שׁוֹר וְשׁוֹר פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין שֶׁנָּגְחוּ – מַאי נִיהוּ? שׁוֹר בְּכוֹר, דְּלָא פָּרֵיק לֵיהּ; אַבָּיֵי אָמַר: מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק, רָבִינָא אָמַר: מְשַׁלֵּם רְבִיעַ נֶזֶק.
יש מחלוקת בנוגע למקרה של שור תם רגיל ושור מוקדש שנפסל שנגחו שור אחר יחד. מהו המקרה הזה של שור שהיה מוקדש ונפסל? זהו שור בכור שנפל בו מום ולכן נפסל כקרבן. אף על פי כן, קדושתו הראשונית נותרת בעינה, ולכן אי אפשר לפדותו. כתוצאה מכך, הכהן שמחזיק בו אינו חייב לשלם נזקים, שכן הוא אינו מוגדר כ: שור של אחר, מאחר שמעמדו אינו כמעמד של שור חולין השייך לאדם. לאור רקע זה, מהי אחריותו של בעל השור החולין שנגח יחד עמו? אביי אומר: הוא משלם חצי מעלות הנזק, ואילו רבינא אומר: הוא משלם רבע מעלות הנזק.
הָא וְהָא בְּתָם; הָא כְּרַבָּנַן, וְהָא כְּרַבִּי נָתָן.
הגמרא מסבירה את המחלוקת: גם זה, אביי, וגם זה, רבינא, מתייחסים למקרה שבו השור הרגיל היה תם. דעה זו שנאמרה על ידי רבינא היא בהתאם לדעתם של חכמים שכל צד אחראי רק למחצית הנזק. מאחר שהשור שאינו מוקדש היה תם, בעליו משלם מחצית מעלות הנזק שעליו הוא אחראי לו, כלומר רבע מן הסכום הכולל. ודעה זו שנאמרה על ידי אביי היא בהתאם לדעתו של רבי נתן שכל צד בתורו אחראי לכל הנזק. לפיכך, מאחר שהשור שאינו מוקדש הוא תם, בעליו משלם מחצית מן הסכום הכולל.
אִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא כְּרַבָּנַן; הָא בְּתָם, הָא בְּמוּעָד.
אם תרצה, אמור במקום זאת שאין מחלוקת, ושגם זה, אביי, וגם זה, רבינא, אומרים את דבריהם בהתאם לדעת החכמים. זה, רבינא, מתייחס למקרה שבו השור של חולין הוא תם, ולכן בעליו משלם חצי של חצי, וזה, אביי, מתייחס למקרה שבו השור של חולין הוא מועד, ולכן בעליו משלם את כל חלקו, כלומר, חצי מכלל הנזק.
אִיכָּא דְּאָמְרִי – אַבָּיֵי אָמַר: חֲצִי נֶזֶק, רָבִינָא אָמַר: כּוּלֵּיהּ נֶזֶק. הָא וְהָא בְּמוּעָד; הָא כְּרַבָּנַן, וְהָא כְּרַבִּי נָתָן.
יש מי שאומרים שהייתה גרסה אחרת של מחלוקת זו: אביי אומר שהוא משלם חצי מעלות הנזק, ורבינא אומר: הוא משלם את מלוא עלות הנזק. הגמרא מסבירה את טעמם: גם זה וגם זה מתייחסים למקרה שבו השור היה מועד. זה, אביי, סבור בהתאם לדעת חכמים, שכל אחד אחראי למחצית הנזק, ולכן הוא משלם את חלקו שהוא מחצית מן העלות הכוללת של הנזק. וזה, רבינא, סבור בהתאם לדעת רבי נתן, שכל אחד אחראי במלואו לנזק, וכאשר אחד ממבצעי הנזק פטור מתשלום, כמו במקרה זה, כל הסכום נגבה מן האחר.
אִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא כְּרַבִּי נָתָן; הָא בְּמוּעָד, וְהָא בְּתָם.
אם תרצה, אמור במקום זאת שאין מחלוקת, ושגם זה וגם זה סוברים בהתאם לדעתו של רבי נתן. זה, רבינא, מתייחס למקרה שבו השור היה מועד ובעליו משלם את מלוא הנזק, וזה, אביי, מתייחס לשור תם, שעליו משלמים רק חצי נזק.
אָמַר רָבָא: שׁוֹר וְאָדָם שֶׁדָּחֲפוּ לְבוֹר, לְעִנְיַן נְזָקִין – כּוּלָּן חַיָּיבִין. לְעִנְיַן אַרְבָּעָה דְּבָרִים וּדְמֵי וְלָדוֹת – אָדָם חַיָּיב, וְשׁוֹר וּבוֹר פָּטוּר.
§ רבא אומר: לגבי שור ואדם שדוחפים אדם או בהמה לתוך בור, הרי לעניין הנזק שגרמו, כולם, כלומר האדם שדחף את האדם או הבהמה, בעל השור ובעל הבור, חייבים כולם לשלם את פיצוי הנזק. לעניין ארבעת סוגי הפיצוי הנוספים, שהם אובדן פרנסה, צער, הוצאות רפואיות ובושת, וכן גם לגבי הפיצוי עבור ולדות שהופלו, האדם שדחף חייב, ואילו בעל השור ובעל הבור פטורים, שכן התורה לא הטילה עליהם כל חיוב לשלם תשלומים אלה.
לְעִנְיַן כּוֹפֶר וּשְׁלֹשִׁים שֶׁל עֶבֶד – שׁוֹר חַיָּיב, אָדָם וּבוֹר פְּטוּרִים. לְעִנְיַן כֵּלִים וְשׁוֹר פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין – אָדָם וְשׁוֹר חַיָּיבִין, וּבוֹר פָּטוּר.
באשר לתשלום כופר אם היה זה אדם שנדחף ונהרג, וכן גם בנוגע לשלושים השקלים ששולמו עבור עבד כנעני שנהרג, בעל השור חייב, והאיש שדחף ובעל הבור פטורים. באשר לכלים ושור מוקדש שנפסל שנפל אל הבור, האיש שדחף ובעל השור חייבים, ובעל הבור פטור.
מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ – בְּמִי שֶׁהַמֵּת שֶׁלּוֹ, יָצָא זֶה שֶׁאֵין הַמֵּת שֶׁלּוֹ.
רבא מסביר: מה הטעם שבעל הבור פטור מאחריות לנזק שנגרם לשור מוקדש שנפסל? שכן הפסוק קובע לגבי בור: "והמת יהיה לו" (שמות כא:לד), ללמד שחובת תשלום הנזקים מוטלת רק על מי שהנבלה לאחר מכן שייכת לו, ובכך מוציא מקרה זה של שור מוקדש שנפסל, שבו הנבלה אינה שייכת לו. במקרה זה אסור למכור את הנבלה. בעל הבור אינו יכול להפיק ממנה הנאה, והיא שוב אינה שייכת לאיש, ולכן התנאים הכתובים בפסוק אינם מתקיימים.
לְמֵימְרָא דִּפְשִׁיטָא לֵיהּ לְרָבָא? וְהָא מִיבַּעְיָא בָּעֵי לֵיהּ לְרָבָא – דְּבָעֵי רָבָא: שׁוֹר פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין שֶׁנָּפַל לַבּוֹר, מַהוּ? הַאי ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ – בְּמִי שֶׁהַמֵּת שֶׁלּו, יָצָא זֶה שֶׁאֵין הַמֵּת שֶׁלּוֹ; אוֹ דִילְמָא, ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ – לִבְעָלִים מִטַּפְּלִין בַּנְּבֵילָה הוּא דַּאֲתָא?
הגמרא שואלת: האם יש לומר שדבר זה היה ברור לרבא? והאם אין זו דילמה שכבר הועלתה על ידי רבא, שכן רבא שאל: מהי ההלכה בנוגע לשור מוקדש שנפסל שנפל לבור? האם פסוק זה: "והמת יהיה לו," מתייחס למי שהנבלה שייכת לו, כלומר, בעל הבור, ומוציא מקרה זה שבו הנבלה אינה שייכת לו, ולכן בעל הבור פטור מלשלם עליה? או שמא הפסוק "והמת יהיה לו" בא ללמד שבעל הבהמה מטפל ב, כלומר, שומר על הבעלות על, הנבלה, והמזיק משלם לו את ההפרש?
בָּתַר דְּבַעְיַהּ, הֲדַר פַּשְׁטַהּ.
הגמרא משיבה: בתחילה, רבא הסתפק בדבר, אך לאחר שהעלה את הדילמה, הוא לאחר מכן הכריע בה והסיק שהפסוק מטיל אחריות על עלות הנזק רק על אדם שהנבילה שייכת לו, למעט מקרה של שור מוקדש שנפסל.
אֶלָּא בְּעָלִים מִטַּפְּלִין בִּנְבֵילָה – מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִן ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ דְּשׁוֹר. מַאי חָזֵית דִּ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ דְּשׁוֹר – מַפְּקַתְּ לֵיהּ לִבְעָלִים מִטַּפְּלִין בִּנְבֵילָה, ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ דְּבוֹר – מַפְּקַתְּ לֵיהּ לְמִי שֶׁהַמֵּת שֶׁלּוֹ? אֵיפוֹךְ אֲנָא!
הגמרא שואלת: אלא, מנין לו שהוא לומד את ההלכה שהבעלים מטפל בנבלת הבהמה? הגמרא משיבה: הוא לומד זאת מן הפסוק: "והמת יהיה לו" (שמות כא:לו), שנאמר לגבי שור. הגמרא מוסיפה ושואלת: מה ראית לקבוע שמן הפסוק "והמת יהיה לו," שנאמר לגבי שור, אתה לומד ממנו את ההלכה שהבעלים של השור המת מטפל בנבלה, ומן הפסוק "והמת יהיה לו," שנאמר לגבי בור, אתה לומד ממנו את ההלכה שרק מי שהנבלה שייכת לו משלם נזקים? מדוע איני יכול להפוך את הדרשות מכל פסוק ולומר את ההפך?
מִסְתַּבְּרָא פְּטוּר גַּבֵּי בוֹר – הוֹאִיל וּפָטַר בּוֹ אֶת הַכֵּלִים. אַדְּרַבָּה, פְּטוּר גַּבֵּי שׁוֹר – שֶׁכֵּן פָּטַר בּוֹ חֲצִי נֶזֶק! כּוּלֵּיהּ נֶזֶק מִיהַת לָא אַשְׁכְּחַן.
הגמרא משיבה: מסתבר שהפטור חל על הפסוק שנאמר לגבי בור, שכן התורה גם פוטרת אדם מלשלם על נזק המוגדר כבור שנגרם לכלים שנפלו לתוכו ונשברו. הגמרא מקשה על תשובה זו: אדרבה, אפשר לטעון שהפטור חל על הפסוק שנאמר לגבי שור, שכן התורה גם פטרה את הבעלים ממחצית עלות הנזק במקרה של שור תם. הגמרא משיבה: מכל מקום, אין אנו מוצאים שבעל השור פטור מתשלום עבור מלוא עלות הנזק. לעומת זאת, לגבי בור, ישנם פריטים מסוימים שאדם אינו חייב עליהם כלל. לכן, מסתבר להסיק שהתורה מקילה יותר בדיני בור מאשר בדיני שור.
נָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר וְכֵלָיו, וְנִשְׁתַּבְּרוּ כּוּ׳. מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה – דְּתַנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב עַל נִזְקֵי כֵלִים בְּבוֹר.
§ המשנה מלמדת: אם שור וכליו, כלומר, הכלים שהיה נושא, נפלו לתוך הבור והכלים נשברו, או אם חמור וכליו נפלו לתוכו והכלים נקרעו, בעל הבור חייב על הנזק שנגרם לבהמה מחמת הבור, אך פטור מאחריות על הנזק שנגרם לכלים, בגזירת הכתוב בתורה. הגמרא מעירה: המשנה אינה בהתאם לדעתו של רבי יהודה, שכן שנינו בברייתא: רבי יהודה מחייב אדם לשלם על נזק שנגרם לכלים במקרי בור.
מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן? דְּאָמַר קְרָא: ״וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר״; ״שׁוֹר״ – וְלֹא אָדָם, ״חֲמוֹר״ – וְלֹא כֵּלִים. וְרַבִּי יְהוּדָה – ״אוֹ״, לְרַבּוֹת אֶת הַכֵּלִים. וְרַבָּנַן –
הגמרא מסבירה: מהו טעמם של החכמים? מאחר שהפסוק אומר: "ונפל שמה שור או חמור" (שמות כא:לג), מכאן מדויק שמדובר דווקא בשור, ולא באדם, שעל מיתתו בעל הבור חייב. ועוד, אדם חייב על חמור, אך לא על כלים. לעומת זאת, רבי יהודה דורש את המילה "או" בביטוי "שור או חמור" לרבות כלים. הגמרא שואלת: וכיצד מסבירים החכמים את המילה "או"?
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria