אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר טָמוּן בָּאֵשׁ קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ, מַאי אִיבְּעִי לֵיהּ קְרָאֵי? אָמַר לָךְ: טָמוּן וַחֲדָא מֵהָנָךְ קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ.
אבל לפי רבא, שאמר בשם רב נחמן, מי שאומר שדוד שאל לגבי ההלכה של חפץ מוסתר שניזוק באש, לשם מה הוא צריך את שני הפסוקים המתארים שדה עדשים ושדה שעורים? רב נחמן היה יכול לומר לך שדוד שאל גם על חפצים מוסתרים שניזוקו באש וגם על אחת מן שתי הדילמות האחרות הללו.
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר הָנֵי תַּרְתֵּי, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וְלֹא אָבָה (דָּוִד) לִשְׁתוֹתָם״ – אֲמַר: כֵּיוָן דְּאִיכָּא אִיסּוּרָא, לָא נִיחָא לִי. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר טָמוּן בָּאֵשׁ קָא מִבַּעְיָא לֵיהּ – מִכְּדִי גְּמָרָא הוּא דִּשְׁלַחוּ לֵיהּ, מַאי ״לֹא אָבָה (דָּוִד) לִשְׁתוֹתָם״?
אכן, לפי מי שאומר אחד משני אלה ההסברים, שדוד שאל או על השבת שעורים בעד עדשים או על שריפת ערמות השעורים, זהו כפי שנכתב על דוד: "ולא אבה לשתותה" (שמואל ב׳ 23:16). דוד אמר לעצמו: מאחר שיש איסור הכרוך במעשה זה, אין זה ראוי בעיניי לנהוג בדרך זו, אף שעל פי הדין מותר הדבר למלך. אבל לפי מי שאומר שדוד העלה ספק בנוגע להלכה של חפץ טמון שניזוק על ידי אש, מאחר ששלחו לו תשובה שהייתה מסורת בנוגע להלכה, מה פירוש: "אבל לא אבה לשתותה"?
דְּלָא אַמְרִינְהוּ מִשְּׁמַיְיהוּ. אָמַר, כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מִבֵּית דִּינוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי: כׇּל הַמּוֹסֵר עַצְמוֹ לָמוּת עַל דִּבְרֵי תוֹרָה – אֵין אוֹמְרִים דְּבַר הֲלָכָה מִשְּׁמוֹ.
הגמרא משיבה: משמעות הדבר היא שהוא לא אמר את ההלכה בשמם. הוא לא מסר את הפסיקה בשם אלה שהלכו בזמן המלחמה לשאול את החכמים מהי ההלכה. דוד אמר לעצמו: זוהי המסורת שקיבלתי מבית דינו של שמואל הרמתי: לגבי כל מי שמוסר את עצמו למות למען דברי תורה, החכמים אינם אומרים דבר הלכה בשמו, כדי שאחרים לא ילכו בעקבות פסיקה זו ויסכנו את חייהם.
״וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַה׳״ – בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר הָנֵי תַּרְתֵּי, מִשּׁוּם דַּעֲבַד לְשֵׁם שָׁמַיִם. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר טָמוּן בָּאֵשׁ, מַאי ״וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַה׳״? דְּאַמְרִינְהוּ מִשְּׁמָא דִגְמָרָא.
הגמרא שואלת שאלה נוספת: הפסוק קובע: "וַיִּסֶּךְ אֹתוֹ לַה'" (שמואל ב' כג:טז), ומכאן שדוד נהג בחומרה ולא הסתמך על הפסיקה המקילה שקיבל. ניחא, לשיטת מי שאומר אחד משני ההסברים הללו, שדוד שאל או על שריפת גדישי השעורים או על החלפת שוויים בעדשים, הוא שפך את המים לה' משום העובדה שפעל לשם שמים ולא הסתמך על הפסיקה המקילה שקיבל. אבל לשיטת מי שאומר שדוד שאל על חפץ מוסתר שניזוק באש, מהו הטעם ששפך את המים לה'? הגמרא משיבה: הטעם הוא שהם אמרו הלכה זו בשם המסורת, בלי לייחס אותה לאדם מסוים.
מַתְנִי׳ עָבְרָה גָּדֵר שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ אַרְבַּע אַמּוֹת, אוֹ דֶרֶךְ הָרַבִּים, אוֹ נָהָר – פָּטוּר.
משנה: אם אדם הדליק אש שעברה גדר שגובהה ארבע אמות, או אם האש עברה רשות הרבים, או אם האש עברה נהר, ובכל אחד מן המקרים גרמה נזק בצד השני, הרי הוא פטור מאחריות.
גְּמָ׳ וְהָתַנְיָא: עָבְרָה גָּדֵר שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ אַרְבַּע אַמּוֹת – חַיָּיב!
גמרא: הגמרא שואלת: האם לא שנינו בברייתא שאם אש עברה גדר שגובהה ארבע אמות, מי שהדליק את האש חייב? נראה שהדבר סותר את המשנה.
אָמַר רַב פָּפָּא: תַּנָּא דִּידַן קָא חָשֵׁיב מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה: שֵׁשׁ אַמּוֹת – פָּטוּר, חָמֵשׁ אַמּוֹת – פָּטוּר, עַד אַרְבַּע אַמּוֹת – פָּטוּר. תַּנָּא בָּרָא מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה קָא חָשֵׁיב: שְׁתֵּי אַמּוֹת – חַיָּיב, שָׁלֹשׁ אַמּוֹת – חַיָּיב, עַד אַרְבַּע אַמּוֹת – חַיָּיב.
רב פפא אמר: אין מחלוקת בין התנא של המשנה לבין התנא של הברייתא; יש רק הבדל באופן שבו ניסחו את פסיקותיהם. התנא של המשנה שלנו מונה מלמעלה למטה. במילים אחרות, אם האש עברה גדר בגובה שש אמות, מי שהדליק את האש פטור; אם עברה גדר בגובה חמש אמות, הוא פטור; וזו ההלכהעד שהאש עוברת גדר בגובה מינימלי של ארבע אמות, שאז מי שהדליק את האש עדיין פטור. לעומת זאת, התנא של הברייתא מונה מלמטה למעלה. המשמעות היא שאם האש עברה גדר בגובה שתי אמות, מי שהדליק את האש חייב; אם האש עברה גדר בגובה שלוש אמות, הוא חייב; וזו ההלכהעד שהאש עוברת גדר בגובה מקסימלי של ארבע אמות, שאז מי שהדליק את האש עדיין חייב. בהתאם לכך, אין סתירה בין המשנה לבין הברייתא.
אָמַר רָבָא: אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁאָמְרוּ דְּפָטוּר – אֲפִילּוּ בִּשְׂדֵה קוֹצִים. אָמַר רַב פָּפָּא: וּמִשְּׂפַת קוֹצִים וּלְמַעְלָה אַרְבַּע אַמּוֹת.
§ רבא אומר: כאשר אמרו במשנה לגבי אש שעברה גדר שגובהה ארבע אמות שמי שהדליק את האש פטור, הרי זה אפילו בשדה קוצים. רב פפא אומר: ודבריו של רבא אמורים במקרה שבו גובה הגדר הוא ארבע אמות במניין מעל הקצה העליון של הקוצים.
אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּקוֹלַחַת, אֲבָל בְּנִכְפֶּפֶת – אֲפִילּוּ עַד מֵאָה אַמָּה חַיָּיב. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מַתְנִיתִין בְּנִכְפֶּפֶת, אֲבָל בְּקוֹלַחַת – אֲפִילּוּ כׇּל שֶׁהוּא פָּטוּר.
רב אומר: הם לימדו במשנה שאדם פטור מאחריות אם האש חוצה רשות הרבים רק במקרה שבו הלהבה בוערת גבוה [בקולחת]. אבל במקרה שבו הלהבה בוערת נמוך [בנכפפת] ולכן מתפשטת בקלות לאורך הקרקע, מי שהדליק את האש חייב אפילו אם המרחק שהאש חצתה היה עד מאה אמה. ושמואל אומר: המשנה פוטרת מאחריות אם האש חוצה רשות הרבים במקרה שבו הלהבה בוערת נמוך, אבל במקרה שבו הלהבה בוערת גבוה, אפילו כל רווח מזערי בין המקום שבו הודלקה האש לבין המקום שבו גרמה נזק הופך את מי שהדליק את האש לפטור.
תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּקוֹלַחַת, אֲבָל בְּנִכְפֶּפֶת וְעֵצִים מְצוּיִין לָהּ – אֲפִילּוּ עַד מֵאָה מִיל חַיָּיב. עָבְרָה נָהָר אוֹ שְׁלוּלִית שֶׁהֵם רְחָבִים שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת – פָּטוּר.
נלמד בברייתא בהתאם לדעתו של רב: באיזה מקרה נאמרה קביעה זו שאדם פטור אם האש עוברת רשות הרבים? מדובר במקרה שבו הלהבה בוערת גבוה. אבל במקרה שבו הלהבה בוערת נמוך ויש עצים כדי להשאיר אותה בוערת, אדם חייב אפילו אם היא גורמת נזק במרחק של עד מאה מיל. אם האש עברה נהר או שלולית [שלולית] של מים שרוחבה שמונה אמות, הוא פטור מלשלם על הנזק שנגרם, בין אם האש בערה גבוה ובין אם נמוך.
דֶּרֶךְ הָרַבִּים. מַאן תַּנָּא? אָמַר רָבָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא – דִּתְנַן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמּוֹת כְּדֶרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים (פָּטוּר).
§ המשנה מלמדת: אם האש עברה את רשות הרבים, הוא פטור. הגמרא שואלת: מיהו התנא הסובר דעה זו? אמר רבא: זהו רבי אליעזר, כפי שלמדנו במשנה (סא ע"ב) שרבי אליעזר אומר: אדם חייב עד מרחק של שש עשרה אמות, כשיעור רוחבה של רשות הרבים. ומכאן יש להסיק שאם אש עוברת מרחק גדול יותר, כלומר, על פני רשות הרבים, הוא פטור.
אוֹ נָהָר. רַב אָמַר: נָהָר מַמָּשׁ, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲרִיתָּא דְּדַלָּאֵי.
המשנה מלמדת: או אם האש חצתה נהר, הוא פטור. רב אומר: המונח זרם פירושו נהר ממש. ושמואל אומר: מונח זה פירושו תעלת מים.
מַאן דְּאָמַר נְהַר מַמָּשׁ, אַף עַל גַּב דְּלֵיכָּא מַיָּא; וּמַאן דְּאָמַר אֲרִיתָּא דְּדַלָּאֵי, אִי אִית בֵּיהּ מַיָּא – אִין, אֲבָל לֵית בֵּיהּ מַיָּא – לָא.
הגמרא מסבירה את מחלוקתם: מי שאומר שמדובר בנהר ממש, רב, פוטר מי שאשו חוצה אפיק נהר אפילו כשאין בו מים, שכן הוא עמוק ורחב דיו כדי למנוע מאש רגילה לחצותו. אבל מי שאומר שמדובר בתעלת מים, שמואל, סבור שאם האש חוצה תעלת מים שיש בה מים, כן, מי שהדליק את האש פטור. אבל אם האש חוצה תעלת מים שאין בה מים, הוא אינו פטור.
תְּנַן הָתָם: וְאֵלּוּ מַפְסִיקִין לַפֵּאָה – הַנַּחַל, וְהַשְּׁלוּלִית, וְדֶרֶךְ הַיָּחִיד, וְדֶרֶךְ הָרַבִּים.
למדנו במשנה במקום אחר (פאה ב:א): ואלו, הרשימה הבאה של מאפיינים, מחלקים שדה לעניין פאה, כלומר, הוא אינו נחשב עוד לשדה אחד, אלא יש לתת פאה מכל חלק נפרד: נחל, שלולית, דרך היחיד ורשות הרבים.
מַאי שְׁלוּלִית? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מְקוֹם שֶׁמֵּי גְשָׁמִים שׁוֹלְלִין שָׁם. רַב בִּיבִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַמַּת הַמַּיִם שֶׁמְּחַלֶּקֶת שָׁלָל לַאֲגַפֶּיהָ.
הגמרא שואלת: מהי שלולית? רב יהודה אומר ששמואל אומר: זהו מקום שבו מי גשמים נאספים [שוללין]. רב ביבאי אומר שרבי יוחנן אומר: זוהי תעלת מים שמחלקת את שללה [שלל] לגדותיה, שכן המים מתפשטים אל הבורות הסמוכים.
מַאן דְּאָמַר מְקוֹם שֶׁמֵּי גְשָׁמִים שׁוֹלְלִין שָׁם – כׇּל שֶׁכֵּן אַמַּת הַמַּיִם; וּמַאן דְּאָמַר אַמַּת הַמַּיִם – אֲבָל מְקוֹם שֶׁמֵּי גְשָׁמִים שׁוֹלְלִין שָׁם לָא מַפְסְקִי, דְּהָנְהוּ
הגמרא מציינת שלפי מי שאומר שהכוונה היא למקום שבו מי גשמים נקווים, שמואל, מאחר שמי גשמים נקווים מחלקים שדה, קל וחומר שתעלת מים, שהיא גם גדולה יותר וגם קבועה, מחלקת שדה. אבל לפי מי שאומר שרק תעלת מים מחלקת שדה, רבי יוחנן, הוא סבור שרק זו מחלקת שדה, אבל מקום שבו מי גשמים נקווים אינו מחלק את השדה, מפני שאלה
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria