לָשׁוֹן סוּרְסִי לָמָּה? אוֹ לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, אוֹ לָשׁוֹן יְוָנִית! וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: [בְּ]בָבֶל – לְשׁוֹן אֲרַמִּי לָמָּה? אוֹ לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, אוֹ לָשׁוֹן פָּרְסִי! אָמְרִי: לָשׁוֹן יְוָנִי לְחוּד, חׇכְמַת יְוָנִית לְחוּד.
מדוע שאדם ידבר בשפה הסורית [סורסי]? עליו לדבר או בלשון הקודש, עברית, או בשפה היוונית. ורבי יוסי אמר באופן דומה: בבבל, מדוע שאדם ידבר בשפה הארמית? עליו לדבר או בלשון הקודש או בשפה הפרסית. מכל מקום, דבריו של רבי יהודה הנשיא מצביעים על כך שאין כל פסול בלימוד ובדיבור יוונית. החכמים אומרים בתגובה: השפה היוונית היא עניין נפרד, וחוכמה יוונית היא עניין נפרד. במילים אחרות, אלו שתי סוגיות נפרדות; רק החוכמה היוונית אסורה, לא השפה היוונית.
וְחׇכְמַת יְוָנִית מִי אֲסִירָא?! וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: ״עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי״ – אֶלֶף יְלָדִים הָיוּ בְּבֵית אַבָּא; חֲמֵשׁ מֵאוֹת מֵהֶם לָמְדוּ תּוֹרָה, חֲמֵשׁ מֵאוֹת לָמְדוּ חׇכְמַת יְוָנִית; וְלֹא נִשְׁתַּיֵּיר מֵהֶם אֶלָּא אֲנִי – כָּאן, וּבֶן אֲחִי אַבָּא – בְּעַסְיָא!
הגמרא ממשיכה לעסוק בקו חקירה זה: והאם חכמה יוונית עצמה אכן אסורה? והרי רב יהודה אומר ששמואל אומר משום רבן שמעון בן גמליאל: נאמר: "עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי" (איכה ג:נא). רבן שמעון בן גמליאל יישם פסוק זה על טרגדיה אישית: היו אלף ילדים בבית אבי, רבן גמליאל; חמש מאות מהם למדו תורה, וחמש מאות מהם למדו חכמה יוונית. כולם נהרגו בידי הרומאים; והיחידים שנותרו מהם הם אני, שנמצא כאן, ובן אחי אבי, שנמצא באסיה הקטנה [אסיה]. דבריו של רבן שמעון בן גמליאל מצביעים על כך שמותר ללמוד חכמה יוונית.
אָמְרִי: שָׁאנֵי בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁהָיוּ קְרוֹבִים לַמַּלְכוּת. וְכִדְתַנְיָא: הַמְסַפֵּר קוֹמֵי – הֲרֵי זֶה מִדַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. אַבְטוּלְמוֹס בַּר רְאוּבֵן הִתִּירוּ לוֹ לְסַפֵּר קוֹמֵי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָרוֹב לַמַּלְכוּת. שֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל הִתִּירוּ לָהֶם לְסַפֵּר בְּחׇכְמַת יְוָנִית, מִפְּנֵי שֶׁקְּרוֹבִים לַמַּלְכוּת.
החכמים אומרים בתשובה: ביתו של רבן גמליאל שונה, שכן היו להם קשרים קרובים עם השלטון. מאחר שהידיעה בחכמה יוונית הייתה חיונית לבני משפחה זו, החכמים פטרו אותם מן הגזירה הכללית, כפי שנלמד בברייתא: לגבי מי שמסתפר בתספורת קומי, תספורת מסוימת שהייתה חביבה על הרומאים, הרי זו נחשבת אחת מדרכי האמורי, כלומר, מנהג גויי האסור על פי התורה (ויקרא יח:ג). למרות זאת, החכמים התירו לאבטולמוס בר ראובן להסתפר בתספורת קומי, מפני שהוא היה בעל קשרים קרובים עם השלטון. וכן, התירו לבני ביתו של רבן גמליאל לדון בענייני חכמה יוונית, מפני שהיו להם קשרים קרובים עם השלטון.
לֹא יְגַדֵּל אָדָם אֶת הַכֶּלֶב אֶלָּא אִם כֵּן קָשׁוּר בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא יְגַדֵּל אָדָם אֶת הַכֶּלֶב – אֶלָּא אִם כֵּן קָשׁוּר בְּשַׁלְשֶׁלֶת. אֲבָל מְגַדֵּל הוּא בָּעִיר הַסְּמוּכָה לַסְּפָר, וְקוֹשְׁרוֹ בַּיּוֹם וּמַתִּירוֹ בַּלַּיְלָה.
§ המשנה מלמדת: אין אדם רשאי לגדל כלב אלא אם כן הוא קשור בשלשלאות. החכמים לימדו בברייתא: אין אדם רשאי לגדל כלב אלא אם כן הוא קשור בשלשלת. אבל מותר לו לגדל כלב בעיר הקרובה לגבול הארץ, ובמקרה זה עליו לקשור אותו ביום אך מותר לשחררו בלילה.
תַּנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: הַמְגַדֵּל כְּלָבִים – כִּמְגַדֵּל חֲזִירִים. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמֵיקַם עֲלֵיהּ בְּאָרוּר.
נלמד בברייתא שרבי אליעזר הגדול אומר: המגדל כלבים דומה למגדל חזירים. הגמרא שואלת: מהי המשמעות המעשית של אמירה זו? מאחר ששניהם אסורים, מה הטעם בהשוואה זו? הגמרא משיבה: המשמעות היא לעניין קביעת המועד שבו אדם חייב להיות מקולל על כך. רבי אליעזר אומר שאותה קללה המוטלת על מי שמגדל חזירים חלה גם על מי שמגדל כלבים.
אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן: בָּבֶל – כְּעִיר הַסְּמוּכָה לַסְּפָר דָּמֵי. תַּרְגְּמַהּ: נְהַרְדְּעָא.
רב יוסף בר מיניומי אומר כי רב נחמן אומר: בבל היא נחשבת כמו עיר הסמוכה לגבול, ולכן מותר לגדל שם כלבים. הגמרא מסייגת אמירה זו, ובהקשר זה, בבל מתפרשת כמתייחסת רק לנהרדעא, עיר שהייתה סמוכה לגבול.
דָּרֵישׁ רַבִּי דּוֹסְתַּאי דְּמִן בֵּירֵי: ״וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה׳ רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל״ – לְלַמֶּדְךָ, שֶׁאֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה עַל יִשְׂרָאֵל פָּחוֹת מִשְּׁנֵי אֲלָפִים וּשְׁנֵי רְבָבוֹת. חָסֵר אַחַת, וְהָיְתָה אִשָּׁה מְעוּבֶּרֶת בֵּינֵיהֶם וּרְאוּיָה לְהַשְׁלִים, וְנָבַח בָּהּ כֶּלֶב וְהִפִּילָה, נִמְצָא זֶה גּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל.
בנוגע לגידול כלבים, רבי דוסתאי מבירי דרש: נאמר בקשר לארון הברית: "ובנחה יאמר: שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל" (במדבר י:לו). פסוק זה בא ללמדך שאין השכינה שורה על עם ישראל אם מספרם פחות משתי אלפים ושתי רבבות, כאשר רבבה אחת שווה לעשרת אלפים. לשון הרבים של "רבבות" ו"אלפי" מציינת לפחות שתיים מכל אחת. אם חסר אחד מן המניין הזה, והייתה ביניהם אישה מעוברת, שהייתה ראויה להשלים את המספר בלידתה, ונבח עליה כלב והיא הפילה מחמת הפחד, נמצא בעל הכלב הזה כמי שגרם לשכינה להסתלק מישראל.
הָהִיא אִיתְּתָא דְּעַלַּת לְמֵיפָא בְּהָהוּא בֵּיתָא, נְבַח בַּהּ כַּלְבָּא. אֲמַר לַהּ מָרֵיהּ: לָא תִּיסְתְּפַי מִינֵּיהּ, שְׁקִילִי נִיבֵיהּ. אֲמַרָה לֵיהּ: שְׁקִילָה טֵיבוּתָיךְ וְשַׁדְיָא אַחִיזְרֵי, כְּבָר נָד וָלָד.
הייתה אישה אחת שנכנסה לבניין מסוים כדי לאפות. כלב נבח עליה. בעליו אמר לה: אל תפחדי ממנו; ניביו נעקרו. היא אמרה לו: מאוחר מדי להרגעות שלך. קח את טובותיך והשלך אותן על הקוצים! הרגשתי שהתינוק כבר זז ממקומו ברחם ולא ייוולד חי.
אֵין פּוֹרְסִין נִישְׁבִּין לְיוֹנִים וְכוּ׳. וּמִי אָזְלִי כּוּלֵּי הַאי? וְהָתְנַן: מַרְחִיקִין אֶת הַשּׁוֹבָךְ מִן הָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה! אָמַר אַבָּיֵי: מֵישָׁט שָׁיְיטִי טוּבָא, כַּרְסַיְיהוּ בַּחֲמִשִּׁים אַמָּה מַלְיָא.
§ המשנה מלמדת: אין פורשים מצודות ליונים אלא אם נעשה הדבר במרחק של לפחות שלושים ריס, שהם שמונת אלפים אמה, מכל מקום יישוב, כדי להבטיח שיונים בבעלות פרטית לא יילכדו במצודות. הגמרא שואלת: וכי יונים באמת מרחיקות כל כך ממקומותיהן הקבועים? והלא למדנו במשנה (בבא בתרא כג ע"א): יש להרחיק שובך מן העיר חמישים אמה, כדי שהיונים השוכנות בשובכים לא יאכלו את הגידולים הצומחים בגינות העיר. מכאן שטווחה של יונה הוא רק חמישים אמה, ואילו ארבעה מיל הם שמונת אלפים אמה. אמר אביי: יונים עפות הרבה יותר מחמישים אמה מן השובכים שלהן, אבל כרסן מתמלאת מן המזון שהן מוצאות בתוך חמישים אמה, ולכן אינן אוכלות עוד מעבר לטווח זה.
וּמֵישָׁט שְׁלֹשִׁים רִיס וְתוּ לָא? וְהָתַנְיָא: בַּיִּשּׁוּב – אֲפִילּוּ מֵאָה מִיל לֹא יִפְרוֹס! רַב יוֹסֵף אָמַר: בְּיִשּׁוּב כְּרָמִים. רַבָּה אָמַר: בְּיִשּׁוּב שׁוֹבָכִין.
הגמרא שואלת: ומה לגבי תעופה, האם טווחם הוא רק שלושים ריס ולא יותר? והרי שנינו בברייתא: ביישוב, אין פורסים מצודה ליונים אפילו במרחק של מאה מיל מן היישוב? מכאן שיונה השייכת לאדם פרטי עלולה להילכד אפילו במרחק מאה מיל מן היישוב. אם כן, מדוע המשנה מתירה לצוד מעבר לארבעה מיל? אמר רב יוסף: הברייתא אינה עוסקת בעיר רגילה אלא ביישוב שבו גדלים כרמים. מאחר שהיונים נחות בכרמים במהלך מעופן, הן מסוגלות לעבור מרחקים גדולים. רבה אמר תשובה אחרת: הברייתא עוסקת ביישוב שבו יש הרבה שובכות שבהם הן יכולות לנוח ממעופן.
וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם שׁוֹבָכִין גּוּפַיְיהוּ! אִיבָּעֵית אֵימָא: בִּדְגוֹי, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בִּדְהֶפְקֵר, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בְּדִידֵיהּ.
הגמרא שואלת: אם יש שובכים רבים לאורך הדרך, שיסיק התנאאת האיסור על הצבת מלכודות ליונים מחמת השובכים עצמם. מאחר שהמשנה מלמדת שאסור ללכוד יונים בתוך ארבעה מיל משובכים פרטיים, לא אמור להיות משנה שיש עיר במרחק מאה מיל. הגמרא משיבה: אם תרצה, אמור שהברייתא עוסקת בשובכים השייכים לגוי, והאיסור ללכוד יונים משובכים פרטיים חל רק על עופות השייכים ליהודים. או אם תרצה, אמור שהברייתא עוסקת בשובכים נטושים שהם הפקר. או אם תרצה, אמור שהיא מתייחסת לשובכים שהם שלו, כלומר, הם שייכים לאותו אדם שמציב את מלכודת היונים.
הֲדַרַן עֲלָךְ מְרוּבָּה
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria