הברייתא ממשיכה: אם גנב בהמה והקדיש אותה, או אם גנב בהמה ומכר אותה בהקפה, כלומר, בלי לקבל עליה כסף באותה שעה, או אם גנב בהמה והחליף אותה בחפץ אחר, או אם גנב בהמה ונתן אותה לאחר כמתנה, או אם גנב בהמה והשתמש בה כדי לפרוע את חובו, או אם גנב בהמה והשתמש בה כדי לשלם בעד חפץ שהוא רכש בהקפה, או אם גנב בהמה ושלח אותה בתור מתנות לארוסתו בבית חמיו, בכל המקרים הללו הוא משלם את תשלום ארבעה או חמישה, שכן כל המעשים הללו נחשבים לצורות של מכירה. בכך מסתיימת הברייתא.

הגמרא שואלת: מה מלמדת אותנו ברייתא זו? כל ההלכות שהיא קובעת מובנות מאליהן. הגמרא משיבה: הרישא מלמדת אותנו, באמצעות המקרה של מי שגנב בהמה ונתן אותה לאחר ואותו אדם שחט או מכר אותה בשליחותו, שבמקרה זה יש שליחות לדבר עבירה. אף על פי שבכל התורה כולה יש עיקרון שאין שליח לדבר עבירה, כאן יש שליח לדבר עבירה. העיקרון של התורה הוא שעבירה שנעשתה בידי שליח שמונה על ידי אדם אחר אינה נחשבת למעשהו של מי שמינה את השליח, אלא למעשהו העצמאי של השליח עצמו. המקרה הנידון בברייתא זו הוא חריג לכלל, שכן כאן שחיטתו או מכירתו של השליח את הבהמה נחשבת מבחינה משפטית למעשהו של הגנב.

מהו הטעם שמקרה זה הוא חריג לעיקרון? משום שהפסוק אומר: "וטבחו או מכרו" (שמות כא:לז), המשווה בין שני המעשים של שחיטה ומכירה. מכאן שכשם שאדם מתחייב על מכירה, אשר מעצם הגדרתה אינה אפשרית בלי אחר, כלומר הקונה, כך גם אדם מתחייב על שחיטה אפילו כאשר היא נעשית באמצעות אחר, כלומר כאשר הגנב מורה לאדם אחר לשחוט את הבהמה מטעמו.

והסיפא של הברייתאמלמדת אותנו חידוש במקרה של מי שגנב בהמה והקדיש אותה. החידוש הוא שהדבר נחשב למכירה אף על פי שאין קונה. זאת בשל הטענה הבאה: מה אכפת לי אם מכר את הבהמה לאדם חולין, ומה אכפת לי אם מכר אותה לשמים על ידי שהקדיש אותה? אם הבהמה משנה בעלות, הדבר נחשב למכירה, ואין זה משנה אם הבעלים החדשים הם אדם רגיל או גזברות המקדש.

משנה: אם אדם גנב בהמה ברשות בעליה, כלומר, אחז בה או קבע עליה שליטה אך עדיין לא הוציאה מחצר הבעלים, ואחר כך שחט אותה או מכר אותה מחוץ לרשות הבעלים; או אם גנב בהמה מחוץ לרשות הבעלים ושחט אותה או מכר אותה בתוך רשות הבעלים; או אם גנב בהמה ושחט אותה או מכר אותה, וכל זה אירע מחוץ לרשות הבעלים, בכל המקרים הללו עליו לשלם תשלומי ארבעה או חמישה. אבל אם גנב אותה ושחט או מכר אותה, וכל זה אירע בתוך רשות הבעלים, הרי הוא פטור מכל קנסות הגניבה, שכן אין הדבר נחשב גניבה עד שהחפץ הגנוב יוצא בפועל מרשות הבעלים.

אם הגנב היה בתהליך של הובלת הבהמה ויציאה מחצר הבעלים, והיא מתה בעודנה ברשות הבעלים, הגנב פטור מכל הקנסות. אם הגביה אותה או הוביל אותה אל מחוץ לרשות הבעלים ולאחר מכן הבהמה מתה, הוא חייב על גניבתו. כדי שמעשה ייחשב לגניבה, על הגנב לקנות את החפץ באמצעות משיכה או הזזה, שהן דרכי קניין שאינן מועילות ברשות הבעלים; או באמצעות הגבהה, שהיא מועילה אפילו כאשר היא נעשית ברשות הבעלים.

אם הגנב נתן את הבהמה כתשלום לפדיון בנו הבכור, או כתשלום לנושה, או מסר אותה לשמירה לשומר חינם, או השאיל אותה לשואל, או מסר אותה לשמירה לשומר שכר, או השכיר אותה לשוכר, והוא היה מוציא את הבהמה והיא מתה ברשות הבעלים, הגנב פטור מכל הקנסות. אם אותו אדם, על פי הוראות הגנב, הגביה את הבהמה או הוציא אותה מרשות הבעלים, והיא לאחר מכן מתה, הגנב חייב על הגניבה. הגנב חייב כאשר הורה לאחר להוציא את הבהמה לצורך תשלום חוב, שמירה, שאלה או שכירות, שכן הדבר נחשב כאילו הגנב נטלה בידיו שלו.

גמרא:אמימר מעלה דילמה: האם החכמים תיקנו את הדרישה של משיכה או הנהגת בהמה לגבי שומרים, או לא? כאשר בהמה או חפץ אחר נרכשים, הצדדים למכירה אינם מחויבים לעסקה עד שהקונה מבצע מעשה קניין, שאחד מהם הוא משיכת הבהמה או הנהגתה. האם החכמים תיקנו תקנה שאותו הדבר חל גם על שומרים? במילים אחרות, האם חובת השומר לשמור על הבהמה או החפץ מתחילה מיד כשהוא מסכים לשמור עליו, או רק לאחר שלקח את הבהמה והזיז אותה אפילו במידה מזערית?

רב יימר אמר: בוא ושמע ראיה מן המשנה: אם הגנב נתן את הבהמה כתשלום לפדיון בנו הבכור, או כתשלום לבעל חוב, או מסר אותה לשמירה לשומר חינם, או השאיל אותה לשואל, או מסר אותה לשמירה לשומר שכר, או השכיר אותה לשוכר, והוא היה מוציא את הבהמה ומתה ברשות הבעלים, הגנב פטור מתשלום. מה, האם אין זו מדברת על השומר המוציא את הבהמה, כאשר נאמר שהגנב פטור? ואם כן, הסֵק מן המשנה הזאת שהחכמים תיקנו את דרישת המשיכה לגבי שומרים. אם חיובו של השומר מתחיל מיד עם הסכמתו לשמור על החפץ, היה הדבר נחשב כגנוב בידי הגנב כבר בשלב זה, עוד לפני שהשומר הזיז אותו.

אמימר אמר לרב יימר: לא, אין זו בהכרח הפרשנות הנכונה של המשנה. ייתכן שהמשנה מתכוונת לכך שהבעלים מסר את הבהמה לנושה שלו או לשומר, ולאחר מכן בא גנב לגנוב אותה מביתו של הנושה או של השומר, והיה זה הגנב שהוביל את הבהמה אל מחוץ לאותם המתחמים כאשר היא מתה.

רב יימר שאל: כיצד יכולה אותה פסקה של המשנה להתייחס לבהמה שמתה כשהגנב היה מוליך אותה החוצה? המשנה כבר לימדה זאת הלכה בפסקה הראשונה. אמימר השיב: אף על פי כן, ייתכן שהמשנה לימדה הלכה זו בנוגע לגנב שגנב בהמה מבית בעליה, ולאחר מכן לימדה אותה שוב ביחס לגנב שגנב בהמה מבית שומר.

רב אשי אמר לאמימר: אל תדחה את טענתו של רב יימר באמצעות פירוש חלופי זה של המשנה. אין זה סביר לטעון שהמשנה לימדה הלכה זו פעמיים, שכן מה הבדל יש לי אם הגנב גנב אותה מבית השומר ומה הבדל יש לי אם הגנב גנב אותה מבית הבעלים? אין הבחנה הלכתית בין שני המקרים הללו. לכן, המשנה לא הייתה דנה בשניהם.

אלא, האין זה סביר יותר לומר שיש לפרש את המשנה כמשמעה שהשומר היה מוליך את הבהמה מבית הבעלים על פי בקשת הגנב, כפי שטען רב יימר? ולכן, יש להסיק מן המשנה שחכמים תיקנו את דרישת המשיכה לגבי שומרים. הגמרא מאשרת: הסיק מן המשנה שכך אכן עשו. נאמר גם במפורש שרבי אלעזר אומר: כשם שחכמים תיקנו את דרישת המשיכה לגבי קונים, כך גם הם תיקנו את דרישת המשיכה לגבי שומרים.

כך גם נלמד בברייתא: כשם שחכמים תיקנו את הדרישה של משיכה לגבי קונים, כך גם הם תיקנו את הדרישה של משיכה לגבי שומרים. וכשם שקרקע נקנית בכסף, בשטר, או בחזקה על ידי הקונה העובד את הקרקע, כך גם שכירות נקבעת בכסף, בשטר, או בחזקה על ידי השוכר בקרקע. בכך מסתיימת הברייתא.

הגמרא שואלת: כאשר הברייתא מדברת על שכירות, לאיזו שכירות של איזה סוג נכס היא מתכוונת? אם נאמר