בשם רבי ישמעאל שאדם חייב לשלם על נזק שנגרם על ידי בור שחפר ברשות הרבים, אפילו אם אינו רכושו האישי?

הגמרא משיבה: אין זה קשה. פסיקה זו, שהוא פטור, היא דעתו שלו, ואילו אותה פסיקה, שהוא חייב, היא דעת רבו רבי ישמעאל, והוא חולק עליה.

משנה: במקרה של מי ששופך מים ברשות הרבים, ואדם אחר ניזוק מהם, השופך חייב לשלם על נזקו. במקרה של מי שמצניע קוץ או חתיכת זכוכית בכותלו הסמוך לרשות הרבים, או מי שמעמיד גדר של קוצים, או מי שמעמיד גדר שלאחר מכן נפלה לרשות הרבים, ואחרים ניזוקו מחמת אחד מאלה, הוא חייב לשלם על נזקיהם.

גמרא: לגבי המקרה של מי ששופך מים ברשות הרבים, רב אומר: הם לימדו שהוא חייב רק כאשר הבגדים של מי שהחליק התלכלכו מן המים המלוכלכים, אבל אם מי שהחליק עצמו נפגע, מי ששפך את המים פטור, שכן הפגיעה בקרקע היא שפצעה אותו, ולא המים.

רב הונא אמר לרב: מדוע שיהיה פטור מלשלם פיצויים על החבלה? אפילו אם המים ששפך נחשבים רק כמו הלכלוך שלו שהשליך לרשות הרבים, עליו להיות חייב. מאחר שהקרקע הבוצית גרמה לחבלה, והבוץ שייך לו, שכן הוא נוצר מהוספת מימיו לעפר, עליו להיות חייב.

רב השיב: האם אתה סבור שזהו מקרה שבו המים לא נספגו בקרקע? זהו מקרה שבו המים נספגו, והותירו רק עפר לח. מאחר שאין שם בוץ שניתן לראותו כשייך למי ששפך את המים, הוא פטור מאחריות.

הגמרא שואלת: אבל אם פסיקת המשנה מתייחסת רק ללכלוך בגדיו של הולך הרגל, מדוע אני צריך שתי משניות כדי לומר הלכה זו? לפי רב, הלכה זו כבר נדונה במשנה הקודמת, לגבי כד שנשבר, וגרם להולך רגל ליפול ובגדיו להתלכלך.

הגמרא משיבה: הלכה אחתנאמרה לגבי מקרה שבו הדבר אירע בקיץ, בעונה היבשה, ואחת לגבי מקרה שבו הדבר אירע בעונת הגשמים.

כפי שנלמד בברייתא: לגבי כל אותם אנשים שעוסקים בפעולות שהחכמים קבעו שהן מותרות, כלומר, אלה שפותחים [פוטקין] את המרזבים שלהם ומנקזים את השופכין מבתיהם לרשות הרבים, ואלה ששוטפים החוצה את המים ממערותיהם, שבהן אוחסנו מים מצחינים, אל רשות הרבים, בקיץ אין להם רשות לעשות כן, ואילו בעונת הגשמים יש להם רשות לעשות כן, שכן הרחוב נשטף בגשם בכל מקרה. ואף על פי שכל האנשים הללו עושים את מעשיהם ברשות, אם גרמו נזק הם חייבים לשלם עליו. בשל ההבדל בין הקיץ לעונת הגשמים בשאלה אם מותר לאדם לשפוך מים לרשות הרבים, יש צורך בשתי המשניות, אחת לכל עונה. זאת כדי ללמד שאפילו בעונת הגשמים, כאשר מותר לשפוך מים לרשות הרבים, עדיין חייבים לשלם על נזק הנגרם מן המים.

§ נאמר במשנה כי המסתיר קוץ או חתיכת זכוכית, או מי שמעמיד גדר של קוצים, חייב לשלם על הנזק הנגרם מהם. רבי יוחנן אומר: לימדו שהוא חייב רק במקרה שבו הוא מבליט את המכשולים הללו לרשות הרבים, אבל אם הוא מגביל אותם לרכושו שלו, הוא אינו חייב. הגמרא שואלת: מה הטעם שהוא פטור? רב אחא בריה דרב איקא אומר: זה מפני שאין זו דרכם הרגילה של בני אדם להתחכך בכתלים, אלא לשמור מהם מרחק מסוים. לכן, אם הולך רגל נפצע מן הקוצים, הדבר נחשב לתאונה בלתי רגילה, שעליה בעל הגדר אינו חייב.

החכמים לימדו (תוספתא ב:ו): לגבי מי שמסתיר את קוציו או את שברי הזכוכית שלו בכותלו של חברו, ובעל הכותל בא והרס את כותלו והוא נפל לרשות הרבים, והקוצים או הזכוכית גרמו נזק, המסתיר אותם חייב.

רבי יוחנן אומר: הם לימדו זאת רק במקרה של כותל רעוע, שכן מי שהטמין את חפציו היה צריך לצפות שבעל הכותל יהרוס אותו בקרוב, אבל במקרה של כותל יציב, מי שהטמין את חפציו פטור, ובעל הכותל חייב.

רבינא אומר: כלומר שבמקרה של מי שכיסה את בורו בדלי של חברו, ובעל הדלי בא ונטל את דליו, והבור גרם נזק, בעל הבור חייב.

הגמרא שואלת: האין זה מובן מאליו? זהו בדיוק אותו הלכה כמו דבריו של רבי יוחנן בנוגע למי שמסתיר קוצים בכותל רעוע, כלומר, שהחפץ המסוכן היה עשוי להתגלות מרגע שהוסתר, ולכן בעליו חייב לשלם על כל נזק שהוא גורם. מהו החידוש בדבריו של רבינא?

הגמרא משיבה: יש בכך צורך. שמא תאמר: רק שם, במקרה של הקוצים, בעל הכותל פטור, מפני שלא ידע מי הסתיר את החפץ המסוכן כדי להודיע לו שעליו להסירם, אבל כאן, מאחר שבעל הדלי ידע מי חפר את הבור, היה עליו להודיע לו שהוא נוטל את דליו, ולכן הוא חייב לשלם על הנזק שנגרם על ידי הבור; לכן רבינא מלמד אותנו שאין הוא נדרש להודיע לבעל הבור, ואין הוא נושא באחריות לכל נזק שנגרם.

החכמים לימדו: החסידים הראשונים היו מצניעים את קוציהם ואת שברי הזכוכית שלהם בשדותיהם, והיו חופרים לעומק של לפחות שלושה טפחים כדי לקבור אותם, כדי שלא יעכבו את המחרשה.

הגמרא מספרת: רב ששת היה משליך את קוציו לאש, כדי שלא יגרמו נזק לאחרים. רבא היה משליך אותם לנהר החידקל [דיגלת].

רב יהודה אומר: הרוצה להיות חסיד יקיים את ענייני מסכת נזיקין, כדי להימנע מלגרום נזק לאחרים. רבא אמר יקיים את ענייני מסכת אבות. ויש אומרים יקיים את ענייני מסכת ברכות.

משנה: במקרה של מי שמוציא את התבן שלו [teven] ואת הקש שלו [kash] לרשות הרבים כדי להשתמש בהם לאחר מכן כזבל, ואדם אחר ניזוק מהם, הוא חייב לשלם על נזקו, וכל הקודם לתפוס את הקש והתבן זכה בהם לעצמו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לגבי כל מי שמניח מכשולים ברשות הרבים והם גורמים נזק, הוא חייב לשלם נזקים, וכל הקודם לתפוס אותם זכה בהם.

במקרה של מי שהופך גללים ברשות הרבים ואדם אחר ניזוק מהם, הראשון חייב לשלם על נזקו.

גמרא:הבה נאמר שהפסיקה במשנה שאדם חייב לשלם על נזק שנגרם על ידי תבן או קש שהניח ברשות הרבים אינה בהתאם לדעתו של רבי יהודה.

כפי שנלמד בברייתא שרבי יהודה אומר: בזמן שמוציאים זבל, אדם רשאי להוציא את זבלו לרשות הרבים ולצוברו שם שלושים יום מלאים, כדי שיידרס ברגלי בני אדם וברגלי בהמות, שכן על תנאי זה הנחיל יהושע את ארץ ישראל לעם היהודי (ראו פ ע"ב). במילים אחרות, אין לאנשים זכות למנוע מאדם להוציא את תבנו לרשות הרבים, שכן הם קיבלו את חלקם בארץ ישראל לאחר כיבוש יהושע על תנאי זה. לכאורה, מאחר שיש לאדם זכות להוציא את תבנו, אין הוא חייב לשלם על נזק שנגרם על ידו.

הגמרא דוחה הצעה זו: אתה יכול אפילו לומר שהמשנה היא בהתאם לדעתו של רבי יהודה, שכן רבי יהודה אולי מודה שאם הזבל גרם נזק, הוא חייב לשלם על הנזק שגרם, אף על פי שפעל במסגרת זכויותיו.

הגמרא שואלת: אבל האם לא למדנו בברייתא שרבי יהודה אומר: אם ערמת קש על גבי בהמה שעברה ברשות הרבים נדלקה מנר חנוכה שהונח מחוץ לחנות, בעל הנר פטור, שכן הוא הניחו שם ברשות (ראו 62b)? מה, האם אין זה משום שהוא הניחו שם ברשות בית הדין ולכן פטור מלשלם על הנזק שנגרם על ידו?

הגמרא משיבה: לא, אלא מפני שהוא הניח זאת שם ברשות שניתנה לעוסקים במצווה. רשות בית הדין אינה מספיקה כדי לפוטרו מתשלום נזקים, אלא אם כן, בנוסף, ניתנה רשות לצורך קיום מצווה. כפי שנלמד בברייתא: רבי יהודה אומר שאם הדבר נדלק מנר חנוכה הוא פטור מפני שהייתה לו רשות להניחו שם כדי לקיים מצווה.

בוא ושמע הוכחה חלופית מברייתא: לגבי כל המקרים הללו שבהם אמרו חכמים שמותר לאנשים להניח מכשולים ברשות הרבים, אם גרמו נזק, אנשים אלה חייבים לשלם, ורבי יהודה פוטר אותם. ברור אפוא שלדעת רבי יהודה, אם לאדם יש רשות מבית הדין להניח חפץ ברשות הרבים, הוא פטור מתשלום נזקים.

רב נחמן אמר: המשנה עוסקת במקרה שבו אדם הוציא את הזבל שלו החוצה שלא בתקופה שבה מוציאים זבל. לכן, לא הייתה לו רשות לעשות כן. והיא בהתאם לדעתו של רבי יהודה, הסבור שאדם חייב רק אם הוא פועל ללא רשות.

רב אשי אמר הסבר חלופי של המשנה לפי רבי יהודה: