דְּמַיכְלְמוּ לֵיהּ וּמִיכְּלַם.
נאמר שהברייתא דנה במקרה הנוגע לקטין שהגיע לשלב שבו כאשר אחרים משפילים אותו הוא חש השפלה.
מַתְנִי׳ הַמְבַיֵּישׁ אֶת הֶעָרוֹם, הַמְבַיֵּישׁ אֶת הַסּוֹמֵא, וְהַמְבַיֵּישׁ אֶת הַיָּשֵׁן – חַיָּיב. וְיָשֵׁן שֶׁבִּיֵּישׁ – פָּטוּר. נָפַל מִן הַגָּג, וְהִזִּיק וּבִיֵּישׁ – חַיָּיב עַל הַנֶּזֶק, וּפָטוּר עַל הַבּוֹשֶׁת עַד שֶׁיְּהֵא מִתְכַּוֵּין.
משנה:המבייש את הערום, או המבייש את הסומא, או המבייש את הישן — הריהו חייב, אבל ישן שבייש את חברו — פטור. אם נפל מן הגג על אדם אחר, ועל ידי כך הזיק לו וביישו, הרי הנופל חייב על תשלומי נזק, שכן אדם מועד לעולם, ופטור מן תשלומי בושת, שאין אדם חייב על בושת אלא אם כן נתכוון לבייש את חברו.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: בִּיְּישׁוֹ עָרוֹם – חַיָּיב, וְאֵינוֹ דּוֹמֶה בִּיְּישׁוֹ עָרוֹם לְבִיְּישׁוֹ לָבוּשׁ. בִּיְּישׁוֹ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ – חַיָּיב, וְאֵינוֹ דּוֹמֶה בִּיְּישׁוֹ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ לְבִיְּישׁוֹ בַּשּׁוּק.
גמרא:חכמים לימדו בברייתא (תוספתא ט:יב): אם אדם בייש אדם אחר שהיה ערום, הוא חייב, אך מידת הבושה כשהוא בייש אותו כשהיה ערום אינה דומה למידת הבושה אילו בייש אותו כשהיה לבוש, שכן מי שבוחר להיות ערום פחות רגיש לבושה. וכן, אם אדם בייש אדם אחר בבית המרחץ, הוא חייב, אך מידת הבושה כשהוא בייש אותו בבית המרחץ אינה דומה למידת הבושה אילו בייש אותו בשוק.
אָמַר מָר: בִּיְּישׁוֹ עָרוֹם – חַיָּיב. עָרוֹם בַּר בּוֹשֶׁת הוּא?! אָמַר רַב פָּפָּא: מַאי ״עָרוֹם״ – דַּאֲתָא זִיקָא כַּרְכִינְהוּ לְמָאנֵיהּ, וַאֲתָא הוּא דַּלִּינְהוּ טְפֵי וּבַיְּישֵׁיהּ.
הגמרא מבהירה את הברייתא: המאסטר אומר: אם אדם השפיל אדם אחר שהיה ערום, המשפיל אותו חייב. הגמרא שואלת: האם אדם ערום נתון להשפלה? האם אפשר להשפילו במצב זה? רב פפא אמר: למה מתכוונת הברייתא כשהיא אומרת: ערום? הכוונה היא למקרה שבו משב רוח בא והרים את בגדיו, ואז זה בא והגביה אותם יותר והשפיל אותו.
בִּיְּישׁוֹ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ – חַיָּיב. בֵּית הַמֶּרְחָץ בַּר בּוֹשֶׁת הוּא?! אָמַר רַב פָּפָּא: שֶׁבִּיְּישׁוֹ עַל גַּב הַנָּהָר.
הברייתא גם מלמדת: אם אדם אחד השפיל אדם אחר בבית מרחץ, הוא חייב. הגמרא שואלת: האם אדם בבית מרחץ נתון להשפלה? במקום שבו אנשים עומדים עירומים, האם אדם יכול להיות מושפל בכך שמסירים את בגדיו? רב פפא אמר: זהו מקרה שבו הוא השפיל אותו לא בבית מרחץ ממש, אלא על שפת הנהר, שהוא מקום שבו אנשים נוהגים בצניעות רבה יותר כשהם מתפשטים.
בָּעֵי רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל: בִּיְּישׁוֹ יָשֵׁן – וָמֵת, מַהוּ? מַאי קָמִבַּעְיָא לֵיהּ? אָמַר רַב זְבִיד, הָכִי קָמִבַּעְיָא לֵיהּ: מִשּׁוּם כִּיסּוּפָא הוּא – וְהָא מִית לֵיהּ וְלֵית לֵיהּ כִּיסּוּפָא, אוֹ דִלְמָא מִשּׁוּם זִילוּתָא הוּא – וְהָא אוֹזְלֵיהּ?
§ רבי אבא בר ממל מעלה דילמה: אם אדם אחד השפיל אדם אחר כשהיה ישן, והוא מת לפני שהתעורר, כך שמעולם לא ידע על השפלתו, מהי ההלכה? הגמרא שואלת: מהי הדילמה שלו? רב זביד אמר שזו הדילמה שלו: האם הפיצוי על השפלה נובע מבושה, כלומר, שרגשותיו נפגעים בגלל מה שחווה, וזה מת ואינו חש את תחושת הבושה? או שמא הפיצוי על השפלה נובע מחרפה, כלומר, מהפחתת כבודו בפני אנשים אחרים, והוא ביזה אותו.
תָּא שְׁמַע, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: חֵרֵשׁ וְקָטָן – יֵשׁ לָהֶן בּוֹשֶׁת, שׁוֹטֶה – אֵין לוֹ בּוֹשֶׁת. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מִשּׁוּם זִילוּתָא, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי קָטָן; אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם כִּיסּוּפָא, קָטָן בַּר בּוֹשֶׁת הוּא?!
הגמרא מציעה: בוא ושמע פתרון לדילמה מן הברייתא: רבי מאיר אומר: חרש־אילם וקטן זכאים לקבל פיצוי על ביוש; שוטה אינו זכאי לקבל פיצוי על ביוש. הגמרא מסבירה: מובן, אם אתה אומר שהפיצוי הוא משום ביזיון, זה הסבר עולה בקנה אחד עם מה שהברייתאמלמדת לגבי קטן, שיכול להתבזות; אבל אם אתה אומר שהפיצוי הוא משום מבוכה, האם קטן נתון לביוש?
אֶלָּא מַאי, מִשּׁוּם זִילוּתָא? אֲפִילּוּ שׁוֹטֶה נָמֵי! אָמְרִי: שׁוֹטֶה – אֵין לְךָ בּוֹשֶׁת גְּדוֹלָה מִזּוֹ.
הגמרא דוחה הצעה זו: אלא, למה אתה מתכוון באומרך שהפיצוי הוא משום ביזיון? אם הפיצוי ניתן משום ביזיון, אזי שוטה צריך לקבל פיצוי גם כן. החכמים אומרים בתגובה: באשר לשוטה, אין לך ביזיון גדול מזה. אי אפשר להשפילו יותר.
מִכׇּל מָקוֹם נִיפְשׁוֹט מִינַּהּ דְּמִשּׁוּם זִילוּתָא הוּא, דְּאִי מִשּׁוּם כִּיסּוּפָא – קָטָן בַּר כִּיסּוּפָא הוּא? כִּדְאָמַר רַב פָּפָּא: דְּמַיכְלְמוּ לֵיהּ וּמִיכְּלַם, הָכָא נָמֵי – דְּמַיכְלְמוּ לֵיהּ וּמִיכְּלַם.
הגמרא חוזרת להצעה המקורית: בכל מקרה, יש להוכיח מןברייתאהזו שהפיצוי ניתן משום ביזיון, שכן אם הוא משום בושה, וכי קטן בר־בושה הוא? הגמרא דוחה ראיה זו: זהו כפי שאמר רב פפא לגבי הלכה אחרת, המובאת בהמשך על ידי הגמרא: מדובר בקטן שהגיע לגיל שבו כאשר אחרים משפילים אותו הוא חש השפלה; אף כאן, אמור שברייתא זו עוסקת במקרה של קטן שהגיע לגיל שבו כאשר אחרים משפילים אותו הוא חש השפלה. כך מבין רב זביד את הספק של רבי אבא בר ממל.
רַב פָּפָּא אָמַר, הָכִי קָמִבַּעְיָא לֵיהּ: מִשּׁוּם כִּיסּוּפָא דִידֵיהּ הוּא – וְהוּא מִיית לֵיהּ, אוֹ דִלְמָא מִשּׁוּם בּוֹשֶׁת מִשְׁפָּחָה?
רב פפא מסביר את הדילמה של רבי אבא בר ממל באופן שונה: רב פפא אמר שזו הדילמה שלו: האם הפיצוי על הבושה נובע מן הבושה שלו עצמו, וזה מת ולא התבייש? או שמא הפיצוי על הבושה הוא בשל בושת משפחתו, ולכן מי שבייש אותו חייב לשלם פיצוי למשפחתו?
תָּא שְׁמַע: חֵרֵשׁ וְקָטָן יֵשׁ לוֹ בּוֹשֶׁת, שׁוֹטֶה אֵין לוֹ בּוֹשֶׁת. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מִשּׁוּם בּוֹשֶׁת מִשְׁפָּחָה – הַיְינוּ דְּקָתָנֵי קָטָן. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם כִּיסּוּפָא דִידֵיהּ – קָטָן בַּר בּוֹשֶׁת הוּא?
הגמרא מציעה: בוא ושמע הכרעה מאותה ברייתא: לחרש־אילם ולקטן יש זכות לקבל פיצוי על בושת; לשוטה אין זכות לקבל פיצוי על בושת. הגמרא מסבירה: ניחא, אם אתה אומר שהפיצוי הוא משום בושת משפחתו, דבר זה מתיישב עם מה שהברייתא מלמדת לגבי קטן, שמשפחתו יכולה להתבייש מחמת מה שנעשה לקרובם; אבל אם אתה אומר שהפיצוי הוא משום בושתו שלו, האם קטן הוא בר־בושת?
אֶלָּא מַאי? מִשּׁוּם בּוֹשֶׁת דִּבְנֵי מִשְׁפָּחָה? אֲפִילּוּ שׁוֹטֶה נָמֵי! שׁוֹטֶה – אֵין לְךָ בּוֹשֶׁת גְּדוֹלָה מִזּוֹ.
הגמרא דוחה הצעה זו: אלא, למה אתה מתכוון באומרך שהפיצוי הוא בשל הבושה של בני משפחתו? אם כך הוא הדבר, שוטה צריך לקבל פיצוי גם כן. החכמים אומרים בתשובה: אם אדם הוא שוטה, אין לך בושה גדולה מזו.
מִכׇּל מָקוֹם נִיפְשׁוֹט מִינַּהּ דְּמִשּׁוּם בּוֹשֶׁת מִשְׁפָּחָה, דְּאִי מִשּׁוּם כִּיסּוּפָא – קָטָן בַּר כִּיסּוּפָא הוּא? אָמַר רַב פָּפָּא: אִין, דְּמַיכְלְמוּ לֵיהּ וּמִיכְּלַם.
הגמרא חוזרת להצעה המקורית: בכל מקרה, יש להסיק מכאן כי הפיצוי הוא בשל השפלת משפחתו, שכן אם הוא בשל בושה, וכי קטן נתון לבושה? רב פפא אמר: כן, הוא נתון לבושה, שכן הברייתא עוסקת במקרה של קטן שהגיע לגיל שבו כאשר אחרים משפילים אותו הוא חש השפלה.
וְהָתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: חֵרֵשׁ – יֵשׁ לוֹ בּוֹשֶׁת. שׁוֹטֶה – אֵין לוֹ בּוֹשֶׁת. קָטָן – פְּעָמִים יֵשׁ לוֹ, פְּעָמִים אֵין לוֹ – הָא דְּמַיכְלְמוּ לֵיהּ וּמִיכְּלַם, הָא דְּמַיכְלְמוּ לֵיהּ וְלָא מִיכְּלַם.
הגמרא מוסיפה: והבחנה זו נשנית בברייתא, שכן רבי יהודה הנשיא אומר: לחירש־אילם יש זכות לקבל פיצוי על ביוש; לשוטה אין זכות לקבל פיצוי על ביוש. באשר לקטן, לפעמים יש לו זכות לקבל פיצוי על ביוש, ולפעמים אין לו זכות זו. מדוע כך? זהו המקרה שבו יש לו זכות לקבל פיצוי על ביוש, כאשר מדובר בקטן שהגיע לשלב שבו כאשר אחרים מביישים אותו הוא חש בושה; ואילו המקרה שבו אין לו זכות לקבל פיצוי על ביוש הוא כאשר מדובר בקטן שלא הגיע לשלב שבו כאשר אחרים מביישים אותו הוא חש בושה.
הַמְבַיֵּישׁ אֶת הַסּוֹמֵא וְכוּ׳. מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה; דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סוֹמֵא – אֵין לוֹ בּוֹשֶׁת, וְכָךְ הָיָה רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר מֵחַיָּיבֵי גָלִיּוֹת, וּמֵחַיָּיבֵי מַלְקִיּוֹת, וּמֵחַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין.
§ המשנה מלמדת: מי שמבייש אדם עיוור חייב לשלם פיצוי. הגמרא מעירה: המשנה אינה בהתאם לדעתו של רבי יהודה, כפי שנלמד בברייתא שרבי יהודה אומר: אדם עיוור שבייש אדם אחר אינו חייב בדמי בושת. ובדרך זו רבי יהודה פטר אדם עיוור מלהימנות עם החייבים גלות על הריגה בשגגה, ומן החייבים לקבל מלקות, ומן החייבים לקבל עונש מוות בידי בית דין, אם עבר על איסור שעליו התורה מחייבת אחד מן העונשים הללו.
מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? גָּמַר ״עֵינֶךָ״–״עֵינֶךָ״ מֵעֵדִים זוֹמְמִין; מָה הָתָם סוֹמִין לָא, אַף הָכָא סוֹמִין לָא.
הגמרא שואלת: מה טעמו של רבי יהודה? הוא לומד גזירה שווה מן: "לא תחוס עינך" (דברים כ״ה:י״ב), שנאמר לגבי בושת, מן: "לא תחוס עינך" (דברים י״ט:כ״א), שנאמר לגבי עדים זוממים. הגזירה השווה מלמדת שכשם ששם, לגבי ההלכה של עדים זוממים, עיוורים אינם בכלל, שכן עיוורים אינם יכולים לראות את המאורעות כדי להעיד, כך גם כאן, לגבי ההלכה של פיצוי על בושת, עיוורים אינם בכלל.
מֵחַיָּיבֵי גָלִיּוֹת – דְּתַנְיָא: ״בְּלֹא רְאוֹת״ – פְּרָט לַסּוֹמֵא, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לְרַבּוֹת אֶת הַסּוֹמֵא.
הגמרא ממשיכה בהסברה: מדוע ראה רבי יהודה אדם עיוור כפטור מלהימנות עם החייבים לגלות על הריגה בשגגה? כפי שנלמד בברייתא שהפסוק אומר לגבי הריגה בשגגה: "אוֹ בְכָל אֶבֶן אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ, בְּלֹא רְאוֹת" (במדבר ל״ה:כ״ג), ולשון זו באה למעט אדם עיוור; זו היא דעת רבי יהודה. רבי מאיר אומר: הפסוק בא לרבות אדם עיוור.
מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר לָךְ: ״וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים״ – וַאֲפִילּוּ סוֹמֵא; כְּתַב רַחֲמָנָא ״בְּלֹא רְאוֹת״ – לְמַעוֹטֵי.
הגמרא מסבירה את המחלוקת: מה טעמו של רבי יהודה? הוא היה אומר לך: הכתוב אומר לגבי הריגה בשגגה, בלי כל סייג נוסף: "ואשר יבוא את רעהו ביער לחטוב עצים" (דברים יט:ה), וזה כולל אפילו סומא; לכן, הרחמן כתב בתורה: "ולא ראה אותו" (במדבר לה:כג), למעט סומא.
וְרַבִּי מֵאִיר – כְּתַב רַחֲמָנָא ״בְּלֹא רְאוֹת״ לְמַעוֹטֵי, וּכְתַב רַחֲמָנָא ״בִּבְלִי דַעַת״ לְמַעוֹטֵי; הָוֵי מִיעוּט אַחַר מִיעוּט, וְאֵין מִיעוּט אַחַר מִיעוּט אֶלָּא לְרַבּוֹת.
וְמַהוּ הַטַּעַם שֶׁל רַבִּי מֵאִיר? הָרַחֲמָן כָּתַב בַּתּוֹרָה: "בְּלֹא רְאוֹת" (במדבר ל״ה:כ״ג), לִכְאוֹרָה כְּדֵי לְמַעֵט מִי שֶׁאִירַע שֶׁלֹּא רָאָה אֶת מִי שֶׁהָרַג; וְהָרַחֲמָן כָּתַב בַּתּוֹרָה: "וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת" (דברים י״ט:ד׳), לִכְאוֹרָה כְּדֵי לְמַעֵט סוּמָא, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הֵיכָן אֲחֵרִים עוֹמְדִים. זֶהוּ מִיעוּט אַחַר מִיעוּט, וְיֵשׁ עִקָּרוֹן פַּרְשָׁנִי שֶׁמִיעוּט אַחַר מִיעוּט בָּא לְרַבּוֹת בִּלְבַד אֶת הַהֲלָכָה וּלְהַכְלִיל מִקְרִים נוֹסָפִים. לְפִיכָךְ, סוּמָא נִכְלָל בַּהֲלָכָה שֶׁל הַחַיָּבִים גָּלוּת עַל הֲרִיגָה בִּשְׁגָגָה.
וְרַבִּי יְהוּדָה – הָהוּא ״בִּבְלִי דַעַת״, פְּרָט לְמִתְכַּוֵּין הוּא דַּאֲתָא.
הגמרא שואלת: ומה היה רבי יהודה משיב על נימוק זה? הגמרא מסבירה: אותו פסוק: "ואשר יהרוג את רעהו בבלי דעת," אינו ממעט את מי שלא היה יכול לראות, אלא בא למעט מי שהיה מתכוון להרוג אדם מסוים והרג בשגגה אדם אחר. אותו הורג אינו גולה.
חַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין – אָתְיָא ״רֹצֵחַ״–״רֹצֵחַ״ מֵחַיָּיבֵי גָלִיּוֹת.
הגמרא ממשיכה להסביר את דעתו של רבי יהודה. מדוע הוא סבר שאדם עיוור פטור מלהימנות בין החייבים לקבל עונש מוות המוטל על ידי בית דין? אותה הלכה נלמדת באמצעות גזירה שווה אל: "ואם בכלי ברזל הכהו וימת רוצח הוא מות יומת הרוצח" (במדבר ל״ה:ט״ז), שנאמר לגבי עונש מוות, מ: "והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה" (במדבר ל״ה:י״א), שנאמר לגבי החייבים גלות.
חַיָּיבֵי מַלְקִיּוֹת – אָתְיָא ״רָשָׁע״–״רָשָׁע״ מֵחַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין.
מדוע רבי יהודה סבר שאדם עיוור פטור מלהימנות בין החייבים לקבל מלקות? אותה הלכה נלמדת באמצעות גזירה שווה אל: "וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע" (דברים כ״ה:ב׳), הכתוב לגבי מלקות, מ: "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת" (במדבר ל״ה:ל״א), הכתוב לגבי החייבים במיתת בית דין.
תַּנְיָא אִידַּךְ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סוֹמֵא אֵין לוֹ בּוֹשֶׁת.
הגמרא מציגה אמירה נוספת של רבי יהודה: שנויה בברייתא אחרת שרבי יהודה אומר: לעיוור אין בושה,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria