משנה: במקרה של מי שהכניס את עדר הצאן שלו לדיר ונעל את הדלת בפניהן באופן ראוי, ואף על פי כן הצאן יצאו והזיקו בשדה של אדם אחר באכילת תבואה או ברמיסתה, הבעלים פטור, שכן שמר על הבהמות כראוי. אם לא נעל את הדלת בפני הצאן באופן ראוי, והצאן יצאו והזיקו, הבעלים חייב, שכן רשלנותו הובילה לנזק.

אם הבעלים נעל את הדלת כראוי אך קיר המכלאה נפרץ בלילה, או ששודדים פרצו אותו, והכבשים לאחר מכן יצאו וגרמו נזק באכילה או בדריסה, בעל הכבשים פטור מאחריות. אם השודדים עצמם הוציאו את הכבשים החוצה מן המכלאה ולאחר מכן בעלי החיים גרמו נזק, השודדים חייבים.

אם הבעלים השאיר את הבהמה בשמש, וגרם לה לסבול, או אם מסר אותה לחרש־אילם, לשוטה או לקטין, שאינם מסוגלים לשמור עליה, והבהמה יצאה וגרמה נזק, הבעלים חייב משום שנהג ברשלנות.

אם הבעלים העביר את הבהמה לרועה כדי שישמור עליה, הרועה נכנס במקומו ואחראי לנזק.

אם הבהמה נפלה לתוך גן והפיקה הנאה מן התוצרת שם, בעליה משלם עבור ההנאה שהיא מפיקָה ולא עבור נזק אחר שנגרם. אם הבהמה ירדה אל הגן כדרכה וגרמה נזק שם, בעליה משלם עבור מה שהזיקה. כיצד בית הדין מעריך את שווי הנזק כאשר הבעלים משלם עבור מה שהזיקה? בית הדין מעריך שטח קרקע גדול שיש בו שטח הנדרש לזריעת סאה אחת של זרע [beit se’a] באותו שדה, ובכלל זה הערוגה שבה אירע הנזק. הערכה זו כוללת כמה היה שווה לפני שהבהמה הזיקה לו וכמה הוא שווה עכשיו, ועל הבעלים לשלם את ההפרש. בית הדין אינו מעריך רק את הערוגה שנאכלה או נרמסה, אלא את ירידת הערך של הערוגה כחלק מן השטח הסובב. דבר זה מביא לתשלום קטן יותר, שכן הנזק נראה פחות משמעותי בהקשר של שטח גדול יותר.

רבי שמעון אומר: עיקרון השומה הזה חל רק במקרה שבו הבהמה אכלה תבואה שלא הבשילה; אבל אם אכלה תבואה בשלה, הבעלים משלם את שווי התבואה הבשלה. לפיכך, אם אכלה סאה אחת של תבואה, הוא משלם עבור סאה אחת, ואם אכלה שתי סאין, הוא משלם עבור שתי סאין.

גמרא: הגמרא מבהירה את ההגדרה של נעילת הדלת באופן הולם. חכמים לימדו: מהי נעילה הנחשבת באופן הולם, ומהי נעילה הנחשבת באופן שאינו הולם? אם אדם נעל את הדלת באופן שהיא יכולה לעמוד בפני רוח מצויה מבלי לקרוס או להיפתח, הרי זו נחשבת נעילה באופן הולם, ואילו אם נעל את הדלת באופן שאינה יכולה לעמוד בפני רוח מצויה, הרי זו נחשבת נעילה באופן שאינו הולם.

רבי מני בר פטיש אמר: מיהו התנא ששנה לגבי בעלי חיים שהם מועדים, שמספיק לבעלים לספק רק שמירה פחותה? מאחר שהמשנה עוסקת בנזק המסווג כאכילה או דריסה, שלגביהם כל בעלי החיים נחשבים מועדים, היא חייבת להיות בהתאם לדעתו של רבי יהודה, כפי שלמדנו במשנה (מה ע"ב): אם הבעלים של שור קשר אותו ברצועה לגדר או נעל את השער לפניו באופן שהוא ראוי, אך למרות זאת השור יצא והזיק, בין אם הבהמה היא תם או מועד הבעלים חייב מפני שאין זה נחשב אמצעי זהירות מספיק למנוע נזק; זו דבריו של רבי מאיר.

המשנה ממשיכה: רבי יהודה אומר שאם השור הוא תם הבעלים חייב אפילו אם שמר עליו כראוי, שכן התורה אינה מגבילה את השמירה הנדרשת לבהמה תמימה. אבל אם השור הוא מועד, הבעלים פטור מתשלום נזקים, כפי שנאמר בפסוק המתאר את האחריות לנזק שנגרם על ידי בהמה מועדת: ״ולא ישמרנו בעליו״ (שמות כא:לו), וזה שור שהיה קשור ברסן או מאחורי שער נעול הרי נשמר. רבי אליעזר אומר: לשור מועד אין כלל שמירה מספקת אלא לשוחטו בסכין. לפי משנה זו, רק רבי יהודה סובר ששמירה פחותה מספיקה כדי לפטור מאחריות את בעליו של שור שהוא מועד.

הגמרא משיבה: אתה יכול אפילו לומר שהמשנה היא בהתאם לדעתו של רבי מאיר, הסובר שבעליו של שור מועד חייב אפילו אם סיפק שמירה פחותה. אף על פי שבעלי חיים נחשבים מועדים לעניין אכילה ודריסה, אין להחיל עליהם הלכה שנאמרה לגבי בעל חיים שהוא מועד לעניין נגיחה. ההלכהשונה לגבי אכילה ודריסה, שכן התורה הגבילה את רמת השמירה הנדרשת לגביהן. כפי שהאמורארבי אלעזר אומר, ויש אומרים שנשנתה בברייתא: ישנם ארבעה דברים שלגביהם התורה הגבילה את רמת השמירה הנדרשת, ואלו הם: בור, ואש, אכילה ודריסה.

היכן התורה מגבילה את רמת השמירה הנדרשת ביחס לקטגוריה של בור? כפי שנאמר: “וכי יפתח איש בור, או כי יכרה איש בור ולא יכסנו, ונפל שמה שור או חמור, בעל הבור ישלם” (שמות כא:לג). ניתן להסיק: אבל אם כיסהו, הוא פטור מאחריות, אף על פי שייתכן שהבור יתגלה בעתיד.

היכן התורה מגבילה את רמת השמירה הנדרשת ביחס לקטגוריה של אש? כפי שנאמר: "המבעיר את הבערה ישלם פיצויים" (שמות כ"ב:ה'), שפירושו הוא שאדם פטור מאחריות אלא אם כן הוא פועל באופן הדומה להדלקה פעילה של אש ברכושו של אחר מתוך רשלנות.

היכן התורה מגבילה את רמת השמירה הנדרשת ביחס לקטגוריה של אכילה? כפי שנאמר: "כי יבער איש שדה או כרם, ושילח את בעירו, וביער [uvi’er] בשדה אחר" (שמות כב:ד). מכאן שהבעלים אינם נושאים באחריות אלא אם כן הוא פועל באופן הדומה לכך שגרם לבהמתו לרעות שם, מתוך רשלנות.

היכן התורה מגבילה את רמת השמירה הנדרשת ביחס לקטגוריה של דריסה? כפי שנאמר: "כי יבער איש שדה או כרם, ושילח את בעירו [veshilaḥ], וביער בשדה אחר" (שמות כב:ד). מכאן שהבעלים אינו חייב אלא אם כן הוא פועל באופן שהוא דומה לשילוח בהמתו .

ונלמד בברייתא: ביחס למונח ושילח: זה מתייחס לנזק על ידי דריסה, וכן, הפסוק אומר: "משלחי רגל השור והחמור" (ישעיהו לב:כ). ביחס למונח וביער: זה מתייחס לנזק על ידי אכילה, וכן, הפסוק אומר: "כאשר יבער הגלל עד תומו" (מלכים א יד:י).

מן הסתם, הטעם לחיובו של הבעלים הוא דווקא מפני שהוא פעל באופן הדומה לשילוח הבהמה לחופשי או לגרימה לה לאכול. ניתן להסיק: אבל אם הוא לא פעל באופן כזה, אפילו אם סיפק שמירה פחותה בלבד, הוא אינו חייב.

רבא אמר: גם לשון המשנה מדויקת, שכן היא שָׁנְתָה את ההלכה דווקא לגבי כבשים. דבר זה מעורר את השאלה: מאחר שעסקנו במקרים של שור בכל המשניות הקודמות, אם כן שתלמד משנה זו גם כן את ההלכה לגבי שור. מה שונה במשנה זו שהיא מלמדת את המקרה של כבשים? האם אין זה משום שהתורה הגבילה את דרישותיה דווקא לגבי השמירה מפני נזק שסביר יותר שייגרם על ידי כבשים, כלומר, נזק הנגרם על ידי אכילה ודריסה, שכן כבשים אינן מועדות לנגוח? אם כן, לשון המשנה היא בהתאם לדעתו של רבי מאיר, הסבור שרמת פיקוח מופחתת מספיקה רק לגבי אכילה ודריסה, אך לא לגבי נגיחה.

הגמרא דוחה זאת: אי אפשר לא בהכרח להסיק מלשון המשנה שהיא בהתאם לדעתו של רבי מאיר. שמא המשנה נוקטת דווקא במקרה של צאן כדי ללמד את דעתו של רבי יהודה, מפני שאילו הייתה נוקטת דוגמה של שור כאן, היה אפשר לחשוב שהיא כוללת גם נזק שנגרם על ידי נגיחה, שעליה לא נאמר בתורה שמספיקה שמירה פחותה. לכן המשנה נוקטת דווקא בדוגמה של צאן, כדי לציין נזק שנגרם על ידי אכילה ודריסה, שעליהן נאמר בתורה שמספיקה שמירה פחותה. והיא מלמדת אותנו שרק לגבי אכילה ודריסה, שכן בעלי חיים נחשבים מועדים מלכתחילה, מספיקה שמירה פחותה לדעתו של רבי יהודה. הגמרא מסיקה שזו קריאה תקפה של המשנה, וניתן ללמוד ממנה שהמשנה יכולה להיות אפילו בהתאם לדעתו של רבי יהודה.

§ נלמד בברייתא כי רבי יהושע אמר: יש ארבעה דברים שבהם מי שעובר עבירה לגביהם פטור מאחריות לפי דיני אדם אך חייב לפי דיני שמים, וראוי לו לשלם פיצוי, ואלה המקרים הם כדלקמן: הפורץ גדר שעמדה בפני בהמת חברו, ובכך מאפשר לבהמה לברוח; והכופף את תבואתו העומדת של חברו בפני האש כך שתיאחז באש; והשוכר עדי שקר להעיד; והיודע עדות לטובת חברו ואינו מעיד לו.

הגמרא מבהירה כל אחד מן המקרים המנויים בברייתא. המאסטר אומר: ביחס למקרה של מי שפורץ גדר שעמדה לפני בהמתו של אחר, מהן הנסיבות? אם נאמר שמדובר בקיר יציב שלא היה נופל מעצמו, מי שפרץ אותו צריך גם להיות חייב לפי דיני אדם, לפחות על הנזק שנגרם לקיר. אלא, כאן