וְהַטַּבָּח לוֹקֵחַ וְשׁוֹחֵט, לוֹקֵחַ וְשׁוֹהֶה – וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְשַׁהֶה הָעֲגוּנָה שֶׁבָּהֶן שְׁלֹשִׁים יוֹם.
הברייתא ממשיכה: וקצב רשאי לקנות בהמות דקות ולשחוט אותן, ושוב לקנות בהמות דקות ולהחזיק אותן זמן־מה, ובלבד שלא יחזיק את האחרונה שבהן שקנה יותר מ־שלושים יום.
שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל: מַהוּ לְגַדֵּל? אָמַר לָהֶן: מוּתָּר. וְהָתְנַן: אֵין מְגַדְּלִין!
תלמידיו שאלו את רבן גמליאל: מהי ההלכהלגבי גידול בהמה דקה בארץ ישראל? רבן גמליאל אמר להם: מותר. הגמרא קוטעת את ציטוט הברייתא כדי לשאול שאלה: כיצד יכול היה רבן גמליאל לומר כך? והרי למדנו במשנה: אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל?
אֶלָּא הָכִי קָא בָּעוּ מִינֵּיהּ: מַהוּ לְשַׁהוֹת? אָמַר לָהֶן: מוּתָּר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר; אֶלָּא קוֹשְׁרָהּ בְּכַרְעֵי הַמִּטָּה.
אלא, יש להגיה את נוסח הברייתא, והם למעשה העלו לפניו דילמה זו: מהי ההלכה לגבי החזקתם לזמן מה? הגמרא חוזרת לציטוט הברייתא: רבן גמליאל אמר להם: הדבר מותר, בתנאי שהבהמה לא תצא ותרעה בתוך העדר. אלא, יש לקשור אותה לרגלי המיטה בביתו.
תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁהָיָה גּוֹנֵחַ מִלִּבּוֹ, וְשָׁאֲלוּ לָרוֹפְאִים, וְאָמְרוּ: אֵין לוֹ תַּקָּנָה עַד שֶׁיִּנַק חָלָב רוֹתֵחַ מִשַּׁחֲרִית לְשַׁחֲרִית. וְהֵבִיאוּ לוֹ עֵז וְקָשְׁרוּ לוֹ בְּכַרְעֵי הַמִּטָּה, וְהָיָה יוֹנֵק מִמֶּנָּה מִשַּׁחֲרִית לְשַׁחֲרִית.
החכמים לימדו בברייתא: היה מעשה באדם חסיד אחד שהיה נאנח, כלומר סובל, מחמת כאב בלבו. המטפלים באיש שאלו את הרופאים מה לעשות עבורו, והם אמרו: אין לו רפואה אחרת אלא שיינק חלב חם בכל בוקר. והביאו לו עז וקשרו אותה לרגל המיטה, והוא היה יונק ממנה חלב בכל בוקר.
לְיָמִים נִכְנְסוּ חֲבֵירָיו לְבַקְּרוֹ, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אוֹתָהּ הָעֵז קְשׁוּרָה בְּכַרְעֵי הַמִּטָּה – חָזְרוּ לַאֲחוֹרֵיהֶם, וְאָמְרוּ: לִסְטִים מְזוּיָּין בְּבֵיתוֹ שֶׁל זֶה, וְאָנוּ נִכְנָסִין אֶצְלוֹ?!
ימים לאחר מכן, חבריו באו לבקר אותו. כאשר ראו את העז קשורה לרגלי המיטה, הם חזרו על עקבותיהם ואמרו: יש שודד חמוש בביתו של האיש הזה, ואנחנו ניכנס כדי לבקר אותו? הם התייחסו לעז בדרך זו משום שבעלי חיים קטנים נוהגים לרעות בצמחייה של אחרים, ובכך לגנוב את יבוליהם.
יָשְׁבוּ וּבָדְקוּ, וְלֹא מָצְאוּ בּוֹ אֶלָּא אוֹתוֹ עָוֹן שֶׁל אוֹתָהּ הָעֵז. וְאַף הוּא בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ אָמַר: יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֵין בִּי עָוֹן אֶלָּא עֲוֹן אוֹתָהּ הָעֵז, שֶׁעָבַרְתִּי עַל דִּבְרֵי חֲבֵרַי.
חבריו ישבו וחקרו את התנהגותו של האיש החסיד הזה, ולא יכלו למצוא שום חטא המיוחס לו מלבד אותו חטא של החזקת אותה עז בביתו. אותו אדם עצמו גם אמר בשעת מותו: אני יודע בוודאות שאין לי חטא המיוחס לי מלבד החטא של החזקת אותה עז בביתי, שכן עברתי על דברי חבריי, החכמים.
אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מִבַּעֲלֵי בָתִּים שֶׁבַּגָּלִיל הָעֶלְיוֹן הָיוּ בֵּית אַבָּא; וּמִפְּנֵי מָה חָרְבוּ? שֶׁהָיוּ מַרְעִין בָּחוֹרָשִׁין, וְדָנִין דִּינֵי מָמוֹנוֹת בְּיָחִיד. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ לָהֶם חוֹרָשִׁים סָמוּךְ לְבָתֵּיהֶם, שָׂדֶה קְטַנָּה הָיְתָה וּמַעֲבִירִין דֶּרֶךְ עָלֶיהָ.
רבי ישמעאל אמר: בני משפחת אבי היו מבעלי האחוזות העשירים בגליל העליון. ומפני מה הושמדו? היה זה משום שהיו מרעים עדרים ביערות, וגם משום שהיו דנים דיני ממונות על ידי דיין אחד. ואף על פי שהיו יערות סמוכים לבתיהם, ולכן לכאורה לא הייתה צריכה להיות להם כל בעיה להוליך את בהמותיהם לרעות ביערות הללו, היה שם שדה קטן, פרטי, והיו מעבירים את הבהמות בדרך העוברת בו.
תָּנוּ רַבָּנַן: רוֹעֶה שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה – אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ לִמְכּוֹר מִיָּד, אֶלָּא מוֹכֵר עַל יָד עַל יָד. וְכֵן גֵּר שֶׁנָּפְלוּ לוֹ כְּלָבִים וַחֲזִירִים בִּירוּשָּׁתוֹ – אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ לִמְכּוֹר מִיָּד, אֶלָּא מוֹכֵר עַל יָד עַל יָד.
§ החכמים לימדו בברייתא: אם יש רועה של בהמות דקות שחזר בתשובה, בית הדין אינו מחייב אותו למכור את כל בהמותיו מיד. אלא, הוא רשאי למכור אותן בהדרגה. וכן, במקרה של גר שבא לידי החזקה של כלבים וחזירים (ראו 83a) כחלק מירושתו, בית הדין אינו מחייב אותו למכור את כולם מיד. אלא, הוא רשאי למכור אותם בהדרגה.
וְכֵן מִי שֶׁנָּדַר לִיקַּח בַּיִת וְלִיקַּח אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ לִיקַּח מִיָּד, עַד שֶׁיִּמְצָא אֶת הַהוֹגֶנֶת לוֹ.
וכך גם, לגבי מי שנדר לקנות בית או לשאת אישה בארץ ישראל, בית הדין אינו מחייב אותו לרכוש את הבית הראשון או לשאת את האישה הראשונה שהוא רואה מיד עם הגעתו לארץ ישראל. אלא, הוא רשאי להמתין עד שימצא את הבית או האישה המתאימים לו.
וּמַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיָה בְּנָהּ מֵיצֵר לָהּ, וְקָפְצָה וְנִשְׁבְּעָה: ״כׇּל מִי שֶׁיָּבֹא, אֵינִי מַחְזִירָתוֹ״, וְקָפְצוּ עָלֶיהָ בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָן מְהוּגָּנִין. וּכְשֶׁבָּא הַדָּבָר אֵצֶל חֲכָמִים, אָמְרוּ: לֹא נִתְכַּוְּונָה זוֹ אֶלָּא לְהָגוּן לָהּ.
והיה מעשה באישה אחת פנויה שהיה לה בן שהיה מצער אותה, וקפצה ונשבעה בפזיזות: כל איש שיבוא לשאת אותי ויחנך את בני, לא אסרב לו. וקפצו אנשים שאינם הגונים על ההזדמנות לשאת אותה. וכשבא הדבר לפני החכמים, אמרו: אין היא צריכה להינשא לאחד מן האנשים הללו, שכן כוונתה של אישה זו בשבועתה הייתה בוודאי להינשא רק לאיש הראוי לה.
כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַּקָּה, כָּךְ אָמְרוּ אֵין מְגַדְּלִין חַיָּה דַּקָּה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: מְגַדְּלִין כְּלָבִים כּוּפְרִין, וַחֲתוּלִים, וְקוֹפִין, וְחוּלְדּוֹת סְנָאִים – מִפְּנֵי שֶׁעֲשׂוּיִים לְנַקֵּר אֶת הַבַּיִת.
הברייתא ממשיכה: כשם שהחכמים אמרו שאין לגדל בהמות דקות מבויתות, כלומר, כבשים ועיזים, כך גם אמרו שאין לגדל חיות דקות שאינן מבויתות. רבי ישמעאל אומר: מותר לגדל כלבי כפר, חתולים, קופים ונמיות, מפני שהם משמשים לנקות את הבית מעכברים ומזיקים אחרים.
מַאי חוּלְדּוֹת סְנָאִים? אָמַר רַב יְהוּדָה: שִׁרְצָא חַרְצָא. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: חַרְזָא – דְּקַטִּינֵי שָׁקַיהּ, וְרָעֲיָא בֵּינֵי וַורְדִּינֵי. וּמַאי שִׁרְצָא? דְּמִתַּתִּאי שָׁקַיהּ.
הגמרא שואלת: מה הם הגנטים הללו? רב יהודה אמר: אלו ידועים בארמית כשרצא חרטצא. ויש שאומרים שבארמית בעל חיים זה נקרא חרצא. ליצור זה יש ירכיים קצרות והוא רועה בין שיחי הקוצים. ומה הטעם שהם נקראים שרצא, מונח שבדרך כלל מתייחס לבריות זוחלות [שורץ] ולא להולכות? זהו מפני שירכיו קצרות כל כך עד שנראה כאילו הוא זוחל במקום ללכת על רגליים.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: עָשִׂינוּ עַצְמֵנוּ בְּבָבֶל כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִבְהֵמָה דַּקָּה. אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְרַב הוּנָא: דִּידָךְ מַאי?
§ רב יהודה אומר שרב אומר: אנו בבבל עשינו את עצמנו כמו יושבי ארץ ישראל בנוגע לאיסור של החכמים על גידול בהמה דקה. רב אדא בר אהבה אמר לרב הונא: ומה באשר לכבשים והעזים שלך? כיצד אתה יכול לגדל בעלי חיים אלה בבבל?
אֲמַר לֵיהּ: דִּידַן קָא מְינַטְּרָא לְהוּ חוּבָּה. אֲמַר לֵיהּ: חוּבָּה תִּקְבְּרִינְהוּ לִבְנַהּ. כּוּלְּהוּ שְׁנֵיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לָא אִקַּיַּים זַרְעָא לְרַב הוּנָא מֵחוּבָּה. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: עָשִׂינוּ עַצְמֵנוּ בְּבָבֶל כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִבְהֵמָה דַּקָּה, מִכִּי אֲתָא רַב לְבָבֶל.
רב הונא אמר לו: חובא, אשתי, משגיחה על הבהמות כדי שלא ירעו בשדה השייך לאחרים. רב אדא בר אהבה קילל את רב הונא ואמר לו: יהי רצון שחובא תקבור את בנה! במשך כל שנותיו של רב אדא בר אהבה, לא שרדו ילדים של רב הונא מחובא, מחמת קללה זו. יש מי שאומרים נוסח אחר של האמירה שלעיל: רב הונא אומר שרב אומר: אנו בבבל עשינו את עצמנו כמו בני ארץ ישראל לעניין גידול בהמות דקות, מן הזמן שרב בא לבבל.
רַב וּשְׁמוּאֵל וְרַב אַסִּי אִיקְּלַעוּ לְבֵי שְׁבוּעַ הַבֵּן, וְאָמְרִי לַהּ לְבֵי יְשׁוּעַ הַבֵּן. רַב לָא עָיֵיל קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל,
§ רב ושמואל ורב אסי נקלעו פעם להיות נוכחים בבית שבו נערכה סעודה לציון חלוף שבוע של בן שזה עתה נולד, כלומר ברית מילה. ויש אומרים שהיה זה בית שבו נערכה סעודה לציון פדיונו של בן בכור. רב לא היה נכנס לפני שמואל, מן הטעמים שהגמרא תבאר;