Drashot AI Logo
אוֹ גִיּוֹרֶת – זָכָה!
ולאחר מכן נישאה לעבד כנעני שגם הוא שוחרר, והרתה ממנו, או אם הייתה גיורת שהרתה מגר, ושניהם, הבעל והאישה, מתו בלא יורשים, התוקף מרוויח בכך שאינו צריך לשלם, שכן אין יורשים. מכל מקום, נאמר במפורש בברייתא כי הזכאי לפיצוי המגיע לה, לרבות מה שהייתה מקבלת בחייה, אינו בעלה אלא יורשיה.
אָמַר רַבָּה: בִּגְרוּשָׁה. וְכֵן אָמַר רַב נַחְמָן: בִּגְרוּשָׁה.
רבא אמר: ברייתא זו עוסקת בגרושה; מאחר שהתגרשו, הבעל אינו יורש אותה. וכן אמר רב נחמן: הברייתא עוסקת בגרושה.
אָמְרִי: גְּרוּשָׁה נָמֵי תִּיפְלוֹג בִּדְמֵי וְלָדוֹת!
החכמים אמרו בתגובה: אם היא גרושה, היא צריכה גם לחלוק בפיצוי עבור הוולדות שנפלו. מדוע שבעלה לשעבר יקבל את מלוא התשלום?
אָמַר רַב פָּפָּא: הַתּוֹרָה זִכְּתָה דְּמֵי וְלָדוֹת לַבַּעַל, אֲפִילּוּ בָּא עָלֶיהָ בִּזְנוּת. מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא ״כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה״.
רב פפא אמר: התורה העניקה את תשלום הפיצוי עבור ולדות שנפלו לבעל, אפילו אם הוא אינו למעשה בעלה החוקי אלא בא עליה בזנות. אף שאין לו זכויות בנכסיה, דמי הולדות שייכים לו בלבד, שכן הוא אבי הוולדות. מה הטעם? הכתוב אומר: "כאשר ישית עליו בעל האשה" (שמות כא:כב), ומכאן שהנזקים אינם נגבים על ידי האשה, אלא על ידי האיש שבא עליה והכניסה להריון. לפיכך, אם התגרשו, הבעל לשעבר מקבל את התשלום.
וְנוֹקְמַהּ לְרַבָּה כְּגוֹן שֶׁגָּבוּ מָעוֹת, וּלְרַב נַחְמָן כְּגוֹן שֶׁגָּבוּ קַרְקַע!
הגמרא שואלת: מדוע רבה ורב נחמן מסבירים ברייתא זו כמתייחסת לגרושה? הם היו יכולים להשיב, בהתאם לדעותיהם במקומות אחרים (בבא בתרא קכד ע"ב), שהיא מתייחסת לתשלומים שאינם נחשבים כמי שהיו ברשות האישה בחייה, אלא נחשבים כנכס המגיע לאישה, שבעלה אינו יורש. הבה נעמיד ברייתא זו, לפי רבה, כמתייחסת למקרה שבו גבו כסף עבור הנזק והצער, ולפי רב נחמן, במקרה שבו גבו קרקע.
דְּאָמַר רַבָּה: גָּבוּ קַרְקַע – יֵשׁ לוֹ, גָּבוּ מָעוֹת – אֵין לוֹ. וְרַב נַחְמָן אָמַר: גָּבוּ מָעוֹת – יֵשׁ לוֹ, גָּבוּ קַרְקַע – אֵין לוֹ.
באשר לזכותו של בכור לקבל פי שניים מירושת אביו, הוא מקבל פי שניים רק מן הנכסים שהיו ברשות אביו, ולא מן הנכסים המגיעים לו. במקרה שבו היו חייבים כסף לאב, רבה אומר: אם היורשים גבו את החוב מקרקע, לבכור יש זכות לפי שניים, שכן הדבר נחשב לנכס שכבר היה ברשות האב. אם הם גבו כסף, אין לו פי שניים, שכן הדבר נחשב לנכס המגיע לאב. ורב נחמן אומר: אם הם גבו כסף, יש לו פי שניים, ואם הם גבו קרקע, אין לו פי שניים.
הָנֵי מִילֵּי לִבְנֵי מַעְרְבָא – אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן;
הגמרא משיבה: אותה אמירה חלה לפי בני המערב, כלומר, ארץ ישראל, בהתאם לדעת חכמים, המגבילים את זכויותיו של בכור בנכסי אביו עד כדי כך שהם סבורים שאינו נוטל פי שניים בכל שבח בנכסים שנוצר לאחר מות אביו.
כִּי קָאָמְרִי הָכָא – כְּרַבִּי.
לעומת זאת, כאשר הם קובעים שברייתא זו כאן עוסקת בגרושה, הרי זה בהתאם לדעתו של רבי יהודה הנשיא, שהבכור נוטל פי שניים אפילו בשבח הנכסים שנעשה לאחר מיתת האב. לפי דעה זו, ברור שכל מה שמגיע לאב נחשב כמצוי ברשותו, בין אם הוא מקבל את פיצויו בכסף ובין אם בקרקע. כך גם לגבי בעל, שיורש את הזכויות לרשת פיצוי על נזק וצער שנגרמו לאשתו. משום כך היה על רבה ורב נחמן לפרש ברייתא זו כעוסקת בגרושה.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: שׁוֹר שֶׁהֵמִית אֶת הָעֶבֶד שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה – פָּטוּר מִשְּׁלֹשִׁים שְׁקָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו, וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל״ – כׇּל זְמַן שֶׁהַשּׁוֹר בִּסְקִילָה, הַבְּעָלִים מְשַׁלְּמִין שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים; אֵין הַשּׁוֹר בִּסְקִילָה, אֵין הַבְּעָלִים מְשַׁלְּמִין שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים.
§ רבי שמעון בן לקיש אומר: לגבי שור שהרג עבד כנעני בשוגג, בעליו פטור מלשלם את הקנס של שלושים שקלים, שנאמר: "יתן לאדוניו שלושים שקלים כסף והשור יסקל" (שמות כא:לב). מן הפסוק נלמד שחיוב תשלום שלושים שקלים תלוי בסקילת השור; כל אימת שהשור חייב להיהרג בסקילה, בעליו משלם שלושים שקלים כפיצוי על הנזק. אם השור אינו חייב להיהרג בסקילה, כגון אם הרג בשוגג, אין בעליו משלם שלושים שקלים.
אָמַר רַבָּה: שׁוֹר שֶׁהֵמִית בֶּן חוֹרִין שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה – פָּטוּר מִכּוֹפֶר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַשּׁוֹר יִסָּקֵל, וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת. אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו״ – כׇּל זְמַן שֶׁהַשּׁוֹר בִּסְקִילָה – בְּעָלִים מְשַׁלְּמִין כּוֹפֶר, אֵין הַשּׁוֹר בִּסְקִילָה – אֵין בְּעָלִים מְשַׁלְּמִין כּוֹפֶר.
בדומה לכך, רבא אומר: בנוגע לשור שהרג בן חורין בשוגג, בעליו פטור מתשלום כופר; שכן נאמר: "השור יסקל וגם בעליו יומת. אם כופר יושת עליו" (שמות כא:כט–ל). מכאן שבכל מקום שהשור חייב בהמתה בסקילה, הבעלים משלם כופר; ואם השור אינו חייב בהמתה בסקילה, הבעלים אינו משלם כופר.
אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: ״הֵמִית שׁוֹרִי אֶת פְּלוֹנִי״, אוֹ ״שׁוֹרוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי״ – הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ. מַאי, לָאו כּוֹפֶר?
אביי הקשה על דבריו של רבה ממשנה: אם אדם מודה: השור שלי הרג את פלוני, או: השור שלי הרג את שורו של פלוני, זה הבעלים משלם על פי הודאת עצמו (Ketubot 41a). אין זה יכול להתייחס לתשלום קנס, שכן אדם המודה באחריותו למעשה המחייב קנס פטור מתשלום הקנס. ברור אפוא שמדובר בתשלום שאדם יכול לחייב את עצמו בו באמצעות הודאה. מה, האם אין זה מתייחס לתשלום כופר? אם כן, הרי זו הוכחה שתשלום כופר אינו תלוי בשאלה אם השור חייב להיסקל, שכן אין אפשרות להמית את השור על סמך הודאת בעליו בלבד.
לָא, דָּמִים.
הגמרא משיבה: לא, מדובר בתשלום השווי הכספי של הנפגע. אף על פי שאינו חייב לשלם כופר, שכן השור אינו נהרג, מכל מקום, מאחר שלפי הודאתו שלו שורו גרם נזק, הוא חייב לשלם נזקים.
אִי דָּמִים, אֵימָא סֵיפָא: ״הֵמִית שׁוֹרִי אֶת עַבְדּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי״ – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ. וְאִי דָּמִים, אַמַּאי לָא?
אביי הקשה על תשובה זו: אם מדובר בשוויו של הנפגע, אמור את הסיפא של אותה משנה: אם אדם מודה: השור שלי הרג את העבד הכנעני של פלוני, אינו משלם על פי הודאתו. ואם, כפי שאתה טוען, המשנה עוסקת בשוויו של הנפגע, ולא בקנס של שלושים שקלים, מדוע שלא ישלם?
אֲמַר לֵיהּ, יָכֵילְנָא לְשַׁנּוֹיֵי לָךְ: רֵישָׁא דָּמִים, וְסֵיפָא קְנָס; מִיהוּ שִׁנּוּיָיא דְחִיקָא לָא מְשַׁנֵּינָא לָךְ. אִידֵּי וְאִידֵּי דָּמִים.
רבא אמר לאביי: יכולתי להשיב לך באומרי כי הפסקה הראשונה, הדנה בשור ההורג בן חורין, מתייחסת לשוויו של הנפגע, והפסקה האחרונה, העוסקת בשור שנגח עבד, מתייחסת לתשלום הקנס של שלושים שקלים. אך לא אשיב לך בתשובה דחוקה. אלא אשיב כך: גם פסקה זו וגם זו מתייחסות לשוויו של הנפגע;

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria