מַתְנִי׳ גֵּץ שֶׁיָּצָא מִתַּחַת הַפַּטִּישׁ וְהִזִּיק – חַיָּיב.
משנה: במקרה של ניצוץ שיצא מתחת לפטיש של נפח והצית אש, וגרם לנזק, הנפח חייב על הנזק שנגרם.
גָּמָל שֶׁהָיָה טָעוּן פִּשְׁתָּן, וְעָבַר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְנִכְנְסָה פִּשְׁתָּנוֹ לְתוֹךְ הַחֲנוּת וְדָלְקָה בְּנֵרוֹ שֶׁל חֶנְוָנִי, וְהִדְלִיק אֶת הַבִּירָה – בַּעַל גָּמָל חַיָּיב. הִנִּיחַ חֶנְוָנִי נֵרוֹ מִבַּחוּץ – הַחֶנְוָנִי חַיָּיב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּנֵר חֲנוּכָּה – פָּטוּר.
במקרה של גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברשות הרבים, ופשתנו נכנס לתוך חנות והפשתן נדלק מנר שבחנות השייך לחנווני, וכתוצאה מן הפשתן הבוער הגמל הצית את הבניין על כל תכולתו, בעל הגמל חייב. אבל אם החנווני הניח את נרו בחוץ, ובכך גרם לפשתן שעל הגמל להידלק, וכתוצאה מכך הבניין עלה באש, החנווני חייב. רבי יהודה אומר: במקרה שהנר שהונח בחוץ היה נר חנוכה, החנווני פטור, שכן מצווה להניח נר חנוכה בחוץ.
גְּמָ׳ אָמַר רָבִינָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: שְׁמַע מִינַּהּ מִדְּרַבִּי יְהוּדָה, נֵר חֲנוּכָּה – מִצְוָה לְהַנִּיחָהּ בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה. דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה, אַמַּאי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: נֵר חֲנוּכָּה פָּטוּר? לֵימָא לֵיהּ: הֲוָה לֵיהּ לְאַנּוֹחַהּ לְמַעְלָה מִגָּמָל וְרוֹכְבוֹ! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: מִצְוָה לְהַנִּיחָהּ בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה?
גמרא:רבינא אמר בשם רבא: הסק מדבריו של רבי יהודה כי המצווה היא להניח את נר החנוכה בתוך גובה של עשרה טפחים מן הקרקע, שאם יעלה על דעתך לומר שאפשר לקיים את המצווה גם בהנחתו למעלה מעשרה טפחים, מדוע אמר רבי יהודה שבמקרה של נר חנוכה שהונח בחוץ, בעל החנות פטור? יאמר בעל הגמל לבעל החנות: היה לך להניח את הנר למעלה מן הגובה של גמל ורוכבו כדי שהפשתן לא יתלקח. אלא, האם אין להסיק מכאן שדעתו של רבי יהודה היא כי המצווה היא להניחו בתוך עשרה טפחים מן הקרקע ולא גבוה יותר?
אָמְרִי: לָא; לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ אֲפִילּוּ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה, מַאי אָמְרַתְּ – אִבְּעִי לָךְ לְאַנּוֹחַהּ לְמַעְלָה מִגָּמָל וְרוֹכְבוֹ? כֵּיוָן דִּבְמִצְוָה קָא עָסֵיק, כּוּלֵּי הַאי לָא אַטְרְחוּהּ רַבָּנַן.
החכמים אומרים בתשובה: לא, אין מכאן ראיה. למעשה, אני יכול לומר לך שמותר להניח נר חנוכה אפילו למעלה מגובה של עשרה טפחים, ובאשר למה שאמרת, שבעל הגמל יכול לטעון: היה עליך להניח את הנר מעל לגובה של גמל ורוכבו, על כך אפשר לומר: מאחר שבעל החנות מקיים מצווה בהנחת נר החנוכה שלו בחוץ, החכמים לא הטריחוהו במידה כזאת להניח את נרו בגובה שלא יהיה לו נוח להגיע אליו.
אָמַר רַב כָּהֲנָא, דָּרֵשׁ רַב נָתָן בַּר מִנְיוֹמֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי תַּנְחוּם: נֵר חֲנוּכָּה שֶׁהִנִּיחָהּ לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה – פְּסוּלָה, כְּסוּכָּה וּכְמָבוֹי.
בהמשך לנושא גובהה של מנורת חנוכה, רב כהנא אומר כי רב נתן בר מניומי לימד בשם רבי תנחום: מנורת חנוכה שמונחת למעלה מעשרים אמה מן הקרקע פסולה לשימוש לצורך המצווה, שכן אנשים בדרך כלל אינם מביטים לגובה כזה, והמטרה העיקרית של מנורת חנוכה היא שתיראה על ידי אחרים. בעניין זה, ההלכה של גובה מנורת חנוכה היא כמו ההלכה של גובה סוכה ושל ההלכה של גובה קורה בפתח מבוי, שפסולים למטרותיהם respective אם הם גבוהים מעשרים אמה.
הֲדַרַן עֲלָךְ הַכּוֹנֵס.
מַתְנִי׳ מְרוּבָּה מִדַּת תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל מִמִּדַּת תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. שֶׁמִּדַּת תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל נוֹהֶגֶת בֵּין בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים וּבֵין בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים, וּמִדַּת תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בְּשׁוֹר וָשֶׂה בִּלְבַד – שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ וְגוֹ׳״.
משנה:עקרון תשלומי הכפל חל בהיקף רחב יותר מעקרון תשלומי ארבעה או חמישה, שכן עקרון תשלומי הכפל חל הן על גניבה של דבר חי והן על גניבה של דבר שאינו חי, ואילו עקרון תשלומי ארבעה או חמישה חל רק על גניבה של שור או שה, כפי שנאמר: "כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו, חמישה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה" (שמות כא:לז).
אֵין הַגּוֹנֵב אַחַר הַגַּנָּב מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְלֹא הַטּוֹבֵחַ וְלֹא הַמּוֹכֵר אַחַר הַגַּנָּב מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.
משנקבעה הגבלה על ההלכה של תשלום פי ארבעה ופי חמישה, המשנה מזכירה הגבלה נוספת, החלה על כל שלושת סוגי התשלומים. הגונב חפץ אחר גנב שכבר גנב אותו, כלומר, הגונב חפץ גנוב, אינו משלם את תשלום הכפל לא לגנב ולא לבעלים הקודמים, ואף השוחט או המוכר שור או שה אחר גנב שכבר גנב אותו אינו משלם את תשלום פי ארבעה או פי חמישה. אלא הוא משלם רק את הקרן, כלומר, את שווי החפץ שגנב.
גְּמָ׳ וְאִילּוּ ״מִדַּת תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל נוֹהֶגֶת בֵּין בְּגַנָּב בֵּין בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב, וּמִדַּת תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בְּגַנָּב בִּלְבַד״ – לָא קָתָנֵי.
גמרא: המשנה מלמדת הבדל מסוים אחד בין תשלומי כפל לבין תשלומי ארבעה או חמישה, ואינה מלמדת הבדל זה ביניהם: דין תשלומי כפל חל הן במקרה של גנב והן במקרה של שומר שטוען בטענה שקרית את הטענה שגנב גנב את הפיקדון שהופקד בידו, ונשבע על כך. אבל דין תשלומי ארבעה או חמישה חל רק במקרה של גנב, ולא במקרה של מי שטוען בשקר שפיקדון נגנב.
מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַטּוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב בְּפִקָּדוֹן – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. טָבַח וּמָכַר – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.
העובדה שהמשנה אינה מלמדת את ההבחנה האחרונה תומכת בדעתו של רבי חייא בר אבא, שכן רבי חייא בר אבא אומר כי רבי יוחנן אומר: במקרה של מי שטוען בשקר את הטענה כי גנב גנב ממנו פיקדון, ומתברר שהוא עצמו הגנב, הוא משלם תשלומי כפל. ואם החפץ הגנוב הוא שור או שה והוא שחט או מכר אותו, הוא משלם את תשלומי ארבעה או חמישה. לפי רבי חייא בר אבא, אין הבדל בין תחולת תשלומי הכפל לבין תחולת תשלומי ארבעה או חמישה במקרה זה.
אִיכָּא דְאָמְרִי: לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא – דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַטּוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב בְּפִקָּדוֹן – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. טָבַח וּמָכַר – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה?
יש מי שאומרים גרסה אחרת של דיון זה: נאמר שהמשנה תומכת בדעתו של רבי חייא בר אבא, שכן רבי חייא בר אבא אומר שרבי יוחנן אומר: במקרה של מי שטוען בשקר את הטענה שגנב גנב ממנו פיקדון, ונמצא שהוא עצמו הגנב, הרי הוא משלם תשלומי כפל. ואם החפץ הגנוב הוא שור או שה, והוא שחט או מכר אותו, הוא משלם את תשלומי ארבעה או חמישה.
מִי קָתָנֵי: ״אֵין בֵּין״?! ״מְרוּבָּה״ קָתָנֵי – תְּנָא וְשַׁיַּיר.
הגמרא דוחה את ההסקה: האם המשנה מלמדת שאין הבדל בין תשלומי כפל לבין תשלומי ארבעה וחמישה אלא זה שנזכר במשנה? היא מלמדת רק שעקרון תשלומי הכפל חל באופן רחב יותר מן העיקרון של תשלומי ארבעה או חמישה, והיא מביאה דוגמה לקביעה זו. אין פירוש הדבר שזהו ההבדל היחיד, וייתכן שהתנא לימד מקרה זה והשמיט אחרים.
שֶׁמִּדַּת תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל נוֹהֶגֶת כּוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״עַל כׇּל דְּבַר פֶּשַׁע״ – כָּלַל, ״עַל שׁוֹר, עַל חֲמוֹר, עַל שֶׂה וְעַל שַׂלְמָה״ – פָּרַט, ״עַל כׇּל אֲבֵדָה״ – חָזַר וְכָלַל;
§ המשנה מלמדת שעיקרון תשלומי הכפל חל הן על גניבה של דבר חי והן על גניבה של דבר שאינו חי. הגמרא שואלת: מניין דברים אלו נלמדים? זהו כפי שלימדו חכמים בברייתא לגבי הפסוק הדן בתשלומי כפל: "על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבוא דבר שניהם אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו" (שמות כב:ח). "על כל דבר פשע" הוא כלל; "על שור על חמור על שה על שלמה" הוא פרט. וכשהפסוק אומר: "או על כל אבדה," הוא חוזר ומכליל שוב.
כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל – אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט; מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן, אַף כֹּל דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן.
לפיכך, פסוק זה כולל הכללה, ופירוט, והכללה, ואחת משלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן קובעת שבמקרה כזה ניתן להסיק שהפסוק מתייחס רק לדברים הדומים לפירוט. לכן, כשם שכל אחד מן הדברים הנזכרים בפירוט מוגדר בבירור כדבר שהוא מיטלטלין ובעל ערך כספי עצמי, כך גם תשלומי כפל נוהגים לגבי כל דבר שהוא מיטלטלין ובעל ערך כספי עצמי.
יָצְאוּ קַרְקָעוֹת – שֶׁאֵינָן מִטַּלְטְלִין; יָצְאוּ עֲבָדִים – שֶׁהוּקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת; יָצְאוּ שְׁטָרוֹת – שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמִּטַּלְטְלִין, אֵין גּוּפָן מָמוֹן; יָצָא הֶקְדֵּשׁ – ״רֵעֵהוּ״ כְּתִיב.
קרקע מוחרגת, שכן היא אינה מטלטלין. עבדים כנעניים מוחרגים, שכן הם מושווים לקרקע בתחומים רבים של הלכה. מסמכים כספיים מוחרגים, שכן אף על פי שהם מטלטלין, אין להם ערך כספי עצמי. ערכו של החומר שעליו כתוב המסמך זניח; מסמכים בעלי ערך רק משום שהם משמשים ראיה לתביעות ממוניות. לבסוף, רכוש מוקדש מוחרג משום שנכתב בפסוק שהמי שנמצא חייב ישלם כפל ל"רעהו," כלומר, לאדם אחר, ולא לאוצר המקדש.
אִי, מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – דָּבָר שֶׁנִּבְלָתוֹ מְטַמְּאָ[ה] בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, אַף כֹּל דָּבָר שֶׁנִּבְלָתוֹ מְטַמְּאָ[ה] בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, אֲבָל עוֹפוֹת לָא!
הגמרא שואלת: אם ההלכה של תשלומי כפל מוגבלת למקרים הדומים לפרטים המוזכרים בפסוק, היה צריך גם להסיק כי כשם שכל אחד מן הדברים המוזכרים בפרט מוגדר בבירור כפריט שנבלתו מטמאה במגע ובמשא, כך גם כל פריט שנבלתו מטמאה במגע ובמשא חייב בתשלומי כפל. אבל עופות, שנבלתם אינה מטמאה במגע או במשא, לא יהיו חייבים בתשלומי כפל.
וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ הָכִי? וְהָא ״שַׂלְמָה״ כְּתִיב! אָמְרִי: אֲנַן בְּבַעֲלֵי חַיִּים קָאָמְרִינַן; אֵימָא בְּבַעֲלֵי חַיִּים, דָּבָר שֶׁנִּבְלָתוֹ מְטַמְּאָ[ה] בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא – אִין, דָּבָר שֶׁאֵין נִבְלָתוֹ מְטַמְּאָ[ה] בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא – לָא,
הגמרא מקשה על השאלה: אבל כיצד אתה יכול לומר זאת? והרי "בגד" כתוב ברשימת הפריטים המפורשים (שמות כב:ח). אי אפשר לדבר על טומאת נבלות ביחס לבגדים. הגמרא משיבה: אמור, בתשובה לקושיה זו: אנו עוסקים דווקא בבעלי חיים, וזו השאלה שנשאלה: מדוע שלא נאמר כי לגבי בעלי חיים, בעל חיים שנבלתו מטמאה במגע ובמשא, כן, הוא חייב בתשלומי כפל, ואילו בעל חיים שנבלתו אינה מטמאה במגע ובמשא, כגון עוף, לא, גנב לא ישלם עליו תשלומי כפל אם גנב אותו?
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria