מוֹאָבִים עַצְמָן לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?
באשר למואבים עצמם, האם לא ברור על אחת כמה וכמה שיש לתקוף אותם?
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא כְּשֶׁעָלְתָה עַל דַּעְתְּךָ עָלְתָה עַל דַּעְתִּי, שְׁתֵּי פְּרִידוֹת טוֹבוֹת יֵשׁ לִי לְהוֹצִיא מֵהֶן – רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה וְנַעֲמָה הָעַמּוֹנִית.
כדי להתמודד עם זאת, הקדוש ברוך הוא אמר לו: מה שנכנס לליבך לא נכנס לליבי, משום שיש לי שני אפרוחים כשרים [feridot], כלומר, בנות, להוציא מהם: רות המואבייה, שתהיה אם השושלת של דוד, ונעמה העמונית, אשת שלמה, שממנה תצמח המשכיותה של אותה שושלת. למען נשים אלו, אין להשמיד את המואבים והעמונים.
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר, וּמָה בִּשְׁבִיל שְׁתֵּי פְּרִידוֹת טוֹבוֹת – חָס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל שְׁתֵּי אוּמּוֹת גְּדוֹלוֹת וְלֹא הֶחֱרִיבָן; בִּתּוֹ שֶׁל רַבִּי – אִם כְּשֵׁרָה הִיא וּרְאוּיָה הִיא לָצֵאת מִמֶּנָּה דָּבָר טוֹב, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דַּהֲוָה חַיָּה.
אולא המשיך: וכי אין הדברים הללו נלמדים מקל וחומר? אם למען שני גוזלים כשרים חס הקדוש ברוך הוא על שתי אומות גדולות ולא השמידן, אז אם בתו של רבי, רב שמואל בר יהודה, הייתה צדקת, והיה בה הפוטנציאל שייצא ממנה דבר טוב, הרי על אחת כמה וכמה ברור שהייתה חיה.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ שְׂכַר כׇּל בְּרִיָּה, אֲפִילּוּ שְׂכַר שִׂיחָה נָאָה.
§ לאחר שהזכירה את המואבים והעמונים, הגמרא מצטטת כי רבי חייא בר אבא אומר שרבי יוחנן אומר: הקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכרה של שום ברייה. הוא גומל לכל אדם על מעשיו הטובים, ונותן שכר אפילו על שימוש בלשון נעימה באמצעות לשון נקייה.
דְּאִילּוּ בְּכִירָה דְּקָאָמְרָה ״מוֹאָב״, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה ״אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָם מִלְחָמָה״ – מִלְחָמָה הוּא דְּלָא, הָא אַנְגַּרְיָא עֲבֵיד בְּהוּ;
כשם שבנוגע לצאצאיה של הבכירה משתי בנות לוט, שאמרה כי שם בנה, שהרתה מאביה, יהיה מואב, כלומר: מאב, הקדוש ברוך הוא אמר למשה: "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה," ומכאן שדווקא מלחמה ממש לא הותרה, אבל עם ישראל היה יכול להטיל עליהם עבודת כפייה [אנגarya].
צְעִירָה דְּקָאָמְרָה ״בֶּן עַמִּי״, אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: ״וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן, אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם״ – כְּלָל, דַּאֲפִילּוּ אַנְגַּרְיָא לָא תַּעֲבֵיד בְּהוּ.
לעומת זאת, בנוגע לצאצאיה של הבת הצעירה, שאמרה כי שם בנה יהיה בן עמי, כלומר: בן עמי, ורק רמזה לעובדה שהרתה אותו באמצעות איחוד של גילוי עריות, הקדוש ברוך הוא אמר למשה: "וכאשר תקרב מול בני עמון, אל תצורם ואל תתגר בם" (דברים ב:יט). במילים אחרות, אל תתגר בהם כלל; אפילו עבודת כפייה אל תטיל עליהם. איסור נוסף זה היה שכר על כך שהשתמשה בלשון נקייה כאשר קראה שם לבנה.
וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה: לְעוֹלָם יַקְדִּים אָדָם לִדְבַר מִצְוָה, שֶׁבִּשְׁבִיל לַיְלָה אַחַת שֶׁקְּדָמַתָּה בְּכִירָה לִצְעִירָה – קְדָמַתָּה אַרְבַּע דּוֹרוֹת לְיִשְׂרָאֵל: עוֹבֵד, יִשַׁי, וְדָוִד, וּשְׁלֹמֹה; וְאִילּוּ צְעִירָה – עַד רְחַבְעָם, דִּכְתִיב: ״וְשֵׁם אִמּוֹ נַעֲמָה הָעַמֹּנִית״.
וגם בנוגע לבנות לוט, רבי חייא בר אבא אומר שרבי יהושע בן קרחה אומר: לעולם יקדים אדם לדבר מצווה, שכן בזכות אותו לילה אחד שבו הקדימה הבכירה מבנות לוט את הצעירה, מתוך כוונה לעשות מצווה בהבאת ילדים לעולם, קדמה לה בארבעה דורות בכך שצאצאיה נכנסו לתוך העם היהודי. ואלו הם: עובד, בנה של רות המואבייה, ישי, דוד ושלמה. ואילו צאצאיה של הצעירה לא הצטרפו לעם היהודי עד רחבעם, בנו של שלמה, שנולד, כפי שנאמר: "ושם אמו נעמה העמונית" (מלכים א׳ י״ד:ל״א).
תָּנוּ רַבָּנַן: שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל כּוּתִי – פָּטוּר; וְשֶׁל כּוּתִי שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל – תָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק, וּמוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם.
§ החכמים לימדו: לגבי שורו של יהודי שנגח את שורו של שומרוני, בעליו פטור מאחריות. אבל לגבי שורו של שומרוני שנגח את שורו של יהודי, אם שורו של השומרוני היה תם, הוא משלם חצי מעלות הנזק, ואם היה מועד, הוא משלם את מלוא עלות הנזק. בהתאם לכך, ההלכה לגבי שומרונים אינה זהה לזו של גוי, שחייב לשלם את מלוא עלות הנזק אפילו על מעשהו של שור תם.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל כּוּתִי – פָּטוּר. וְשֶׁל כּוּתִי שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל – בֵּין תָּם בֵּין מוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם.
רבי מאיר אומר: לגבי שור של יהודי שנגח את שורו של שומרוני, בעל השור פטור מאחריות. ואילו לגבי שור של שומרוני שנגח את שורו של יהודי, בין אם היה תם ובין אם מועד, הבעלים משלם את מלוא דמי הנזק, כמו גוי.
לְמֵימְרָא דְּסָבַר רַבִּי מֵאִיר: כּוּתִים גֵּרֵי אֲרָיוֹת הֵן?
הגמרא שואלת: האם יש לומר שרבי מאיר סבור כי השומרונים הם גרים שהתגיירו מחמת פחד האריות, כלומר, שהגיור המקורי של השומרונים היה מתוך אונס ולכן חסר משמעות, ולפיכך הוא מייחס להם אותו מעמד כמו לנכרים לעניין חיוב בנזיקין?
ורְמִינְהִי: כׇּל הַכְּתָמִים הַבָּאִים מֵרְקָם – טְהוֹרִים. רַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא, מִפְּנֵי שֶׁהֵן גֵּרִים וְטוֹעִים.
והגמרא מעלה סתירה להצעה זו ממשנה (נידה נו ע"ב): כל הבגדים המוכתמים בדם, ככל הנראה מדם נידה, הבאים מהעיר רקם טהורים, שכן רוב תושביה שם הם גויים, וכתמי הדם של נשים גויות אינם טמאים בטומאה טקסית. אף על פי כן, רבי יהודה מטמא אותם מפני ש, לשיטתו, יושבי רקם הם גרים טועים, כלומר, הם התגיירו, ואינם מקיימים את המצוות משום ששכחו את היהדות. הוא סבור שמכיוון שמבחינה הלכתית הם יהודים, דמם טמא בטומאה טקסית.
מִבֵּין הַגּוֹיִם – טְהוֹרִים. מִבֵּין יִשְׂרָאֵל וּמִבֵּין הַכּוּתִים – רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא; וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין – שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל כִּתְמֵיהֶן.
בגדים מוכתמי דם הבאים מבין גויים נחשבים טהורים. באשר לבגדים מוכתמי דם הבאים מבין יהודים או מבין שומרונים, רבי מאיר סבור שהם טמאים, שכן הוא חושש שאינם מקפידים להרחיק בגדים טמאים מרשות הרבים. וחכמים סבורים שהם טהורים, שכן יהודים ושומרונים אינם חשודים על אי-הקפדה בענין כתמי הדם שלהם.
אַלְמָא קָסָבַר רַבִּי מֵאִיר כּוּתִים גֵּרֵי אֱמֶת הֵם!
כנראה, רבי מאיר סבור כי השומרונים הם גרים אמיתיים; שאם לא כן, ההלכה הנוגעת להם הייתה זהה לזו של גויים, שכתמי הדם שלהם אינם טמאים כלל. אם כך הוא, מדוע רבי מאיר מחשיב אותם כגויים לעניין החיוב לשלם נזקים?
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: קְנָס הוּא שֶׁקָּנַס רַבִּי מֵאִיר בְּמָמוֹנָם, שֶׁלֹּא יִטָּמְעוּ בָּהֶם.
רבי אבהו אומר: הם גרים אמיתיים, ולכן נחשבים ליהודים על פי דין התורה, שכן אם שורו של יהודי גורם להם נזק, בעל השור חייב לשלם נזקים, ואם שור תם שלהם נוגח את שורו של יהודי, הבעלים משלמים רק חצי מנזק. אף על פי כן, רבי מאיר הטיל עליהם קנס ממוני, והעניק להם מעמד של גויים, כדי שיהודים לא יתבוללו בהם.
מֵתִיב רַבִּי זֵירָא: וְאֵלּוּ נְעָרוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם קְנָס – הַבָּא עַל הַמַּמְזֶרֶת, וְעַל הַנְּתִינָה, וְעַל הַכּוּתִית. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ קָנַס רַבִּי מֵאִיר בְּמָמוֹנָם, הָכִי נָמֵי נִקְנוֹס, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטָּמְעוּ בָּהֶן!
רבי זירא מקשה על תשובה זו ממשנה (כתובות כט ע"א): ואלו הם המקרים של נערות שיש להן קנס המשולם לאבותיהן על ידי מי שאונס אותן. לא רק מי שאונס נערה יהודייה מיוחסת ללא פגם חייב לשלם קנס זה, אלא אף הבא על ממזרת, או על גבעונית, או על כותית. רבי זירא מנסח את קושייתו: ואם עולה על דעתך שרבי מאיר קנס אותן בממון כדי לעשותן כגויות, אם כן, נקנוס גם כותית שנאנסה, על ידי שנפסול אותה מלקבל את קנס האונס, כדי שלא יחשיבו אותן ליהודיות רגילות ולא יתערבו בהן.
אָמַר אַבָּיֵי: כְּדֵי
אביי אמר: לפי רבי מאיר, הסיבה שהחכמים לא ביטלו קנס זה היא כדי
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria