וְאִם עָמַד בַּעַל קוֹרָה – חַיָּיב. וְאִם אָמַר לְבַעַל חָבִית ״עֲמוֹד״ – פָּטוּר.
אך אם בעל קורת הצלב עצר, וגרם לחבית להתנגש בקורה ולהישבר, הראשון חייב, שכן לשני לא הייתה דרך לצפות שיעצור. ואם אמר לבעל החבית: עצור, הוא פטור מאחריות על שבירת החבית.
הָיָה בַּעַל חָבִית רִאשׁוֹן וּבַעַל קוֹרָה אַחֲרוֹן; נִשְׁבְּרָה חָבִית בַּקּוֹרָה – חַיָּיב. וְאִם עָמַד בַּעַל חָבִית – פָּטוּר. וְאִם אָמַר לְבַעַל קוֹרָה: ״עֲמוֹד״ – חַיָּיב. וְכֵן זֶה בָּא בְּנֵרוֹ וְזֶה בְּפִשְׁתָּנוֹ.
לעומת זאת, אם בעל החבית היה הולך ראשון ובעל הקורה אחרון, והחבית נשברה על ידי הקורה, בעל הקורה חייב. אבל אם בעל החבית עצר, בעל הקורה פטור מאחריות על שבירת החבית. ואם אמר לבעל הקורה: עצור, בעל הקורה חייב. וכן, הלכות אלה חלות במקרה שבו זה בא בנרו וזה בא בפשתנו, והנר הצית את הפשתן.
גְּמָ׳ בְּעָא מִינֵּיהּ רַבָּהּ בַּר נָתָן מֵרַב הוּנָא: הַמַּזִּיק אֶת אִשְׁתּוֹ בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, מַהוּ? כֵּיוָן דְּבִרְשׁוּת קָעָבֵיד – פָּטוּר, אוֹ דִילְמָא, אִיבְּעִי לֵיהּ לְעַיּוֹנֵי?
גמרא:רבה בר נתן שאל את רב הונא: לגבי מי שפוצע את אשתו במהלך יחסי אישות, מהי ההלכה? האם הוא חייב לשלם פיצויים? האם יש לומר שמאחר שהוא פועל בדרך מותרת הוא פטור, או שמא עליו לשים לב ולהיות זהיר יותר?
אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: שֶׁלָּזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ, וְלָזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ.
רב הונא אמר לרבה בר נתן: אתה למדת זאתהלכה במשנה העוסקת באדם אחד ההולך עם קורה ואחר עם חבית, הקובעת שבעל הקורה פטור מפני שלזה הייתה רשות ללכת ולזה גם כן הייתה רשות ללכת. בדומה לכך, מאחר שלבעל יש רשות לקיים יחסי אישות עם אשתו, אם הוא פוצע אותה במהלך הדבר הוא פטור.
אָמַר רָבָא: קַל וָחוֹמֶר. וּמָה יַעַר – שֶׁזֶּה לִרְשׁוּתוֹ נִכְנָס וְזֶה לִרְשׁוּתוֹ נִכְנָס, נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁנִּכְנַס לִרְשׁוּת חֲבֵירוֹ – וְחַיָּיב; זֶה, שֶׁלִּרְשׁוּת חֲבֵירוֹ נִכְנַס, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?
רבא חלק על דעתו של רב הונא ואמר: הבעל חייב מכוח קל וחומר מן ההלכה הנוגעת להריגה בשגגה, כפי שנאמר בתורה: "ואשר יבא את רעהו ביער לחטב עצים... ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת; הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי" (דברים יט:ה). וכשם שביער, שבו זה אדם נכנס לרשותו וזה אדם נכנס לרשותו, שכן זו רשות הרבים, ואף על פי כן ההורג בשגגה נחשב כמי שנכנס לרשות חברו ולפיכך חייב גלות לעיר מקלט, כך לגבי זה הבעל, שאכן נכנס לרשות חברו, קל וחומר שאין זה ברור שהוא צריך להיות חייב על החבלה שהוא גורם לה?
אֶלָּא הָא קָתָנֵי שֶׁלָּזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ וְלָזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ!
הגמרא מעלה קושיה על דעתו של רבא: אבל מה באשר למשנה זו, המלמדת שבעל הקורה פטור, שכן זה היה לו רשות ללכת וזה היה לו רשות ללכת, ורב הונא הסיק מכאן שגם הבעל פטור.
הָתָם – תַּרְוַיְיהוּ כַּהֲדָדֵי נִינְהוּ; הָכָא – אִיהוּ קָעָבֵיד מַעֲשֶׂה.
הגמרא משיבה: שני המקרים שונים. שם, במקרה שבמשנה, שני הצדדים הלכו באופן דומה, ולכן מי שגרם את הנזק פטור בשל זכותו ללכת שם. לעומת זאת, כאן, הבעל הוא המשתתף הפעיל היחיד בתשמיש. לכן, מאחר שהוא זה שעושה מעשה, הוא חייב אף על פי שהוא פועל ברשות.
וְהִיא לָא?! וְהָכְתִיב: ״וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם״!
הגמרא שואלת: וכי אין היא נחשבת משתתפת פעילה? והרי לא נאמר לגבי יחסי עריות אסורים: "ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם" (ויקרא יח:כט), ומכאן שגם האיש וגם האישה נחשבים כמי שעושים מעשה?
הֲנָאָה – לְתַרְוַיְיהוּ אִית לְהוּ, אִיהוּ מַעֲשֶׂה הוּא דְּקָעָבֵיד.
הגמרא משיבה: הפסוק מתייחס לכך ששניהם נהנים מן המעשה. הנאתה של האישה נחשבת כעבירה פעילה, ולכן היא נענשת אם היא משתתפת במזיד. אך באשר לחבלתה של אשתו, הוא זה שנחשב כמבצע מעשה, ולכן הוא חייב.
הָיָה בַּעַל קוֹרָה רִאשׁוֹן כּוּ׳. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: שְׁתֵּי פָּרוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אַחַת רְבוּצָה וְאַחַת מְהַלֶּכֶת; בָּעֲטָה מְהַלֶּכֶת בָּרְבוּצָה – פְּטוּרָה. בָּעֲטָה רְבוּצָה בַּמְּהַלֶּכֶת – חַיֶּיבֶת.
§ המשנה מלמדת: במקרה שבו בעל הקורה היה הולך ראשון ובעל החבית היה הולך מאחוריו, אם החבית נשברה על ידי הקורה, בעל הקורה פטור. ריש לקיש אומר: אם שתי פרות היו ברשות הרבים, אחת מהן רבוצה ואחת מהלכת, והפרה שהייתה מהלכת בעטה בפרה שהייתה רבוצה, בעליה פטור. אם הפרה הרבוצה בעטה בפרה שהייתה מהלכת, בעליה חייב לשלם.
לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: הָיָה בַּעַל קוֹרָה רִאשׁוֹן וּבַעַל חָבִית אַחֲרוֹן, נִשְׁבְּרָה הֶחָבִית בַּקוֹרָה – פָּטוּר. וְאִם עָמַד בַּעַל קוֹרָה – חַיָּיב. וְהָא הָכָא, דְּכִרְבוּצָה בַּמְּהַלֶּכֶת דָּמֵי, וְקָתָנֵי חַיָּיב.
נאמר שהמשנה תומכת באמירה זו, שכן נאמר בה: אם בעל הקורה היה ראשון ובעל החבית היה אחרון, והחבית נשברה על ידי הקורה, הוא פטור. אבל אם בעל הקורה עמד, בעל הקורה חייב. הגמרא מסבירה את הראיה: אבל כאן, ברור שזה כמו מקרה שבו הפרה הרובצת בעטה בפרה שהייתה מהלכת, שכן נושא החבית היה מהלך ונושא הקורה עמד ברשות הרבים, וגרם נזק לראשון. והמשנה מלמדת במקרה זה שבעל הקורה חייב.
וְתִסְבְּרָא?! הָא סַיֹּיעֵי בָּעֲיָא; לָא מִסָּתְיָיא דְּלָא מְסַיְּיעִי, אֶלָּא מִקְשָׁה נָמֵי קַשְׁיָא! טַעְמָא דְּבָעֲטָה, הָא הוּזְּקָה מִמֵּילָא – פָּטוּר; וְהָא מַתְנִיתִין דְּמִמֵּילָא, וְקָתָנֵי חַיָּיב.
הגמרא משיבה: וכיצד אתה יכול להבין את הסברה הזאת? רצית לתמוך בדבריו של ריש לקיש מן המשנה. לא זו בלבד שאין היא תומכת בריש לקיש; אלא שהיא אף מעוררת קושיה על שיטתו. הטעם שריש לקיש קבע שבעל הפרה הרובצת חייב הוא מפני שבעטה בפרה המהלכת; אבל אם הפרה המהלכת ניזוקה משום שמעצמה התנגשה בפרה הרובצת, הוא היה פטור. אבל המשנה עוסקת במקרה שבו נושא החבית נתקל בקורה מעצמו, בלי שנושא הקורה היכה בה באופן פעיל, והיא מלמדת שבעל הקורה בכל זאת חייב.
מַתְנִיתִין – דִּפְסַקָה לְאוֹרְחָא כְּשִׁלְדָּא; הָכָא – כְּגוֹן דִּרְבַעָה בְּחַד גִּיסָא, אִיבְּעִי לַהּ לְסַגּוֹיֵי בְּאִידַּךְ גִּיסָא.
הגמרא מסבירה: המשנה מתייחסת למקרה שבו הקורה חסמה את כל רוחב הדרך כמו נבילה. מאחר שנושא החבית לא יכול היה להימנע ממנה, נושא הקורה חייב אף שלא שבר את החבית באופן פעיל. לעומת זאת, כאן, דבריו של ריש לקיש מתייחסים למקרה שבו הפרה רבצה בצד אחד של רשות הרבים, והפרה האחרת הייתה צריכה ללכת בצד האחר, הבלתי חסום . לכן, אם הנזק נגרם רק כתוצאה מההתנגשות ביניהן, בעל הפרה הרובצת פטור.
אֶלָּא סֵיפָא דְּמַתְנִיתִין מְסַיַּיע לֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ – דְּקָתָנֵי: הָיָה בַּעַל חָבִית רִאשׁוֹן וּבַעַל קוֹרָה אַחֲרוֹן, נִשְׁבְּרָה חָבִית בַּקּוֹרָה – חַיָּיב. וְאִם עָמַד בַּעַל חָבִית – פָּטוּר. וְהָא הָכָא, דְּכִמְהַלֶּכֶת בָּרְבוּצָה דָּמֵי, וְקָתָנֵי פָּטוּר.
הגמרא מציעה: אלא, הסיפא של המשנה היא שתומכת בדבריו של ריש לקיש, כפי שהיא מלמדת: ולהפך, אם בעל החבית היה הולך ראשון ובעל הקורה אחרון, והחבית נשברה על ידי הקורה, בעל הקורה חייב. אבל אם בעל החבית עמד, בעל הקורה פטור מאחריות על שבירת החבית. אבל כאן, ברור שזה כמו מקרה שבו הפרה ההולכת בעטה בפרה הרובצת. והמשנה מלמדת שבעל הקורה פטור, ובכך היא תומכת בפסיקתו של ריש לקיש.
מַתְנִיתִין – דְּכִי אוֹרְחֵיהּ קָא מְסַגֵּי; הָכָא – אָמְרָה לַהּ: נְהִי דְּאִית לִךְ רְשׁוּת לְסַגּוֹיֵי עֲלַי, לְבַעוֹטֵי בִּי לֵית לִךְ רְשׁוּתָא.
הגמרא דוחה הצעה זו: המשנה פוטרת את הנושא את הקורה מפני שהיה מהלך כדרכו הרגילה כאשר פגע בחבית. כאן, אולי בעל הפרה הרובצת יכול לומר לבעל הפרה המהלכת: אף על פי שיש לך רשות לעבור מעליי, כלומר, שלפרתך מותר לעבור מעל פרתי, אין לך רשות לבעוט בי, כלומר, שלפרתך אין רשות לבעוט בפרתי.
מַתְנִי׳ שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אֶחָד רָץ וְאֶחָד מְהַלֵּךְ, אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם רָצִין, וְהִזִּיקוּ זֶה אֶת זֶה – שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין.
משנה: לגבי שניים שהיו מהלכים ברשות הרבים, או אחד שהיה רץ ואחר אחד שהיה מהלך, או ששניהם היו רצים, והזיקו זה את זה, שניהם פטורים.
גְּמָ׳ מַתְנִיתִין דְּלָא כְּאִיסִי בֶּן יְהוּדָה. דְּתַנְיָא, אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: רָץ – חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְשׁוּנֶּה. וּמוֹדֶה אִיסִי בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁהוּא פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁרָץ בִּרְשׁוּת.
גמרא: הגמרא מעירה: המשנה אינה בהתאם לדעתו של איסי בן יהודה. כפי שנלמד בברייתא: איסי בן יהודה אומר שמי שרץ ברשות הרבים וגורם נזק חייב לשלם על כל נזק שהוא גורם מפני שהתנהגותו אינה רגילה ברשות הרבים. ואיסי מודה לגבי מי שרץ וגורם נזק בבין השמשות בערב שבת שהוא פטור, מפני שהוא רץ ברשות.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּאִיסִי בֶּן יְהוּדָה. וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כִּסְתַם מִשְׁנָה, וּתְנַן: אֶחָד רָץ וְאֶחָד מְהַלֵּךְ, אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם רָצִין – פְּטוּרִין!
רבי יוחנן אומר: ההלכה היא בהתאם לדעתו של איסי בן יהודה. הגמרא שואלת: והאם רבי יוחנן אכן אמר זאת, שאם אדם רץ וגורם נזק הוא חייב? והרי רבי יוחנן אומר, כעיקרון, שההלכה היא בהתאם למשנה סתמית? ולמדנו במשנה זו שאם אחד היה רץ והשני היה הולך, או אם שניהם היו רצים, הם פטורים.
מַתְנִיתִין בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת.
הגמרא משיבה: המשנה, הפוטרת את מי שהיה רץ, מתייחסת לבין השמשות בערב שבת, בזמן שמותר לאנשים לרוץ ברשות הרבים.
מִמַּאי? מִדְּקָתָנֵי: אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם רָצִין – פְּטוּרִין. הָא תּוּ לְמָה לִי? הַשְׁתָּא אֶחָד רָץ וְאֶחָד מְהַלֵּךְ – פָּטוּר, שְׁנֵיהֶם רָצִין מִיבַּעְיָא? אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: אֶחָד רָץ וְאֶחָד מְהַלֵּךְ – פָּטוּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, אֲבָל בַּחוֹל – אֶחָד רָץ וְאֶחָד מְהַלֵּךְ, חַיָּיב. שְׁנֵיהֶם רָצִין – אֲפִילּוּ בַּחוֹל פְּטוּרִין.
הגמרא מסבירה: מנין מוסק שהמשנה עוסקת בין השמשות בערב שבת? הדבר מוסק מן העובדה שהיא מלמדת: או שהיו שניהם רצים, פטורים. למה אני צריך את המקרה הזה גם כן? הרי עכשיו שהמשנה מלמדת שאם אחד היה רץ והשני היה הולך, הרץ פטור, האם יש צורך לומר שהוא פטור כאשר שניהם היו רצים? אלא, כך היא המשנה אומרת: אם אחד היה רץ והשני היה הולך, הוא פטור. באיזה מקרה נאמר דבר זה? הוא נאמר לגבי בין השמשות בערב שבת, כאשר מותר לרוץ ברשות הרבים. אבל ביום חול, אם אחד היה רץ והשני היה הולך, הרץ חייב. אם שניהם היו רצים, אפילו ביום חול, הם פטורים. תיקון זה מסביר את הצורך להזכיר את המקרה שבו שניהם רצו.
אָמַר מָר: וּמוֹדֶה אִיסִי בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁהוּא פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁרָץ בִּרְשׁוּת. בְּעֶרֶב שַׁבָּת מַאי בִּרְשׁוּת אִיכָּא?
המאסטר אמר לעיל: וגם איסי מודה לגבי מי שרץ וגורם נזק בין השמשות בערב שבת שהוא פטור, מפני שהוא רץ ברשות. הגמרא שואלת: מהי הסיבה שריצה בין השמשות בערב שבת נחשבת לברשות?
כִּדְרַבִּי חֲנִינָא – דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא:
הגמרא משיבה: זה כמו אותו דבר שרבי חנינא היה אומר, כפי שרבי חנינא היה אומר בין השמשות בערב שבת:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria