וגם עזרא בא והוסיף על החובה המינימלית של התורה. הוא תיקן את הדרישה לסירוק השיער אפילו כאשר ידוע שאינו קשור בקשרים ואין בו דבר מאוס.

הגמרא דנה בתקנה הבאה של עזרא: ושיהיו רוכלים מחזרים בכל העיירות. גמרא זו מסבירה כי הדבר הוא מפני שהרוכלים מספקים תכשיטי נשים, ולכן עזרא תיקן נוהג זה כדי שנשים לא תתגנינה על בעליהן.

הגמרא מנתחת את האחרונה מבין עשר התקנות: והוא תיקן את החובה של טבילה למי שחווה פליטת זרע. הגמרא שואלת: אבל דבר זה נדרש מדין תורה, שכן נאמר: "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ את כל בשרו במים" (ויקרא טו:טז). הגמרא משיבה: מדין תורה טבילה נדרשת רק אם אדם מבקש לאכול תרומה או בשר קודשים. עזרא בא ותיקן עוד שטבילה נחוצה אפילו לצורך אמירה או לימוד של דברי תורה.

§ המשנה מלמדת שאין לגדל תרנגולים בירושלים. הגמרא מביאה ברייתא הכוללת רשימה של הלכות נוספות הייחודיות לירושלים. עשרה דברים נאמרו לגבי ירושלים: בית הנמצא בירושלים אינו נעשה חלוט שנה אחת לאחר מכירתו. מי שמוכרים בתים בערים מוקפות חומה אחרות רשאים לקנות בחזרה את רכושם במשך שנה אחת לאחר העסקה. אם אינם עושים כן, הבית נעשה לקניינו הקבוע של הקונה (ראו ויקרא 25:29–30). הלכה זו אינה חלה על בתים בירושלים. וזקניה אינם מביאים עגלה ערופה כנדרש כאשר נמצא נרצח סמוך לעיר והרוצח אינו ידוע (ראו דברים 21:1–9); ואינה יכולה להיעשות עיר הנידחת (ראו דברים 13:13–19).

הברייתא ממשיכה ברשימתה: וכן בית בירושלים אינו יכול לקבל טומאה בטומאת נגעי צרעת; ואין בונים זיזים או מרפסות [gezuztraot] מן הבתים שבה; ואין עושים אשפתות בירושלים; ואין בונים בה כבשנים; ואין נוטעים בה גנות ופרדסים [pardesot], חוץ מגינות הוורדים שהיו שם כבר מימות הנביאים הראשונים; ואין מגדלים בה תרנגולים; ולבסוף, אין מלינים בה את המת בירושלים.

הגמרא דנה בעשר הלכות אלו הנוגעות לירושלים, אחת לאחת: בית הנמצא בה אינו נעשה חלוט שנה אחת לאחר מכירתו. הטעם הוא שכן נאמר: "ואם לא ייגאל עד מלאת לו שנה תמימה, וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו" (ויקרא כה:ל). והתנא ששנה ברייתא זו סובר כי ירושלים לא נתחלקה לאף אחד מהשבטים של ישראל; אלא היא נחשבת לרכוש משותף. מאחר שאין לאיש בעלות אבות על שום בית בירושלים, אי אפשר למכור את בתיה לצמיתות.

הגמרא מנתחת את ההלכה הבאה: ואין יושביה מביאים עגלה ערופה. הטעם הוא שנאמר: "כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך לרשתה" (דברים כא:א). ושוב, התנא ששנה ברייתא זו סובר כי ירושלים לא נתחלקה לאחד משבטי ישראל. לכן, היא אינה כלולה בתיאור: "הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך לרשתה."

הברייתא קובעת: ואינה יכולה להיעשות עיר הנידחת. הטעם הוא שכן נאמר, בפתיחת הקטע העוסק בהלכה של עיר הנידחת: "כי תשמע באחת עריך, אשר ה' אלוהיך נותן לך לשבת שם" (דברים יג:יג). והתנא שלימד ברייתא זו סבור כי ירושלים לא נתחלקה לאף אחד מן השבטים של ישראל. לכן היא אינה כלולה בתיאור "אחת מעריך, אשר ה' אלוהיך נותן לך לשבת שם."

הברייתא מוסיפה ללמד: וכן בית בירושלים אינו נטמא בטומאה של נגעי צרעת. הטעם הוא שכן נאמר: "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" (ויקרא י"ד:ל"ד). והתנא ששנה ברייתא זו סבור כי ירושלים לא נתחלקה לאחד מן השבטים של ישראל. לפיכך אין היא כלולה בתיאור "בית ארץ אחוזתכם".

הגמרא דנה בהלכה הבאה: ואין בונין זיזין או מרפסות מבתים שהם בתוך ירושלים. הגמרא מביאה שני טעמים לאיסור זה. ראשית, הדבר הוא משום הסכנה להיטמא בטומאה על ידי הימצאות באוהל אחד עם מת, כלומר תחת אותו גג, שאז הטומאה מתפשטת לכל החפצים שתחת הגג. אם אפילו חלק קטן מן המת נמצא תחת מרפסת, כל מי שעובר תחת אותה מרפסת נטמא. אנשים רבים באים לירושלים כדי להקריב קורבנות, ועליהם לשמור על מצב של טהרה. הטעם האחר הוא כדי שאותם המונים גדולים של עולי רגל לא ייפגעו מהיתקלות בזיזים.

ההלכה הבאה הנוגעת לירושלים היא: ואין עושין בה אשפתות. הגמרא מסבירה שהטעם הוא מפני השרצים הנמשכים לערמות כאלה ומטמאים במיתתם.

הברייתא קובעת: ואין בונין כבשנים בירושלים. הטעם הוא בשל העשן הבלתי נאה הנוצר על ידי כבשנים. החכמים ביקשו לשמר את יופייה של ירושלים ואת המקדש.

הברייתא מלמדת: ואין נוטעים בה גינות ופרדסים. זאת משום הריח הנפלט ממקומות אלה, בין מעשבים שהושלכו ובין מדשן.

ההלכה הבאה ברשימה היא: ואין מגדלין תרנגולים בירושלים. הגמרא מסבירה שהדבר הוא בגלל בשר הקורבנות הנאכל בירושלים. מאחר שתרנגולים מנקרים באשפה, סביר שירימו חפצים המטמאים בטומאה ויביאו אותם במגע עם המזון המקודש, שאסור לאוכלו במצב של טומאה.

הגמרא דנה בהלכה האחרונה: ואין מלינין בו את המת. הגמרא מציינת שאיסור זה הוא מסורת; אין לו הסבר ידוע.

§ המשנה מלמדת כי אין לגדל חזירים בשום מקום. חכמים לימדו בברייתא את הרקע להלכה זו: כאשר בני בית חשמונאי המלוכה היו במלחמה זה עם זה, הורקנוס, אחד הצדדים במלחמה זו, היה בפנים ירושלים הנצורה, ואילו אחיו אריסטובולוס, הטוען האחר לכתר, היה בחוץ. ובכל יום האנשים שבפנים היו מורידים כסף בתיבה מחומות המקדש, כדי לקנות כבשים לקרבן, ואלה שמעבר השני היו לוקחים את הכסף ומעלים להם כבשים אליהם מעל החומה עבור קרבנות התמיד.

היה שם זקן אחד שהיה בקי בחכמת יוון, ואמר לאלה שצרו על ירושלים: כל זמן שהם עוסקים בעבודת בית המקדש, לא יימסרו בידיכם. למחרת הורידו כסף בתיבה כדרכם, אבל הפעם העלו להם חזיר. כשהחזיר הגיע עד מחצית חומת בית המקדש, נעץ את טלפיו בחומה, וארץ ישראל הזדעזעה על פני שטח של ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה.

באותה שעה אמרו החכמים: ארור האיש שמגדל חזירים, וארור האיש שמלמד את בנו חכמה יוונית. וכן היה על אותה שעה של המצור שלמדנו במשנה: היה מעשה שבו השעורים לעומר באו מגנות צריפין, הרחוקות מירושלים, והחיטים לשתי הלחם של שבועות הובאו מעמק עין סוכר. לא היה אפשר להביא שעורים וחיטים ממקום קרוב יותר, מפני שהצרים השחיתו את כל התבואה שסביב ירושלים. בכך מסתיימת הברייתא.

הגמרא שואלת שאלה בנוגע לברייתא זו: והאם אכן אסור ללמוד חכמה יוונית? והלא שנינו בברייתא: רבי יהודה הנשיא אמר: בארץ ישראל,