וְכֵן הָיָה רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטְרוֹ מִכׇּל דִּינִים שֶׁבַּתּוֹרָה. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר קְרָא: ״וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם עַל הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה״ – כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּמַכֶּה וּבְגוֹאֵל הַדָּם, יֶשְׁנוֹ בְּמִשְׁפָּטִים; כֹּל שֶׁאֵינוֹ בְּמַכֶּה וּבַגּוֹאֵל הַדָּם, אֵינוֹ בְּמִשְׁפָּטִים.
וכך גם רבי יהודה פטר אדם עיוור מכל הדינים של דיני ממונות שבתורה. הגמרא מסבירה: מה טעמו של רבי יהודה? הפסוק קובע לגבי הריגה בשגגה: "ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם על המשפטים האלה" (במדבר לה:כד), ללמד שכל מי שכפוף להלכת מכה ולהלכת גואל הדם כפוף לדיני ממונות, וכל מי שאינו כפוף להלכת מכה או להלכת גואל הדם, ובכלל זה אדם עיוור, אינו כפוף לדיני ממונות.
תַּנְיָא אִידַּךְ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סוֹמֵא אֵין לוֹ בּוֹשֶׁת. וְכֵן הָיָה רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטְרוֹ מִכׇּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר קְרָא: ״וְאֵלֶּה הַמִּצְוֹת הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים״ – כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּמִשְׁפָּטִים, יֶשְׁנוֹ בְּמִצְוֹת וְחֻקִּים; וְכֹל שֶׁאֵינוֹ בְּמִשְׁפָּטִים, אֵינוֹ בְּמִצְוֹת וְחֻקִּים.
הגמרא מציגה אמירה נוספת של רבי יהודה. נלמד בברייתא אחרת כי רבי יהודה אומר: לסומא אין, כלומר, הוא אינו מקבל, פיצוי על בושת, וכך גם פטר רבי יהודה סומא מכל המצוות האמורות בתורה. רב ששת, בנו של רב אידי, אמר: מה טעמו של רבי יהודה? הכתוב אומר: "וזאת המצוה החוקים והמשפטים" (דברים ו:א), ללמד שכל מי שכפוף לדינים אזרחיים כפוף גם למצוות ולחוקים, וכל מי שאינו כפוף לדינים אזרחיים, אף הוא, ובכלל זה סומא, אינו כפוף גם למצוות ולחוקים.
אָמַר רַב יוֹסֵף, מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא: מַאן דְּאָמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה – דְּאָמַר: סוֹמֵא פָּטוּר מִן הַמִּצְוֹת, קָא עָבֵדְינָא יוֹמָא טָבָא לְרַבָּנַן, מַאי טַעְמָא? דְּלָא מִפַּקַּדְנָא, וְקָא עָבֵדְינָא מִצְוֹת.
רב יוסף, שהיה עיוור, אמר: בתחילה הייתי אומר: אם אשמע מי שאומר שההלכה היא בהתאם לדעתו של רבי יהודה, שאומר: אדם עיוור פטור מן המצוות, אז אערוך יום חגיגי לחכמים. מה הטעם? משום שאיני מצווה ואף על פי כן אני מקיים מצוות.
וְהַשְׁתָּא דִּשְׁמַעִית לְהָא דְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: גָּדוֹל הַמְצֻוֶּוה וְעוֹשֶׂה – מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּוה וְעוֹשֶׂה; מַאן דְּאָמַר לִי: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, עָבֵידְנָא יוֹמָא טָבָא לְרַבָּנַן. מַאי טַעְמָא? דְּכִי מִפַּקַּדְינָא – אִית לִי אַגְרָא טְפֵי.
רב יוסף ממשיך. אבל עכשיו, לאחר ששמעתי את האמירה הזו של רבי חנינא, שכן רבי חנינא אומר: מי שמצווה ועושה מצווה גדול יותר ממי שאינו מצווה ועושה אותה, אני אומר: אם אשמע מישהו שאומר לי שההלכה אינה בהתאם לדעתו של רבי יהודה, אז אערוך יום חגיגי לחכמים. מה הטעם? זהו שכיוון שאני מצווה, יש לי שכר רב יותר.
מַתְנִי׳ זֶה חוֹמֶר בָּאָדָם מִבַּשּׁוֹר – שֶׁהָאָדָם מְשַׁלֵּם נֶזֶק, צַעַר, רִיפּוּי, שֶׁבֶת וּבוֹשֶׁת, וּמְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת; וְשׁוֹר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא נֶזֶק, וּפָטוּר מִדְּמֵי וְלָדוֹת.
משנה:זוהיהלכה שהיא חומרה לגבי אדם שגרם חבלה, בהשוואה להלכה לגבי שור שגרם חבלה: ההלכה היא שהאדם משלם פיצוי עבור נזק, צער, הוצאות רפואיות, אובדן פרנסה ובושת; ואם גרם לאישה להפיל, הוא גם משלם פיצוי עבור ולדות, כפי שנאמר בפסוק (ראו שמות כא:כב). אבל במקרה של שור שגרם חבלה, בעליו משלם רק פיצוי עבור נזק, והוא פטור מלשלם פיצוי עבור ולדות.
הַמַּכֶּה אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְלֹא עָשָׂה בָּהֶן חַבּוּרָה, וְחוֹבֵל בַּחֲבֵירוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים – חַיָּיב בְּכוּלָּן.
המשנה ממשיכה: מי שמכה את אביו או את אמו אך לא גרם להם לחבורה, ולכן אינו חייב בעונש מיתת בית דין, ומי שחובל בחברו ביום הכיפורים, שעונשו אינו מיתת בית דין, חייב לשלם את כל חמשת סוגי הפיצוי.
הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד עִבְרִי – חַיָּיב בְּכוּלָּן, חוּץ מִן הַשֶּׁבֶת בִּזְמַן שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ. הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁל אֲחֵרִים – חַיָּיב בְּכוּלָּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין לַעֲבָדִים בּוֹשֶׁת.
הפוצע עבד עברי חייב לשלם את כל חמשת סוגי הפיצויים. זאת למעט פיצוי על אובדן פרנסה שנגרם בזמן שבו העבד הפצוע שייך למי שפצע אותו. מאחר שהזכות לעבודתו של העבד שייכת לאדונו, אי־יכולתו לעבוד היא הפסדו של אדונו. הפוצע עבד כנעני השייך לאחרים חייב לשלם את כל חמשת סוגי הפיצויים. רבי יהודה אומר: לעבדים כנענים אין בושת, ולכן הפוצע את העבד משלם רק את ארבעת סוגי הפיצויים האחרים.
חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן פְּגִיעָתָן רָעָה, הַחוֹבֵל בָּהֶן – חַיָּיב, וְהֵם שֶׁחָבְלוּ בַּאֲחֵרִים – פְּטוּרִין.
המשנה ממשיכה: ביחס לחרש־אילם, שוטה או קטן, פגיעה בהם היא לרעת הפוגע. במילים אחרות, לא תיתכן תוצאה חיובית למי שמעורב באירוע עם אחד מאלה, שכן מי שפוגע בהם הוא חייב. אבל אם הם היו אלה שפגעו באחרים, הם פטורים. זאת משום שחסרה להם מודעות והם אינם אחראים למעשיהם.
הָעֶבֶד וְהָאִשָּׁה פְּגִיעָתָן רָעָה, הַחוֹבֵל בָּהֶם – חַיָּיב, וְהֵם שֶׁחָבְלוּ בַּאֲחֵרִים – פְּטוּרִין, אֲבָל מְשַׁלְּמִין לְאַחַר זְמַן. נִתְגָּרְשָׁה הָאִשָּׁה, נִשְׁתַּחְרֵר הָעֶבֶד – חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם.
בדומה לכך, ביחס לעבד ואישה נשואה, מפגש עמם הוא לרעתו, שכן הפוגע בהם חייב. אך אם הם היו אלה שפגעו באחרים, הם פטורים, משום שאין להם כסף לשלם בו פיצוי. אך הם משלמים פיצוי במועד מאוחר יותר. הפטור הוא זמני בלבד, שכן אם האישה מתגרשת או העבד משתחרר, ואז יש להם כסף משלהם, הם חייבים לשלם פיצוי.
הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ וְעָשָׂה בָּהֶן חַבּוּרָה, וְהַחוֹבֵל בַּחֲבֵירוֹ בְּשַׁבָּת – פָּטוּר מִכּוּלָּן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִדּוֹן בְּנַפְשׁוֹ.
המשנה ממשיכה: מי שמכה את אביו או את אמו וגורם להם חבורה, או מי שחובל בחברו בשבת, פטור מכל חמשת סוגי הפיצוי, מפני שהוא נידון באיבוד חייו. בית הדין מטיל עונש מוות על מעשים אלה, ולכן אין עונש ממוני נוסף.
וְהַחוֹבֵל בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁלּוֹ – פָּטוּר מִכּוּלָּן.
ומי שפוצע את עבדו הכנעני שלו פטור מלשלם את כל חמשת סוגי הפיצויים, משום שעבדו הוא רכושו.
גְּמָ׳ בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מֵרַב: הַחוֹבֵל בְּבַת קְטַנָּה שֶׁל אֲחֵרִים, חֲבָלָה לְמִי?
גמרא: הגמרא דנה במקרה של פיצוי על חבלה. רבי אלעזר העלה דילמה לפני רב: במקרה של מי שחובל בבתם הקטנה של אחרים, למי הוא משלם פיצוי על החבלה?
מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דְּאַקְנִי לֵיהּ רַחֲמָנָא שֶׁבַח נְעוּרִים לְאָב – חֲבָלָה נָמֵי דַּאֲבוּהּ הָוֵי, מַאי טַעְמָא – דְּהָא אַפְחֲתַהּ מִכַּסְפַּהּ; אוֹ דִילְמָא, שֶׁבַח נְעוּרִים הוּא דְּאַקְנִי לֵיהּ רַחֲמָנָא, דְּאִי בָּעֵי לְמִמְסַר לַהּ לְמוּכֵּה שְׁחִין – מָצֵי מָסַר, אֲבָל חֲבָלָה – כֵּיוָן דְּאִי בָּעֵי מִ(ת)חְבַּל בַּהּ לָא מָצֵי חָבֵיל, לָא (קַנְיֵיהּ) [אַקְנִי] לֵיהּ רַחֲמָנָא?
רבי אלעזר מסביר את הדילמה: האם אנו אומרים כי מאחר שהרחמן העניק את רווחי נעוריה לאב, כשם שהוא מקבל את כספי קידושיה, גם הפיצוי על חבלה שייך לאביה? מה הטעם שיקבל אותו? הטעם הוא שמי שחבל בה הפחית את ערכה הכספי, וכתוצאה מכך אביה יקבל מתנות בעלות ערך נמוך יותר כאשר תתקדש. או שמא רק רווחי נעוריה הם שהרחמן העניק לאביה, מפני שאם ירצה להשיאה לאיש מוכה שחין, הוא יכול לתת אותה לו, אבל לגבי חבלה, מאחר שאם ירצה לחבול בה אינו רשאי לחבול בה, כשם שאינו רשאי לחבול בכל אדם אחר, הרחמן לא העניק לו את הזכות לקבל את הפיצוי כאשר חובלים בה.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria