וְלֹא כָּרָאוּי לִגְמַלִּים? וְאִי דִּשְׁכִיחִי גְּמַלִּים, אַמַּאי פָּטוּר? פּוֹשֵׁעַ הוּא! וְאִי דְּלָא שְׁכִיחִי גְּמַלִּים – פְּשִׁיטָא, אָנוּס הוּא! אֶלָּא לָאו דְּאָתַיִין לִפְרָקִים, וַאֲתוֹ גְּמַלִּים וְאָרְעוּהּ, וַאֲתוֹ שְׁווֹרִים וּנְפַלוּ בֵּיהּ – וְקָתָנֵי פָּטוּר? אַלְמָא, כֵּיוָן דְּהַשְׁתָּא לֵיכָּא – אָנוּס הוּא!
אך לא מתאים לגמלים? במקרה זה, יש להבהיר את הדברים הבאים: אם זהו מקום שבו גמלים מצויים בדרך כלל, מדוע הוא פטור? הרי הוא התרשל. ואם גמלים אינם מצויים בדרך כלל שם, ברור שהוא פטור, שכן הוא בבירור אנוס. אלא, האם אין זה שמדובר במקום שבו גמלים מגיעים לעיתים, וגמלים באו והחלישו את הכיסוי, ולאחר מכן באו שוורים ונפלו לתוכו? ועל מקרה זה, מלמד שהוא פטור. לכאורה, מאחר שכעת, מכל מקום, הגמלים אינם שם, הוא נחשב לאנוס.
אָמְרִי: לָא, לְעוֹלָם כָּרָאוּי לִשְׁווֹרִים וְכָרָאוּי לִגְמַלִּים; וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ – הֵיכִי נְפוּל? אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר בַּר חָנָה: שֶׁהִתְלִיעַ מִתּוֹכוֹ.
הם אמרו בתשובה: לא; למעשה, מדובר במקרה שבו הוא כיסה זאת כראוי לשוורים וכראוי לגמלים, ובאשר למה שהיה קשה לך להסביר: כיצד הם נפלו? רבי יצחק בר בר חנא אומר: מדובר במקרה שבו הכיסוי נרקב מבפנים, ולכן אין להסיק מכאן דבר לגבי השאלה שהוצגה לעיל בנוגע לגמלים.
תָּא שְׁמַע: לֹא כִּסָּהוּ כָּרָאוּי, וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר, וָמֵת – חַיָּיב. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא לֹא כָּרָאוּי לִשְׁווֹרִים וְלֹא כָּרָאוּי לִגְמַלִּים, פְּשִׁיטָא – צְרִיכָא לְמֵימַר דְּחַיָּיב?! אֶלָּא לָאו כָּרָאוּי לִשְׁווֹרִים וְלֹא כָּרָאוּי לִגְמַלִּים? הֵיכִי דָמֵי? אִי דִּשְׁכִיחִי גְּמַלִּים – פּוֹשֵׁעַ הוּא! וְאִי דְּלָא שְׁכִיחִי גְּמַלִּים – אָנוּס הוּא!
הגמרא מציעה: בוא ושמע הוכחה אחרת מן המשנה: אם הוא לא כיסה את הבור כראוי, ונפל לתוכו שור או חמור ומת, הוא חייב. כעת, מהן הנסיבות? אם נאמר שהוא לא כיסה אותו כראוי לשוורים ושהוא לא כיסה אותו כראוי לגמלים, והם נפלו לתוכו, זה מובן מאליו. האם צריך לומר שהוא חייב במקרה כזה? אלא, האין זו מתייחסת למקרה שבו הוא כיסה אותו כראוי לשוורים אך לא כראוי לגמלים? ואם זה המקרה, יש לברר את הנקודה הבאה: מהן הנסיבות? אם גמלים מצויים שם דרך כלל, הוא בבירור רשלן, אך אם גמלים אינם מצויים שם דרך כלל, הוא אנוס.
אֶלָּא לָאו דְּאָתַיִין לִפְרָקִים, וַאֲתוֹ גְּמַלִּים וְאָרְעוּהּ, וַאֲתוֹ שְׁווֹרִים וּנְפַלוּ בֵּיהּ – וְקָתָנֵי חַיָּיב? אַלְמָא כֵּיוָן דְּאָתַיִין לִפְרָקִים – פּוֹשֵׁעַ הוּא, דְּאִיבְּעִי לֵיהּ אַסּוֹקֵי אַדַּעְתֵּיהּ!
אלא, האין זה מתייחס למקרה שבו גמלים באים לעיתים, וגמלים באו והחלישו אותו, ולאחר מכן שוורים באו ונפלו לתוכו? ובמקרה זה, הוא מלמד שהוא חייב. לכאורה, מאחר שהם באים לעיתים, הוא נחשב רשלן, שכן היה עליו לצפות שהם יבואו.
לְעוֹלָם כָּרָאוּי לִשְׁווֹרִים וְלֹא כָּרָאוּי לִגְמַלִּים, וּשְׁכִיחִי גְּמַלִּים; וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ – פּוֹשֵׁעַ הוּא! אַיְּידֵי דִּנְסֵיב רֵישָׁא ״כִּסָּהוּ כָּרָאוּי״, נְסֵיב סֵיפָא נָמֵי ״לֹא כִּסָּהוּ כָּרָאוּי״.
הגמרא משיבה: למעשה, ייתכן שהוא כיסה אותה כראוי לשוורים אך לא כראוי לגמלים, וגמלים מצויים שם לעיתים קרובות. ואשר למה שהיה קשה לך להסביר: במקרה כזה הוא נחשב רשלן וצריך להיות חייב, כך שהפסיקה במשנה מיותרת, אפשר להשיב שמאחר שהתנא צריך לציין את הרישא בנוגע להלכה שאם כיסה אותה כראוי, הוא מציין גם את הסיפא, בנוגע להלכה שאם לא כיסה אותה כראוי, הוא חייב.
אִיכָּא דְאָמְרִי: הָא נָמֵי וַדַּאי לָא אִיבַּעְיָא לַן; דְּכֵיוָן דְּאָתַיִין לִפְרָקִים – פּוֹשֵׁעַ הוּא, דְּאִיבְּעִי לֵיהּ אַסּוֹקֵי אַדַּעְתֵּיהּ;
יש כאלה שאומרים שהדיון הוא כך: לגבי גם זאת בוודאי לא העלינו את הדילמה, משום שמכיוון שהם באים לעיתים, הוא נחשב רשלן, שכן היה עליו לצפות אפשרות זו.
כִּי אִיבְּעִי לַן – הָכִי הוּא דְּאִיבַּעְיָא לַן: כִּסָּהוּ כִּסּוּי שֶׁיָּכוֹל לַעֲמוֹד בִּפְנֵי שְׁווֹרִים וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמוֹד בִּפְנֵי גְמַלִּים, וּשְׁכִיחִי גְּמַלִּים; וְהִתְלִיעַ מִתּוֹכוֹ – מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: מִגּוֹ דְּהָוֵי פּוֹשֵׁעַ אֵצֶל גְּמַלִּים, הָוֵי פּוֹשֵׁעַ נָמֵי לְעִנְיַן הַתְלָעָה; אוֹ דִלְמָא לָא אָמְרִינַן מִגּוֹ?
כאשר העלינו את הדילמה, זו הדילמה שהעלינו: הוא כיסה אותה בכיסוי היכול לעמוד בפני נוכחותם של שוורים אך אינו יכול לעמוד בפני נוכחותם של גמלים, וגמלים מצויים דרך כלל באותו מקום. מה שאירע למעשה הוא שהכיסוי נרקב מבפנים. במקרה זה, מהי ההלכה? האם אנו אומרים: מאחר שהיה רשלן לגבי גמלים, הוא נחשב רשלן גם לגבי הריקבון? או שמא אין אנו אומרים שמאחר שהיה רשלן לגבי גמלים הוא נחשב רשלן לגבי ריקבון, ומאחר שבפועל אין הוא אשם באירוע, אין מחייבים אותו?
תָּא שְׁמַע: כִּסָּהוּ כָּרָאוּי, וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר, וָמֵת – פָּטוּר. וְאִתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר בַּר חָנָה: שֶׁהִתְלִיעַ מִתּוֹכוֹ. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא כָּרָאוּי לִשְׁווֹרִים וְכָרָאוּי לִגְמַלִּים, וְהִתְלִיעַ מִתּוֹכוֹ – פְּשִׁיטָא דְּפָטוּר, מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבַּד?
הגמרא מציעה: בוא ושמע הוכחה מן המשנה: אם כיסה את הבור כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת, הוא פטור. ועל כך נאמר שרבי יצחק בר בר חנא אומר: הלכה זו חלה כאשר הכיסוי נרקב מבפנים. הגמרא מבהירה: מהן הנסיבות? אם נאמר שמדובר במקרה שבו כיסה אותו באופן הראוי לשוורים והראוי לגמלים, והוא נרקב מבפנים, האם אין זה מובן מאליו שהוא פטור? מאחר שלא היה מודע לכך, מה היה עליו לעשות?
אֶלָּא לָאו כָּרָאוּי לִשְׁווֹרִים וְלֹא כָּרָאוּי לִגְמַלִּים, וּשְׁכִיחִי גְּמַלִּים, וְהִתְלִיעַ מִתּוֹכוֹ – וְקָתָנֵי פָּטוּר? אַלְמָא לָא אָמְרִינַן מִגּוֹ דְּהָוֵי פּוֹשֵׁעַ לְעִנְיַן גְּמַלִּים הָוֵי פּוֹשֵׁעַ לְעִנְיַן הַתְלָעָה!
אלא, האין זה מתייחס למקרה שבו הוא כיסה אותו כראוי לשוורים אך לא כראוי לגמלים, וגמלים מצויים בדרך כלל באותו מקום? והרי חוזק הכיסוי ביחס לשוורים ולגמלים אינו רלוונטי להלכה כאן, משום שהכיסוי נרקב מבפנים. והמשנה מלמדת שהוא פטור. מכאן, כנראה, אין אנו אומרים שמאחר שהוא נחשב רשלן לגבי גמלים, הוא נחשב גם רשלן בנוגע לריקבון.
לָא; לְעוֹלָם כָּרָאוּי לִגְמַלִּים וּכְרָאוּי לִשְׁווֹרִים, וְהִתְלִיעַ מִתּוֹכוֹ. וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ – כִּי הִתְלִיעַ מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבַּד? מַהוּ דְּתֵימָא: אִיבְּעִי לֵיהּ לְמֵיזַל וּמִנְקַשׁ עֲלֵיהּ; קָא מַשְׁמַע לַן.
הגמרא דוחה זאת: לא; למעשה, מדובר במקרה שבו הכיסוי היה מתאים לגמלים ומתאים לשוורים, והוא נרקב מבפנים. ובאשר למה שהיה קשה לך להסביר: כאשר הוא נרקב מבפנים, מה היה עליו לעשות, והאם לא היה צריך להיות פטור? אף על פי כן, יש חידוש בפסיקה זו: יש צורך בכך שמא תאמר כי היה עליו ללכת ולהקיש על הכיסוי כדי לוודא שאינו חלול מבפנים. לכן, המשנה מלמדת אותנו שהוא אינו נדרש לבדוק עד כדי כך.
תָּא שְׁמַע: לֹא כִּסָּהוּ כָּרָאוּי, וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר, וָמֵת – חַיָּיב. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא לֹא כָּרָאוּי לִשְׁווֹרִים וְלֹא כָּרָאוּי לִגְמַלִּים – צְרִיכָא לְמֵימַר דְּחַיָּיב?
הגמרא מציעה: בוא ושמע הוכחה מהמשך המשנה: אם הוא לא כיסה את הבור כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת, הוא חייב. הגמרא מבהירה: מהן הנסיבות? אם נאמר שמדובר במקרה שבו הוא לא כיסה אותו כראוי לשוורים ולא כיסה אותו כראוי לגמלים, האם צריך לומר שהוא חייב?
אֶלָּא לָאו כָּרָאוּי לִשְׁווֹרִים וְלֹא כָּרָאוּי לִגְמַלִּים? וְאִי דִּשְׁכִיחִי גְּמַלִּים – פּוֹשֵׁעַ הוּא, וְאִי דְּלָא שְׁכִיחִי גְּמַלִּים – אָנוּס הוּא! אֶלָּא לָאו דִּשְׁכִיחִי גְּמַלִּים, וְהִתְלִיעַ מִתּוֹכוֹ – וְקָתָנֵי חַיָּיב? אַלְמָא אָמְרִינַן מִגּוֹ דְּהָוֵי פּוֹשֵׁעַ לְעִנְיַן גְּמַלִּים – הָוֵי פּוֹשֵׁעַ לְעִנְיַן הַתְלָעָה!
אלא, האין זה מקרה שבו הוא כיסה אותו כראוי לשוורים אך לא כראוי לגמלים? במקרה זה, הנקודה הבאה טעונה הבהרה: אם גמלים מצויים שם בדרך כלל, הרי הוא התרשל וצריך להיות חייב. ואם גמלים אינם מצויים שם בדרך כלל, הרי הוא אנוס. אלא, האין זה מקרה שבו גמלים מצויים שם בדרך כלל, והוא נרקב מבפנים, והמשנה מלמדת שהוא חייב? לכאורה, אנו אכן אומרים שמאחר שהוא התרשל לגבי הגמלים, הוא נחשב כמי שהתרשל לגבי הריקבון, ולכן הוא חייב.
אָמְרִי: לָא; לְעוֹלָם כָּרָאוּי לִשְׁווֹרִים וְלֹא כָּרָאוּי לִגְמַלִּים, וּשְׁכִיחִי גְּמַלִּים; וַאֲתוֹ גְּמַלִּים וְאָרְעוּהּ, וַאֲתוֹ שְׁווֹרִים וּנְפַלוּ בֵּיהּ. וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ – פְּשִׁיטָא, פּוֹשֵׁעַ הוּא! אַיְּידֵי דִּנְסֵיב רֵישָׁא ״כִּסָּהוּ כָּרָאוּי״, נְסֵיב סֵיפָא נָמֵי ״לֹא כִּסָּהוּ״.
הם אמרו בתשובה: לא; למעשה מדובר במקרה שבו הוא כיסה את הבור כראוי לשוורים אך לא כראוי לגמלים; וגמלים מצויים שם דרך קבע, וגמלים באו והחלישו את הכיסוי. ולאחר מכן, שוורים באו ונפלו לתוכו. ובאשר למה שהיה קשה לך להסביר: ברור שהוא חייב, שכן הוא בבירור התרשל, אז איזה חידוש מושמע כאן? התשובה היא שמאחר שהוא צריך להביא את הרישא של המשנה, כלומר, במקרה שבו הוא כיסה את הבור כראוי, הוא לכן מביא גם את הסיפא, כלומר, במקרה שבו לא כיסה אותו.
תָּא שְׁמַע: נָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, סוֹמֵא וּמְהַלֵּךְ בַּלַּיְלָה – חַיָּיב. פִּקֵּחַ וּמְהַלֵּךְ בַּיּוֹם – פָּטוּר. וְאַמַּאי? נֵימָא מִדְּהָוֵי פּוֹשֵׁעַ לְעִנְיַן חֵרֵשׁ, הָוֵי נָמֵי פּוֹשֵׁעַ לְעִנְיַן פִּקֵּחַ! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ – לָא אָמְרִינַן מִגּוֹ? שְׁמַע מִינַּהּ.
הגמרא מציעה: בוא ושמע הוכחה אחרת מברייתא: לגבי שור שנפגע בכך שהיה חרש, או שור שהיה שוטה, או שור שהיה צעיר מאוד, או שור עיוור, או שור שמהלך בלילה ואינו יכול לראות, אם נפל לתוך הבור, הוא חייב. אם השור היה בעל דעת רגילה למינו והיה מהלך ביום, בעל הבור פטור, שכן היה על השור להיות מודע לבור. הגמרא שואלת: אבל למה הוא פטור? נאמר שמכיוון שהוא נחשב רשלן לגבי שור חרש, הוא גם רשלן לגבי שור בעל דעת רגילה. אלא, האם לא נכון להסיק את העיקרון הבא מכאן: אין אנו אומרים שמכיוון שהוא רשלן בעניין אחד, הדבר נחשב גם לרשלנות בעניין אחר, אלא הוא חייב רק על הנזק שניתן לייחס בפועל לרשלנותו? הגמרא מאשרת: כן, הסק מהמשנה שכך הוא.
נָפַל לְפָנָיו כּוּ׳. אָמַר רַב: ״לְפָנָיו״ – לְפָנָיו מַמָּשׁ, ״לְאַחֲרָיו״ – אַחֲרָיו מַמָּשׁ.
§ המשנה מלמדת: אם אדם היה חופר או מרחיב בור, ושור שעבר לידו נפל קדימה לתוכו מתוך בהלה בשל קול החפירה, הוא חייב. אם נפל לאחור לתוך הבור בשל קול החפירה, הוא פטור. רב אומר: המונח קדימה פירושו כפשוטו, קדימה, והמונח לאחור פירושו כפשוטו, לאחור,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria