הוא פטור לפי חוקי אדם אך חייב לפי דיני שמים.

הגמרא מעירה: והחכמים מודים לדעתו של רבי מאיר במקרים של אבןו, סכינו או משאו של אדם, שאם הניחם על גג ביתו והם נפלו כתוצאה מכך שהועפו ברוח מצויה, כלומר, רוח בעוצמה רגילה, וגרמו נזק, שהוא חייב. ורבי מאיר מודה לדעתם של החכמים במקרה של מי שמניח כדים [קנקנים] על הגג כדי לייבשם, והם נפלו כתוצאה מכך שהועפו ברוח שאינה מצויה, כלומר, רוח בעוצמה בלתי רגילה, וגרמו נזק, שהוא פטור. מכאן ברור שאפילו רבי מאיר מודה שאם רכושו של אדם גורם נזק בשל נסיבות שהן לחלוטין מעבר לשליטתו, הוא פטור.

לפיכך, אביי דוחה את הסברו של רבה לדברי רבי יהודה, שלפיו הוא מחייב את בעל הכד אפילו אם רק ניסה להורידו מעל כתפו והוא נשבר, ומציע הסבר אחר. אלא אמר אביי שרבי מאיר ורבי יהודה נחלקים ביחס לשני מצבים שונים. הם נחלקים ביחס למצב שבו הנזק נגרם בשעת נפילתו של האדם, והם נחלקים ביחס למצב שבו הנזק נגרם לאחר נפילתו של האדם.

הם חלוקים במקרה שבו הנזק נגרם בשעת נפילתו של האדם, בשאלה אם מי שמועד, ובכך גורם לכדו להישבר, נחשב רשלן. חכם אחד, רבי מאיר, סבור כי מי שמועד נחשב רשלן, שכן חוסר זהירותו גרם לו למעוד. לכן הוא חייב לשלם על הנזק שנגרם משברי הכד, שנשברו כתוצאה ממעודו. וחכם אחד, רבי יהודה, סבור כי מי שמועד אינו נחשב רשלן.

הם חלוקים במקרה שבו הנזק נגרם לאחר נפילתו של האדם, בנוגע למי שמפקיר את רכושו המסוכן. לכאורה, לבעל הכד אין עניין לשמור את השברים, והדבר נחשב כאילו הפקיר את בעלותו עליהם. חכם אחד, רבי מאיר, סבור כי מי שמפקיר את רכושו המסוכן חייב לשלם פיצוי על נזק שנגרם על ידו, אף על פי שכבר אינו שייך לו. ואילו חכם אחד, רבי יהודה, סבור כי הוא פטור מתשלום פיצוי, שכן אינו שייך לו עוד.

ומניין נלמד פירוש זה? הוא נלמד מן העובדה שהמשנה מלמדת שני מקרים אפשריים של נזק, באומרה: אדם אחר החליק במים או נפגע מן החרסים. מקרה זה, של החלקה במים, הוא לכאורה זהה לאותו מקרה, של פגיעה מן החרסים. אלא, האין זו הכרחי לבאר שכך היא מה שהמשנה אומרת: אדם אחר החליק במים בשעת נפילתו של האדם, או נפגע מן החרסים לאחר נפילתו של האדם?

הגמרא מסיקה: ומכיוון שהמחלוקת במשנה היא לגבי שני מצבים, המחלוקת בברייתא בין רבי מאיר לחכמים חייבת גם היא להתייחס לשני מצבים, שכן גם שם נזכרים שני מקרים, מקרה שבו הכד של אדם נשבר ומקרה שבו הגמל שלו נפל. לכאורה, המחלוקת היא לגבי נזק שנגרם הן בזמן הנפילה והן לאחר הנפילה. רבי מאיר סבור שמי שנכשל ושבר את הכד שלו, ובכך גרם נזק לאחרים, נחשב לרשלן, ושמי שמפקיר את רכושו המסוכן חייב, וחכמים חולקים עליו בשני העניינים.

הגמרא שואלת: מובן, בנוגע למקרה שבו כדו של אדם נשבר, אתה מוצא נסיבות אלה או בשעת הנפילה או לאחר הנפילה. אבל בנוגע למקרה שבו גמלו נפל, מובן, אתה מוצא נסיבה זו לאחר הנפילה, כאשר הוא מפקיר את בעלותו על הנבלה, מאחר שאינו רואה בה דבר שכדאי לשמור, אבל כיצד אפשר למצוא נסיבות אלה בשעת הנפילה? כיצד אפשר לראות את נפילת הגמל כנובעת מרשלנותו של הבעלים, באופן שעשוי לחייבו לשלם על נזקים שנגרמו על ידו?

רב אחא אמר: לדוגמה, במקרה שבו הגמל עבר במים, דרך ההצפה [סרָתָא] של נהר שעלה על גדותיו, והוא מעד שם, הבעלים התרשל, שכן לא היה עליו ללכת בדרך זו.

הגמרא שואלת: מהן הנסיבות? אם הייתה דרך אחרת, והוא בכל זאת בחר בזו, הרי הוא בבירור רשלן לפי כל הדעות. ואם לא הייתה דרך אחרת, הרי הוא אנוס, והוא פטור מאחריות לפי כל הדעות.

אלא, אתה מוצא נסיבה זו במקרה שבו הבעלים מעד והגמל אז מעד עליו. במקרה זה, החכמים נחלקים אם מי שמועד נחשב לרשלן או לא.

הגמרא שואלת: לפי הסברו של אביי שהמחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה היא לגבי מצב שבו בעל הכד מפקיר את רכושו המסוכן לאחר שנפל, מה פירוש דבריו של רבי יהודה שאם בעל הכד פעל בכוונה הוא חייב? איזו כוונה יש כאן לאחר שהכד נפל ונשבר?

רב יוסף אמר: מדובר במקרה שבו הוא מתכוון לקנות את השברים של הכד השבור, והוא אינו מפקיר את בעלותו עליהם. דווקא במקרה זה סבור רבי יהודה שהוא חייב לשלם על נזק שנגרם על ידי השברים. וכן, רב אשי אמר: מדובר במקרה שבו הוא מתכוון לקנות את השברים.

§ רבי אלעזר אומר: המחלוקת בברייתא היא לגבי מצב שבו הנזק אירע בשעת נפילתו של האדם.

הגמרא שואלת: אבל לאחר הנפילה, לפי אמירה זו, מהי ההלכה? האם כולם מסכימים שבעל הכד פטור מאחריות? והרי יש רבי מאיר, שמחייב אותו, מפני שלא סילק את החרסים? אלא מהי ההלכה? האם כולם מסכימים שהוא חייב? והרי יש חכמים, שפוטרים אותו ?

הגמרא משיבה: אלא, מהו ההסבר של הביטוי: בשעת נפילתו של האדם? הכוונה היא אפילו בשעת נפילתו של האדם, והיא מלמדת אותנו שהמחלוקת מתייחסת למצב שבו הנזק אירע לאחר הנפילה וגם למצב שבו הוא אירע בשעת הנפילה, בהתאם להסברו של אביי למשנה.