מה שלמדנו במשנה היה דווקא לגבי מקרה שבו אדם הוציא את התבן שלו ואת הקש שלו, שסביר יותר שיגרמו לנזק מאשר זבל וחפצים אחרים, מפני שהם במיוחד חלקלקים. לכן רבי יהודה מסכים שבמקרה זה הוא חייב לשלם על הנזק שהם גורמים.

§ נאמר במשנה שאם אדם מוציא את התבן והקש שלו לרשות הרבים, כל מי שתופס בהם ראשון זוכה בהם. החכמים נחלקו לגבי היקף הזכייה הזאת. רב אומר: הוא זוכה בהם בין לעניין החפצים עצמם ובין לעניין שווי השבח שלהם, שנוצר בזמן שהיו ברשות הרבים. וזעירי אומר: הוא זוכה בהם לעניין שווי השבח שלהם אך לא לעניין החפצים עצמם, ועליו לשלם לבעל התבן לפי שוויים בזמן שהניח אותם ברשות הרבים.

במה הם חלוקים? רב סבור שחכמים קנסו את הבעלים בשלילת בעלותו על החפצים עצמם משום שווי השבח שלהם שהוא עשוי להרוויח על ידי הנחתם ברשות הרבים, ואילו זעירי סבור שלא קנסו אותו בשלילת בעלותו על החפצים עצמם משום שווי השבח שלהם. אלא, הוא מפסיד רק את העלייה בערכם מחמת השבח שלהם.

הגמרא מנסה להוכיח שדעתו של זעירי נכונה ממקרה שבו אין השבחה כלל. למדנו בהמשך המשנה שבמקרה של מי שהופך זבל ברשות הרבים ואדם אחר ניזוק ממנו, הראשון חייב לשלם על נזקו. אך אין היא מלמדת בסעיף זה שכל מי שתופס בו ראשון זוכה בו. מכאן נראה שחכמים לא הפקיעו את בעלותו על הזבל, שכן אין לו ערך מושבח. דבר זה אינו נראה תואם לדעתו של רב.

הגמרא משיבה: ההלכה שלפיה כל מי שתופס בו קונה אותו נלמדת ברישא, לגבי מי שמוציא תבן, וכן הדין גם בסיפא, לגבי מי שהופך זבל. אין צורך לחזור עליה. לפיכך, אין להסיק מכאן סיוע לדעתו של זעירי.

הגמרא שואלת: אבל האם לא שנינו בברייתא בעניין זה, כלומר, ברייתא הדנה באותם המקרים כמו המשנה, שהחציר והתבן אסורים משום האיסור של גזל, שמשמעותו לכאורה היא שאין אדם רשאי לזכות בגללים, בניגוד לדעתו של רב?

הגמרא משיבה: כאשר נשנה בברייתא שהם אסורים משום האיסור של גזל, הדבר חל על המשנה כולה, ולא רק על סעיף מסוים זה, והכוונה היא לנטילת החפצים ממי שבא ראשון וקנה אותם. במילים אחרות, מרגע שמישהו תפס בהם חזקה, אסור לכל אדם אחר ליטול אותם ממנו, שכן הדבר נחשב לגזל.

הגמרא שואלת: אבל אין זה שנוי באופן זה במקום אחר, כפי שלמדנו בברייתא: במקרה של מי שמוציא את תבנו ואת קשיו לרשות הרבים כדי להשתמש בהם לאחר מכן כזבל, ואדם אחר ניזוק מהם, הוא חייב לשלם על נזקו. ועוד, כל מי שתופס אותם תחילה קונה אותם, ומותר לעשות כן מבחינת איסור גזל. ובמקרה של מי שהופך גללים ברשות הרבים ואדם אחר ניזוק מהם, הוא חייב, אבל אסור לתפוס בהם חזקה משום איסור גזל.

רב נחמן בר יצחק אמר: וכי ממקרה של גלל אתה מקשה סתירה לדעתו של רב, שאפשר לזכות בתבן ובקש ברשות הרבים? לגבי חפץ שיש בו עליית ערך מחמת השבחה במשך הזמן כתוצאה מכך שהוא מונח ברשות הרבים, רב סבור שחכמים קנסו את מי שמניחו ברשות הרבים, והפקיעו את בעלותו על החפץ עצמו משום עליית הערך מחמת השבחה, אבל לגבי חפץ שאין בו עליית ערך מחמת השבחה מעצם היותו מונח ברשות הרבים, כגון גלל, שמא רב מודה שלא קנסו אותו בדרך זו.

הועלתה דילמה לפני החכמים: לפי דבריו של רב, האומר שקנסו אותו בשלילת בעלותו על החפצים עצמם בגלל הערך המוסף שנוצר עקב השבחה, האם אנו מטילים את הקנס מיד כשהוא מוציא את התבן, כך שניתן לזכות בו אף לפני שיש סיפק בידו להתייקר, או שמא אנו מטילים את הקנס רק כאשר השבח שלו בערך מתגלה?

בוא ושמע ראיה שהקנס מוטל מיד מן העובדה שדיברנו עליה על קושיה לשיטתו של רב ממקרה של גלל, שערכו אינו משתבח, ומכאן שלפי רב הקנס מוטל לפני שיש כל השבחה.

הגמרא משיבה: וכי כיצד אתה מבין ראיה זו? כאשר דיברנו על גללים, היה זה לפני שרב נחמן בר יצחק יישב את הקושי, בהסבירו שאולי רב מודה שאין קנס במקרה זה. אבל לאחר שרב נחמן יישב זאת, האם בכלל אפשר להקשות על דעתו של רב ממקרה של גללים? לכן, אין להביא משם ראיה.

הגמרא מציעה: הבה נאמר שמחלוקת זו מקבילה למחלוקת בין תנאים, כפי שנאמר בברייתא: לגבי שטר שבו כתובה הלוואה בריבית, אנו קונסים את המלווה, והוא לפיכך אינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית; זהו דבריו של רבי מאיר. וחכמים אומרים: הוא גובה את הקרן אך לא את הריבית. האם נאמר שרב אמר את דעתו בהתאם לדעתו של רבי מאיר, שהקנס שלו חל גם על שווי ההלוואה עצמה מחמת תוספתה, כלומר הריבית, האסורה, ושזעירי אמר את דעתו בהתאם לדעתם של חכמים, שמטילים את הקנס רק על הריבית?

הגמרא משיבה כי רב יכול היה לומר לך: אני אמרתי את דעתי אפילו בהתאם לדעת הרבנן. הרבנן אמרו שם שהקרן אינה נשללת מן המלווה רק משום שהקרן ניתנה בהלוואה באופן מותר, שכן האיסור חל רק על הריבית. אבל כאן, במקרה של מי שהניח את תבנו ברשות הרבים, הקרן, כלומר החפץ המסוכן עצמו, גורם לנזק. לכן, הקנס צריך להתייחס לחפץ עצמו.

ואדרבה, זעירי היה יכול לומר לך: אמרתי את דעתי אפילו לפי שיטתו של רבי מאיר. הטעם שרבי מאיר אמר שם, במקרה של הלוואה בריבית, שאף הקרן מופקעת, הוא רק משום שהאיסור כבר הופר משעת הכתיבה של השטר, בקביעת שומה [שומא] של כמה כסף יש להשיב, שכללה ריבית. אבל כאן, במקרה של תבן שאדם הניח ברשות הרבים, מי יאמר שהוא יגרום נזק? מאחר שהנזק לא היה בלתי נמנע בזמן שהתבן הונח שם, אין הצדקה להפקיע את הבעלות על התבן עצמו.

הגמרא מציעה לחלופין: הבה נאמר שהמחלוקת בין רב וזעירי מקבילה למחלוקת בין תנאים הללו, כפי שנאמר בברייתא: במקרה של מי שמוציא את התבן והקש שלו לרשות הרבים כדי להשתמש בהם לאחר מכן כדשן, ואדם אחר ניזוק מהם, הוא חייב לשלם על נזקו. וכל הקודם ותופס בהם זוכה בהם, אך הם אסורים משום איסור גזל. רבן שמעון בן גמליאל אומר: במקרה של כל מי שמניח מכשולים ברשות הרבים והם גורמים נזק, הוא חייב לשלם. וכל הקודם ותופס בהם זוכה בהם והם מותרים לו מבחינת איסור גזל.

הגמרא מבהירה: עניין זה עצמו קשה. בתחילה אמרת כי כל מי שתופס אותם תחילה קונה אותם, ולאחר מכן נאמר שהם אסורים משום איסור גזל, ומשתמע שאין ליטול בהם חזקה. אלא, האין זה מה שהברייתא אומרת: קביעה זו: וכל מי שתופס אותם תחילה קונה אותם, נאמרה לגבי שווי השבח שלהם. וקביעה זו: אבל הם אסורים משום איסור גזל, נאמרה לגבי החפצים עצמם? ורבן שמעון בן גמליאל בא לומר שאפילו לגבי החפצים עצמם, כל מי שתופס אותם תחילה קונה אותם. לפיכך, נראה שמחלוקת תנאים זו נוגעת לשאלה האם הקנס חל על החפצים עצמם או רק על שווי השבח שלהם.

הגמרא מעירה: לפי זעירי, ודאי שזהו מחלוקת בין תנאים, שכן רבן שמעון בן גמליאל קובע במפורש שמותר לאדם לזכות בחפצים. לפי רב, הנאמר שזוהי מחלוקת בין תנאים?

הגמרא משיבה כי רב יכול היה לומר לך: לפי כל הדעות, החכמים הטילו קנס המפקיע את בעלותו על החפצים עצמם בשל שווי השבח שלהם. וכאן בברייתא התנאים נחלקים לגבי השאלה אם נפסק שזו ההלכה, אך אין מורים כן ברבים, כפי שנאמר שהאמוראים נחלקו אם יש ללמד את הציבור את ההלכה המפקיעה את בעלותו על החפצים עצמם. רב הונא אומר שרב אמר: זו ההלכה, אך אין מורים כן ברבים. במילים אחרות, אף שמותר לאדם לתפוס חזקה על התבן, פוסקי הלכה אינם צריכים לפסוק כך בפומבי, שמא יתרגלו אנשים ליטול חפצים השייכים לאחרים. זו דעת התנא הראשון בברייתא. רב אדא בר אהבה אומר: זו ההלכה ומורים כן ברבים. זאת, רב יכול היה לומר, היא דעתו של רבן שמעון בן גמליאל.

הגמרא שואלת: האם כך הוא? והרי רב הונא הכריז על שעורים יבשות [ḥushelei] שאנשים הניחו ברשות הרבים כהפקר? וכן, והרי רב אדא בר אהבה הכריז כהפקר