדוע הוא עושה עבורם השקעה בטוחה? האם לא היה צריך לתת את הפיצוי לאביהם?

החכמים אומרים בתשובה: במקום שהאב מקפיד על קבלת כסף שהיה מגיע לילדו, הרי זה דווקא בעניין שגורם לו הפסד, כגון במקרה שהאב עצמו חבל בילדו והיה צריך לשלם פיצוי. אבל בעניין שבא ממקום אחר, כגון במקרה שמישהו אחר חבל בילדו, הוא אינו מקפיד על קבלת הכסף, והוא משולם לילד.

הגמרא מקשה על אותה תשובה: אבל האם אין מציאה דבר שמגיע לילדים ממקום אחר, והאב מקפיד לקבלה? אומרים חכמים בתשובה: לגבי רווח שמגיע לילדים ממקום אחר, והם אינם סובלים כאב גופני בהשגתו, האב מקפיד לקבל את הכסף, שכן אינו סבור שהילדים ראויים לו. אבל במקרה של חבלה, שבה הם סובלים כאב גופני והיא מגיעה להם ממקום אחר, האב אינו מקפיד לקבל את הפיצוי המשולם לילדו.

הגמרא מקשה: אבל שם, בברייתא הראשונה, וכי אין מדובר במקרה שבו הבת סובלת כאב גופני, וזהו דבר שמגיע אליה ממקום אחר, והאב מקפיד לקבל את הכסף, כפי שהיא מלמדת: ויתרה מזו, אם היו אחרים שפצעו אותה, הם חייבים לתת פיצוי לאביה?

החכמים אומרים בתשובה: שם, הברייתא דנה במקרה שבו האב הוא אדם קפדן, כפי שניכר ממקרה הברייתא עצמו, שכן ילדיו אינם סמוכים על שולחנו. אדם כזה מקפיד אפילו על דברים שמגיעים להם ממקום אחר. לעומת זאת, כאן, בברייתא האחרונה, מדובר במקרה שבו האב אינו אדם קפדן, כפי שניכר ממקרה הברייתא עצמו, שכן ילדיו סמוכים על שולחנו. כאשר הוא מקפיד על קבלת הכסף, הרי זה בעניין שגורם לו הפסד, אבל בעניין שמגיע להם ממקום אחר, הוא אינו מקפיד.

שתי הברייתות קבעו שהאב עושה השקעה בטוחה עבור ילדיו הקטנים מכספי הפיצוי המשולמים להם. הגמרא שואלת: מה פירוש השקעה בטוחה? רב חסדא אומר: על האב לרכוש ספר תורה עבור ילדו. רבה בר רב הונא אומר: על האב לרכוש דקל, שממנו הילד יאכל תמרים.

הגמרא מעירה כי האמוראים של ארץ ישראל דנו באותה סוגיה שבה דנו גם אלה שבבבל. וכך אומר ריש לקיש: התורה העניקה לאב רק את הרווחים של נעוריה, ולא דבר אחר. ורבי יוחנן אומר: האב מקבל אפילו את הפיצוי על פציעתה של בתו.

הגמרא מקשה: האם עולה על דעתך שהאב מקבל פיצוי על פצע של בתו, אשר, בשונה מחבלה, אינו מפחית את ערכה של בתו? אפילו רבי אלעזר העלה את הסתפקותו רק בנוגע לחבלה,