בָּאגָנֵי דְאַרְעָא מִקְּרוּ.
נקראות פשוט בריכות הארץ, ואינן נחשבות חשובות דיין כדי לחלק את השדה.
מַתְנִי׳ הַמַּדְלִיק בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, עַד כַּמָּה תַּעֲבוֹר הַדְּלֵיקָה? רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ הוּא בְּאֶמְצַע בֵּית כּוֹר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמּוֹת, כְּדֶרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חֲמִשִּׁים אַמָּה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה״ – הַכֹּל לְפִי הַדְּלֵיקָה.
משנה: במקרה של מי שמדליק אש ברשותו שלו, עד איזה מרחק רשאית האש להתפשט בתוך רכושו כדי שעדיין יישא באחריות לנזק שנגרם? רבי אלעזר בן עזריה אומר: בית הדין רואה את המקום שבו הדליק את האש כאילו היה במרכז של בית כור. לפיכך, אם האש מתפשטת וגורמת נזק במרחק העולה על חצי בית כור, המדליק פטור, שכן לא יכול היה לצפות שהאש תתפשט למרחק כזה. רבי אליעזר אומר: אדם חייב עד מרחק של שש עשרה אמות, כמידת רוחבה של רשות הרבים. רבי עקיבא אומר: אדם חייב עד מרחק של חמישים אמה. רבי שמעון אומר: הכתוב אומר: "המדליק את האש ישלם [שלם ישלם] פיצוי" (שמות כב:ה), ללמד שהכול לפי האש.
גְּמָ׳ וְלֵית לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן שִׁיעוּרָא בִּדְלֵיקָה?
גמרא: נראה שרבי שמעון סבור שאין מרחק מרבי הפוטר אדם מאחריות על התפשטות אש. הגמרא שואלת: אבל האין רבי שמעון סבור שיש גבול מרבי לעניין אחריות על אש, שמעבר לו אדם פטור?
וְהָתְנַן: לֹא יַעֲמִיד אָדָם תַּנּוּר בְּתוֹךְ הַבַּיִת, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ עַל גַּבּוֹ גּוֹבַהּ דְּאַרְבַּע אַמּוֹת. הָיָה מַעֲמִידוֹ בַּעֲלִיָּיה – עַד שֶׁיְּהֵא תַּחְתָּיו מַעֲזִיבָה שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. וּבַכִּירָה – טֶפַח. וְאִם הִזִּיק – מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק.
אבל האם לא למדנו במשנה (בבא בתרא כ ע"ב): אין אדם רשאי להעמיד תנור בתוך הבית אלא אם כן יש גובה של ארבע אמות עד התקרה מעליו, מחשש שהתקרה תיתפס באש. וכן, אם העמידו בעלייה, לא יעשה כן אלא אם כן יש טיח [מעזיבה] מתחתיו, מעל תקרת הקומה שמתחת, בעובי שלושה טפחים, מחשש שהרצפה תיתפס באש. ובמקרה של כירה, שהיא קטנה יותר ואינה מגיעה לחום גבוה כמו תנור, די בעובי של טפח אחד. ואף על פי כן, אף שהוא רשאי להעמיד את תנורו או כירתו בדרך זו, אם האש מן התנור או מן הכירה גורמת נזק, עליו לשלם על מה שהזיקה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא נֶאֶמְרוּ שִׁיעוּרִין הַלָּלוּ, אֶלָּא שֶׁאִם הִזִּיק – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם!
המשנה ממשיכה: רבי שמעון אומר: שיעורים אלו נאמרו רק כדי ללמד שאם האש מן התנור או הכירה גורמת נזק לאחר שהבעלים נקט באמצעי זהירות אלו, הוא פטור מלשלם פיצויים. מכאן ברור שלדעת רבי שמעון יש מרחק מרבי שמעבר לו אין אדם חייב על אש.
אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: הַכֹּל לְפִי גּוֹבַהּ הַדְּלֵיקָה.
רב נחמן אומר שרבה בר אבוה אומר: כך יש להבין את דברי רבי שמעון במשנה: הכול לפי גובה האש שהדליק בתחילה. אם הייתה זו אש קטנה, אין הוא חייב לשלם על נזק שנגרם על ידה אם התפשטה למרחק, ואילו אם הדליק אש גדולה, הוא חייב אפילו אם התפשטה למרחק רב.
אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וְכֵן אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.
רב יוסף אומר שרב יהודה אומר ששמואל אומר: ההלכה היא בהתאם לדעתו של רבי שמעון. וכך גם רב נחמן אומר ששמואל אומר: ההלכה היא בהתאם לדעתו של רבי שמעון.
מַתְנִי׳ הַמַּדְלִיק אֶת הַגָּדִישׁ, וְהָיוּ בּוֹ כֵּלִים וְדָלְקוּ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא גָּדִישׁ שֶׁל חִטִּין אוֹ שֶׁל שְׂעוֹרִין.
משנה: לגבי מי שמדליק גדיש של חיטים או שעורים והיו כלים טמונים בתוכו של הגדיש והם נאחזו באש ונשרפו יחד עם הגדיש, רבי יהודה אומר: מי שהדליק את האש משלם גם פיצוי על מה שהיה בתוך הגדיש, אבל חכמים אומרים: הוא משלם פיצוי רק על גדיש החיטים או השעורים, לפי העניין, ואינו אחראי על מה שהיה טמון בתוכו.
הָיָה גְּדִי כָּפוּת לוֹ, וְעֶבֶד סָמוּךְ לוֹ וְנִשְׂרַף עִמּוֹ – חַיָּיב. עֶבֶד כָּפוּת לוֹ, וּגְדִי סָמוּךְ לוֹ וְנִשְׂרַף עִמּוֹ – פָּטוּר.
אם היה עז קשור לערמת התבואה, והיה שם עבד כנעני בסמוך שלא היה קשור אליה, וגם העז וגם העבד נשרפו יחד עם הערמה ונהרגו, מי שהצית את האש חייב לשלם פיצוי עבור שניהם. לעומת זאת, אם העבד היה קשור לערמה והיה עז בסמוך שלא היה קשור אליה, ושניהם נשרפו יחד עמה, מי שהצית את האש פטור מתשלום על הנזק משום שהוא חייב בעונש מוות על רצח, והוא נענש רק על העבירה החמורה יותר.
וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה בְּמַדְלִיק אֶת הַבִּירָה, שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם כׇּל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ; שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַנִּיחַ בַּבָּתִּים.
והרבנים, החולקים על רבי יהודה ופוטרים אדם מתשלום על כלים שהוטמנו בתוך הגדיש בשדה, מודים לרבי יהודה שאם אדם הצית אש בבניין, הוא משלם פיצוי על כל מה שהיה ונשרף בתוכו, שכן זו דרכם הרגילה של בני אדם להניח חפצים בבתים.
גְּמָ׳ אָמַר רַב כָּהֲנָא: מַחֲלוֹקֶת בְּמַדְלִיק בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְהָלְכָה וְאָכְלָה בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵירוֹ – דְּרַבִּי יְהוּדָה מְחַיַּיב אַנִּזְקֵי טָמוּן בָּאֵשׁ, וְרַבָּנַן פָּטְרִי; אֲבָל בְּמַדְלִיק בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵירוֹ – דִּבְרֵי הַכֹּל מְשַׁלֵּם כׇּל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ.
גמרא:רב כהנא אומר: מחלוקת זו בין החכמים לרבי יהודה בנוגע לכלים המוסתרים בגדיש מתייחסת דווקא למקרה שבו אדם הדליק אש ברשותו שלו והאש התפשטה וכילתה את הגדיש ברשות חברו. במקרה זה, רבי יהודה מחייב את מי שהדליק את האש בנזק לחפצים מוסתרים שניזוקו באש, אך החכמים פוטרים אותו. אבל במקרה של מי שמדליק אש ברשות חברו, הכול מסכימים שהוא משלם פיצוי על כל מה שנמצא בתוכו.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִי הָכִי, אַדְּתָנֵי סֵיפָא: מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה בְּמַדְלִיק אֶת הַבִּירָה – שֶׁמְּשַׁלֵּם כׇּל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַנִּיחַ בַּבָּתִּים; לִפְלוֹג וְלִיתְנֵי בְּדִידַהּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּמַדְלִיק בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וְהָלְכָה וְאָכְלָה בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵירוֹ; אֲבָל מַדְלִיק בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵירוֹ – דִּבְרֵי הַכֹּל מְשַׁלֵּם כׇּל מַה שֶּׁהָיָה בְּתוֹכוֹ!
רבא אמר לו: אם כן, שהרבנים מודים לרבי יהודה במקרה של מי שמדליק את האש ברשותו של אחר, אז במקום לשנות את הסיפא האומרת: חכמים מודים לרבי יהודה שאם אדם מצית בניין הוא משלם פיצוי על כל מה שנשרף בתוכו, שכן זו דרכם הרגילה של אנשים להניח חפצים בבתים, יניח התנא במקום זאת להבחין וללמד את הודאת החכמים בהקשר של אותו מקרה של מצית גדיש: באיזה מקרה נאמר דבר זה? הוא נאמר במקרה שבו הדליק את האש ברשותו שלו והיא התפשטה וכילתה גדיש ברשותו של אחר. אבל אם הדליק את האש בנכס השייך לאחר, הכול מסכימים שהוא משלם פיצוי על כל מה שהיה מצוי בתוכו. מאחר שהמשנה אינה מנוסחת בדרך זו, נראה שאין זו דעתם של החכמים.
אֶלָּא אָמַר רָבָא: בְּתַרְתֵּי פְּלִיגִי; פְּלִיגִי בְּמַדְלִיק בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְהָלְכָה וְאָכְלָה בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵירוֹ – דְּרַבִּי יְהוּדָה מְחַיַּיב אַטָּמוּן בָּאֵשׁ, וְרַבָּנַן סָבְרִי לָא מִחַיַּיב. וּפְלִיגִי נָמֵי בְּמַדְלִיק בְּשֶׁל חֲבֵירוֹ – דְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: מְשַׁלֵּם כׇּל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ, וַאֲפִילּוּ אַרְנְקִי, וְרַבָּנַן סָבְרִי: כֵּלִים שֶׁדַּרְכָּן לְהַטְמִין בְּגָדִישׁ, כְּגוֹן מוֹרִיגִּין וּכְלֵי בָּקָר – הוּא דִּמְשַׁלֵּם; כֵּלִים שֶׁאֵין דַּרְכָּן לְהַטְמִין בְּגָדִישׁ – לָא מְשַׁלֵּם.
אלא, רבא אמר שהרבנים ורבי יהודה נחלקים בשני עניינים: הם נחלקים במקרה של מי שמדליק אש ברשותו שלו ולאחר מכן היא מתפשטת ושורפת גדיש ברכושו של אחר, שכן רבי יהודה מחייב אותו אף על חפץ טמון שניזוק באש, אך הרבנים סבורים שהוא אינו חייב. והם נחלקים גם במקרה של מי שמדליק אש ברשותו של אחר, שכן רבי יהודה סבור שעליו לשלם פיצוי על כל מה שבתוכו, אפילו ארנק של כסף אם היה טמון בתוך הגדיש, אך הרבנים סבורים שרק על כלים שבדרך כלל טומנים בתוך גדיש, כגון כלי דישה או עולים לבקר, עליו לשלם פיצוי, אבל על כלים או חפצים אחרים שאין דרך כלל לטמנם בתוך גדיש הוא אינו חייב לשלם פיצוי.
תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּדְלִיק אֶת הַגָּדִישׁ, וְהָיוּ בּוֹ כֵּלִים וְדָלְקוּ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְשַׁלֵּם כׇּל מַה שֶּׁהָיָה בְּתוֹכוֹ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא גָּדִישׁ שֶׁל חִטִּין אוֹ גָדִישׁ שֶׁל שְׂעוֹרִין. וְרוֹאִין מְקוֹם כֵּלִים כְּאִילּוּ הוּא מָלֵא תְּבוּאָה.
החכמים לימדו: לגבי מי שמדליק גדיש והיו בתוכו כלים אשר נשרפו, רבי יהודה אומר: מי שהדליק את האש משלם פיצוי על כל מה שהיה בתוכו, אבל חכמים אומרים: הוא משלם פיצוי רק עבור שוויו של גדיש חיטים או גדיש שעורים, ואינו משלם פיצוי עבור הכלים. ובית הדין רואה את המקום שבו היו הכלים כאילו היה מלא תבואה, ומחשב את סכום הפיצוי בהתאם.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria