שְׂכִירוּת דְּמִטַּלְטְלִין, מִטַּלְטְלִי בְּנֵי שְׁטָרָא נִינְהוּ?! אָמַר רַב חִסְדָּא: שְׂכִירוּת דְּקַרְקַע.
מדובר על השכרת מיטלטלין, האם מיטלטלין כפופים לכתיבתו של שטר? אלא, רב חסדא אמר: מדובר בהשכרת קרקע.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: רָאוּהוּ שֶׁהִטְמִין בָּחוֹרָשִׁין וְטָבַח וּמָכַר – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. אַמַּאי? הָא לֹא מָשַׁךְ! אָמַר רַב חִסְדָּא: שֶׁהִכִּישָׁהּ בְּמַקֵּל.
§ רבי אלעזר אומר: אם אנשים ראו גנב שהיה מסתתר ביער ליד עדר של בעלי חיים רועים, ואותו אדם יצא ושחט או מכר אחד מבעלי החיים מן העדר, הוא משלם תשלום פי ארבעה או פי חמישה. הגמרא שואלת: מדוע הגנב חייב בתשלום פי ארבעה או פי חמישה? והרי הוא לא משך את בעל החיים. רבי אלעזר מתאר לכאורה מקרה שבו הגנב יצא מן היער ושחט אחד מבעלי החיים בלי להזיזו תחילה, ואין תשלום פי ארבעה או פי חמישה אלא אם כן הגנב גונב תחילה את בעל החיים. רב חסדא אומר: מדובר במקרה שהכה את בעל החיים במקל, וגרם לו לזוז.
אָמְרִי: וְכֵיוָן דְּרָאוּהוּ, גַּזְלָן הוּא! כֵּיוָן דְּקָא מִטַּמַּרי מִנַּיְיהוּ, גַּנָּב הוּא.
באשר לאמירתו של רבי אלעזר, החכמים אומרים: אך מאחר שאנשים ראו אותו עושה את כל זאת, הרי הוא גזלן, ולא גנב, ותשלום פי ארבעה או פי חמישה חל רק על גנבים. גנב הוא מי שמתגנב לבית או לרשות פרטית אחרת; מי שעושה את מעשהו בעזות, בפומבי, מסווג כגזלן. הגמרא משיבה: מאחר שהוא הסתתר מפניהם, הוא נחשב לגנב, למרות העובדה שהם ראו אותו.
וְאֶלָּא גַּזְלָן הֵיכִי דָּמֵי? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: כְּגוֹן בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּגְזֹל אֶת הַחֲנִית מִיַּד הַמִּצְרִי, וַיַּהַרְגֵהוּ בַּחֲנִיתוֹ״.
הגמרא שואלת: אבל אם כן, מהן הנסיבות של שודד? רבי אבהו אמר: שודדים הם כמו המקרה של בניהו בן יהוידע, כפי שנאמר עליו: "והוא הכה את איש מצרי מראה, וביד המצרי חנית; וירד אליו בשבט, ויגזל את החנית מיד המצרי, ויהרגהו בחניתו שלו" (שמואל ב כג:כא).
רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כְּגוֹן בַּעֲלֵי שְׁכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּשִׂימוּ לוֹ בַעֲלֵי שְׁכֶם מְאָרְבִים עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים, וַיִּגְזְלוּ [אֵת] כׇּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר עֲלֵיהֶם בַּדָּרֶךְ״.
רבי יוחנן אמר: דוגמה אחרת לשודד היא מקרה כמו זה של אנשי שכם, כפי שנאמר: "וישימו בעלי שכם לו מארבים על ראשי ההרים, ויגזלו את כל אשר יעבור עליהם בדרך ההיא" (שופטים ט:כה).
וְרַבִּי אֲבָהוּ – מַאי טַעְמָא לָא אָמַר מֵהַאי? אָמַר לָךְ: כֵּיוָן דְּמִטַּמְּרִי אִיטַּמּוֹרֵי, לָא גַּזְלָנֵי נִינְהוּ. וְרַבִּי יוֹחָנָן – הָא דְּקָא מִטַּמְּרִי, דְּלָא נִיחְזִינְהוּ אִינָשֵׁי וְנִיעְרְקוּ מִנַּיְיהוּ.
הגמרא שואלת: ומה הטעם שרבי אבהו לא אמר את הדוגמה מפסוק זה, הדן באנשי שכם? הוא היה יכול לומר לך: מאחר שאנשי שכם היו מתחבאים במארב, אין הם נחשבים לשודדים אלא לגנבים. וכיצד היה רבי יוחנן משיב לטענה זו? עובדה זו שהם היו מתחבאים לא הייתה מפני שהיססו לגנוב לעיני הציבור. אלא הם נהגו כך כדי שהעוברים בדרך לא יראו אותם מראש ויברחו מפניהם.
שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: מִפְּנֵי מָה הֶחְמִירָה תּוֹרָה בְּגַנָּב יוֹתֵר מִגַּזְלָן? אָמַר לָהֶן: זֶה – הִשְׁוָה כְּבוֹד עֶבֶד לִכְבוֹד קוֹנוֹ, וְזֶה – לֹא הִשְׁוָה כְּבוֹד עֶבֶד לִכְבוֹד קוֹנוֹ.
§ הגמרא מסכמת את דיונה בגניבה בכמה אמירות אגדיות. תלמידיו שאלו את רבן יוחנן בן זכאי: מאיזה טעם הייתה התורה מחמירה יותר עם גנב מאשר עם גזלן? רק גנב נדרש לשלם תשלומי כפל, ארבעה או חמישה, ולא גזלן. רבן יוחנן בן זכאי אמר להם בתשובה: זה, הגזלן, השווה את כבוד העבד לכבוד רבו, וזה, הגנב, לא השווה את כבוד העבד לכבוד רבו. הגזלן אינו ירא לא את אלוהים ולא את הבריות, שכן אינו חושש לגזול בפרהסיה. הגנב אינו ירא את אלוהים אך הוא ירא מבני אדם אחרים, ודבר זה מראה שהוא מודאג יותר מבני אדם מאשר מאלוהים.
כִּבְיָכוֹל עָשָׂה עַיִן שֶׁל מַטָּה כְּאִילּוּ אֵינָהּ רוֹאָה, וְאוֹזֶן שֶׁל מַטָּה כְּאִילּוּ אֵינָהּ שׁוֹמַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵה׳ לַסְתִּר עֵצָה, וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וְגוֹ׳״; וּכְתִיב: ״וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָּהּ וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב״; וּכְתִיב: ״כִּי [אָמְרוּ] עָזַב ה׳ אֶת הָאָרֶץ, וְאֵין ה׳ רֹאֶה״.
כביכול, הגנב מעמיד את העין של מעלה למטה, כלומר, את עינו של אלוהים, כאילו אינה רואה, ואת האוזן של מעלה למטה, כלומר, את אוזנו של אלוהים, כאילו אינה שומעת. הגמרא מביאה פסוקים המתארים אנשים המדמים שאלוהים אינו רואה את מעשיהם, כפי שנאמר: "הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם, ויאמרו: מי רואנו ומי יודענו?" (ישעיהו כט:טו). ונאמר: "ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלוהי יעקב" (תהילים צד:ז). ונאמר: "כי אמרו עזב ה' את הארץ ואין ה' רואה" (יחזקאל ט:ט).
תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מָשְׁלוּ מָשָׁל מִשּׁוּם רַבָּן גַּמְלִיאֵל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ בְּעִיר וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה, אֶחָד זִימֵּן אֶת בְּנֵי הָעִיר וְלֹא זִימֵּן אֶת בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וְאֶחָד לֹא זִימֵּן אֶת בְּנֵי הָעִיר וְלֹא זִימֵּן אֶת בְּנֵי הַמֶּלֶךְ. אֵיזֶה מֵהֶן עוֹנְשׁוֹ מְרוּבֶּה? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה שֶׁזִּימֵּן אֶת בְּנֵי הָעִיר וְלֹא זִימֵּן אֶת בְּנֵי הַמֶּלֶךְ.
כך נלמד בברייתא שרבי מאיר אמר: כדי להמחיש את חומרתו של גנב לעומת גזלן, לפי הסברו של רבן יוחנן בן זכאי, אמרו משל בשם רבן גמליאל. למה הדבר דומה? לשני בני אדם שהיו גרים באותה עיר, ושניהם הכינו סעודה. אחד מהם הזמין את אנשי העיר לסעודתו אך לא הזמין את בני המלך. ואילו האחר לא הזמין את אנשי העיר וגם לא הזמין את בני המלך. מי מהם ראוי לעונש חמור יותר? על כורחך תאמר שזהו זה שהזמין את אנשי העיר אך לא הזמין את בני המלך. כך גם הגנב וגם הגזלן מראים זלזול כלפי אלוהים, אך הגזלן אינו מפגין יותר כבוד כלפי בני אדם.
אָמַר רַבִּי מֵאִיר: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כֹּחַ שֶׁל מְלָאכָה: שׁוֹר, שֶׁבִּיטְּלוֹ מִמְּלַאכְתּוֹ – חֲמִשָּׁה; שֶׂה, שֶׁלֹּא בִּיטְּלוֹ מִמְּלַאכְתּוֹ – אַרְבָּעָה.
הגמרא דנה מדוע יש תשלום פי ארבעה על שה אך תשלום פי חמישה על שור. רבי מאיר אמר: בוא וראה כמה גדול כוחה של מלאכה. גניבתו של שור, אשר אולץ על ידי הגנב להפסיק את מלאכתו, מביאה לתשלום פי חמישה; ואילו גניבתו של שה, אשר לא אולץ על ידי הגנב להפסיק את מלאכתו, שכן שה אינו עושה מלאכה, מביאה רק לתשלום פי ארבעה.
אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת: שׁוֹר, שֶׁהָלַךְ בְּרַגְלָיו – חֲמִשָּׁה; שֶׂה, שֶׁהִרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵיפוֹ – אַרְבָּעָה.
רבן יוחנן בן זכאי אמר: בוא וראה כמה גדולה כבוד הבריות. גניבתו של שור, שהלך על רגליו שלו בשעה שהגנב גנבו, מביאה לידי תשלום פי חמישה, ואילו גניבתה של שה, שאותו הגנב נשא על כתפו כשהלך, ובכך גרם לעצמו בושה, מביאה רק לידי תשלום פי ארבעה.
מַתְנִי׳ אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַּקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; אֲבָל מְגַדְּלִין בְּסוּרְיָא, וּבַמִּדְבָּרוֹת שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
משנה:אין מגדלין בהמה דקה, כלומר, כבשים ועזים, באזורים מיושבים של ארץ ישראל, שכן הן רועות בשדותיהם של אנשים. אבל מותר לגדלן בסוריה, אף על פי שלגבי הלכות רבות אחרות סוריה נחשבת כארץ ישראל, ובמדבר של ארץ ישראל.
אֵין מְגַדְּלִין תַּרְנְגוֹלִין בִּירוּשָׁלַיִם, מִפְּנֵי הַקֳּדָשִׁים; וְלֹא כֹּהֲנִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי הַטְּהָרוֹת.
אין מגדלים תרנגולים בירושלים, מפני בשר הקודשים המצוי שם. יש חשש שהתרנגולים ינקרו באשפה המטמאת ויביאו אותה במגע עם בשר הקודשים, ובכך יטמאו אותו. וכן אין הכוהנים רשאים לגדל תרנגולים בשום מקום בארץ ישראל, מפני המאכלים הרבים שברשות הכוהן, שחייבים להישמר בטהרה, כגון תרומה.
אֵין מְגַדְּלִין חֲזִירִין – בְּכׇל מָקוֹם. לֹא יְגַדֵּל אָדָם אֶת הַכֶּלֶב, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה קָשׁוּר בְּשַׁלְשֶׁלֶת. אֵין פּוֹרְסִין נִישּׁוּבִים לְיוֹנִים, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה רָחוֹק מִן הַיִּשּׁוּב שְׁלֹשִׁים רִיס.
יתר על כן, אין לגדל חזירים בשום מקום, ואין אדם רשאי לגדל כלב אלא אם כן הוא קשור בשלשלאות. מותר לפרוש מלכודות [נישובים] ליונים רק אם הדבר נעשה במרחק של לפחות שלושים ריס, שהם 8,000 אמות, מכל אזור מיושב, כדי להבטיח שיונים בבעלות פרטית לא ייתפסו במלכודות.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַּקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל מְגַדְּלִין בָּחוֹרָשִׁין שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. בְּסוּרְיָא – אֲפִילּוּ בַּיִּשּׁוּב, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּחוּצָה לָאָרֶץ.
גמרא:החכמים לימדו בברייתא: אין מגדלים בהמה דקה, כלומר כבשים ועיזים, באזורים מיושבים של ארץ ישראל. אבל מותר לגדלן ביערות של ארץ ישראל. בסוריה, מותר לעשות כן אפילו באזור מיושב. ומיותר לומר, שמותר לעשות כן מחוץ לארץ ישראל.
תַּנְיָא אִידַּךְ: אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַּקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; אֲבָל מְגַדְּלִין בַּמִּדְבָּר שֶׁבִּיהוּדָה, וּבַמִּדְבָּר שֶׁבִּסְפַר עַכּוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַּקָּה, אֲבָל מְגַדְּלִין בְּהֵמָה גַּסָּה; לְפִי שֶׁאֵין גּוֹזְרִין גְּזֵרָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן רוֹב צִבּוּר יְכוֹלִין לַעֲמוֹד בָּהּ.
שנויה בברייתא אחרת: אין מגדלין בהמה דקה ביישובים של ארץ ישראל. אבל מגדלין אותן במדבר שביהודה ובמדבר שעל הספר סמוך לעכו. ואף על פי שאמרו חכמים שאין מגדלין בהמה דקה, מכל מקום מגדלין בהמה גסה, כלומר בקר, מפני שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה.
בְּהֵמָה דַּקָּה אֶפְשָׁר לְהָבִיא מֵחוּצָה לָאָרֶץ, בְּהֵמָה גַּסָּה אִי אֶפְשָׁר לְהָבִיא מֵחוּצָה לָאָרֶץ.
ההבדל הזה הוא שאפשר לאדם להביא בהמות דקות מבויתות מחוץ לארץ ישראל במקרה שיש בהן צורך. אבל אי אפשר לאדם להביא בהמות גסות מבויתות מחוץ לארץ ישראל בכל פעם שהוא צריך אחת, שכן יש בהן צורך מתמיד כבהמות משא. לכן, החכמים לא גזרו גזירה לגבי סוגי בהמות אלה.
וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַּקָּה – אֲבָל מְשַׁהָהּ הוּא קוֹדֶם לָרֶגֶל שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְקוֹדֶם מִשְׁתֵּה בְּנוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְשַׁהֶה אֶת הָאַחֲרוֹנָה שְׁלֹשִׁים יוֹם.
הברייתא ממשיכה: ואף על פי שאמרו שאין מגדלין בהמה דקה, מכל מקום מותר להשהות בהמות אלו בחצרו שלושים יום לפני רגל, ושלושים יום לפני משתה נישואי בנו, כשנצרכות בהמות רבות למאכל, ובלבד שלא ישהה את האחרונה, כלומר, הבהמה שקנה מיד לפני הרגל, שלושים יום.
דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא דְּאִי נְפַק לֵיהּ רֶגֶל, וּמִכִּי זַבְנַהּ עַד הַשְׁתָּא אַכַּתִּי לָא מְלוֹ לֵיהּ תְּלָתִין יוֹמִין; לָא נֵימָא תְּלָתִין מִשְׁרָא שְׁרֵי לֵיהּ לְשַׁהוֹיֵי, אֶלָּא כֵּיוָן דִּנְפַק לֵיהּ רֶגֶל – לָא מִבְּעֵי לֵיהּ לְשַׁהוֹיֵי.
הגמרא מבהירה את השורה האחרונה של הברייתא: הברייתא צריכה לציין פסיקה זו שכן היה עולה על דעתך לומר שאם עבר רגל העלייה לרגל ועדיין לא חלפו שלושים יום מן הזמן שבו קנה את הבהמה ועד עכשיו, מותר לו להחזיק את הבהמה עד שיחלפו שלושים יום. כדי לשלול זאת, הברייתא מלמדת שאין אנו אומרים: מותר להחזיק בה בסך הכול שלושים יום. אלא, משעבר רגל העלייה לרגל, אין לו להחזיק בה עוד.