אבל אם האדם עצמו נפגע, בעל הכד פטור, שכן הקרקע היא שגרמה לפציעתו, ולא הכד או המים.

רב יהודה המשיך: כאשר אמרתי פסיקה זו של רב לפני שמואל, הוא אמר לי: הרי אנו למדים את המקרים של נזק שנגרם מהנחת אבנו, סכינו, או משאו ברשות הרבים מן המקרה של בורו, ואני לכן קורא, כלומר מחיל, לגבי כולם את דרשת החכמים מן הפסוק: "ונפל שמה שור או חמור" (שמות כא:לג), שהחופר את הבור חייב רק אם מה שניזוק הוא שור, אבל לא אדם, או חמור, אבל לא כלים.

והצהרה זו חלה ביחס למקרה שבו האדם נהרג, כלומר, אם אדם נפל לבור ונהרג, החופר אותו פטור מתשלום פיצויים, שכן הפסוק מתייחס אך ורק לבהמה שנהרגה. אבל ביחס לנזק, חופר הבור חייב לשלם פיצויים על פגיעה באדם, אך פטור מתשלום פיצויים על נזק לכלים, שלגביהם אין אפשרות להחיל הבחנה בין מוות לפגיעה. לכן, הדין במקרה של הכד שנשבר ברשות הרבים צריך להיות הפוך. בעל הכד חייב לשלם פיצויים על פגיעה שנגרמה לאחר, כשם ששמואל סבור שהוא חייב אפילו אם הפגיעה נגרמה מן החבטה בקרקע, אך הוא פטור מתשלום פיצויים על הנזק שנגרם לבגדיו של מי שהחליק.

הגמרא שואלת: וכיצד היה רב משיב על קושי זה? הגמרא משיבה: הנחה זו שחיוב על נזק שנגרם על ידי אבנו, סכינו או משאו נלמד מקטגוריית בור, ובכך פוטרת אותו מתשלום על נזק לכלים, חלה רק במקרה שבו הפקיר אותם. אבל במקרה שבו לא הפקיר אותם, הרי זה נחשב כמו כל מקרה אחר שבו ממונו גורם נזק. לכן הוא חייב לשלם על נזק שנגרם לכלים.

רב אושעיא מקשה מברייתא הדנה בבור: נדרש מן הפסוק: "וכי יפתח איש בור, או כי יכרה איש בור ולא יכסנו, ונפל שמה שור או חמור" (שמות כ"א:ל"ג), שהכורה חייב לשלם פיצויים רק אם הניזוק הוא שור ולא אדם, או חמור ולא כלים. מכאן אמרו חכמים שאם שור וכליו נפלו לתוך בור, והשור נחבל והכלים נשברו; או אם חמור וכליו נפל לתוכו, והחמור נחבל והכלים נקרעו, אזי חופר הבור חייב לשלם פיצויים על כל פגיעה שנגרמה לבהמה אך פטור מלשלם פיצויים על הכלים שניזוקו. למה מקרה זה דומה? הוא דומה למקרה של אבנו, סכינו, או משאו שהניח ברשות הרבים והזיקו.

הגמרא מקשה על לשון הברייתא: אדרבה, היה לו לומר: למה זה דומה, שכן המקרים של אבנו, סכינו, או משאו אינם נזכרים בתורה, אלא נלמדים ממקרה הבור. אלא, יש להגיה את הלשון כך: למה זה דומה? זהו המקרה של אבנו, או סכינו, או משאו שהניח ברשות הרבים, והזיקו.

הברייתא ממשיכה: לפיכך, אם אדם הפיל את הכד שלו על אבן שהונחה ברשות הרבים, ושבר את הכד, בעל האבן חייב.

הסעיף הראשון של ברייתא זו קשה לפי דעתו של רב, שכן הוא משווה את המקרים של אבן, סכין ומשא למקרה של בור, ואינו מבחין בין מצב שבו הפקיר אותם לבין מצב שבו לא הפקיר אותם. והסעיף האחרון של הברייתא, הקובע שבעליה של אבן ברשות הרבים חייב לשלם פיצוי על הנזק לכד שנשבר, קשה לפי דעתו של שמואל. לשיטתו, הבעלים צריך להיות חייב רק על גרימת חבלה ולא על נזק לכלים.

הגמרא משיבה להתנגדות זו: ולפי שיטתך, הברייתאעצמה צריכה לעורר אצלך קושי, שכן הרישא קובעת שאדם פטור מאחריות על נזק לכלים, והסיפא קובעת שהוא חייב.

אלא, רב מיישב את הסתירה בהתאם לשיטתו, ושמואל מיישב אותה בהתאם לשיטתו.

רב מיישב זאת בהתאם לשיטתו כך: באיזה מקרה נאמרה אמירה זו? לגבי איזה מקרה פוסקת הברייתא שאבן, סכין ומשא דומים לבור, ופוטרים את בעליהם מאחריות לשבירת כלים שנגרמה על ידם? מדובר במקרה שבו הפקיר אותם. אך אם לא הפקיר אותם, הוא חייב. לפיכך, אם אדם הפיל את הכד שלו על אבן השייכת לאדם אחר ברשות הרבים, בעל האבן חייב לשלם על הנזק לכד.

ושמואל מיישב את הסתירה לפי קו הסברה שלו: כעת שאמרת שהמקרים של אבנו, סכינו ומשאו דומים לבורו, אם כן לפי רבי יהודה, הסבור שאדם חייב לשלם על נזק שנגרם לכלים על ידי נפילה לבור שחפר, הרי הוא לפיכך חייב במקרה שבו מישהו הפיל את כדו על אבן השייכת לו, והכד נשבר.

§ רבי אלעזר אומר: לימדו שבעל האבן חייב רק במקרה שבו הולך הרגל נתקל באבן והכד התחכך באבן ונשבר. אבל אם הוא נתקל בקרקע, ולא באבן, וכתוצאה מכך הכד נפל והתחכך באבן, וגרם לכד להישבר, בעל האבן פטור מאחריות לנזק.

בהתאם לדעתו של מי נאמרה קביעה זו? היא אינה בהתאם לדעתו של רבי נתן, הסבור שאם נזק נגרם על ידי שני אנשים ואחד מהם פטור מתשלום פיצויים, על האחר לשלם את מלוא הסכום. באופן דומה כאן, מאחר שאין אחריות לנזק שנגרם עקב מעידה על הקרקע, יש לגבות את הפיצוי מבעל האבן.

יש מי שאומרים נוסח חלופי של דרשה זו: רבי אלעזר אומר: אל תאמר שאין הדבר אלא במקרה שבו הולך הרגל נתקל באבן והכד התחכך באבן, וכתוצאה מכך הכד נשבר, שאז הוא נחשב חייב, אלא שאם נתקל בקרקע והכד התחכך באבן, וכתוצאה מכך הכד נשבר, הוא פטור. אלא אפילו אם הולך הרגל נתקל בקרקע והכד התחכך באבן, וכתוצאה מכך הכד נשבר, הוא חייב. בהתאם לדעתו של מי נאמרה קביעה זו? היא בהתאם לדעתו של רבי נתן.

§ המשנה מלמדת שאם כדו של אדם נשבר ברשות הרבים ואדם אחד החליק במים מן הכד ונפגע מן הנפילה, או אם נפגע מחרסי הכד השבור, בעל הכד חייב. רבי יהודה אומר: במקרה שבו בעל הכד פעל בכוונה, הוא חייב, ובמקרה שבו פעל שלא בכוונה, הוא פטור. הגמרא שואלת: מהן הנסיבות שבהן נחשב שפעל בכוונה?

רבא אומר: אפילו כאשר הוא רק מתכוון להוריד את הכד מעל כתפו ובטעות שובר אותו, הוא חייב לשלם על הנזק שגרם, לשיטת רבי יהודה. אביי אמר לו: מדיוק, האם רבי מאיר, שהוא התנא הראשון הסתמי של המשנה, מחייב אותו אפילו אם הכד נסדק מעצמו? רבא אמר לו: אכן, רבי מאיר היה מחייב אותו אפילו אם היה אוחז בידית של הכד בידו, באופן האופטימלי להחזיקו, והידית נשברה, וגרמה לכד ליפול ולהישבר, תאונה שברור שהיא מעבר לשליטתו.

הגמרא שואלת: מדוע כך הוא? האם אין הוא אנוס? והרחמן פוטר אנוס מעונש, כפי שנאמר לגבי נערה מאורסה שנאנסה: "ולנערה לא תעשה דבר" (דברים כ"ב:כ"ו).

ואם תאמר שעניין זה חל רק לעניין פטור מעונש מוות, אבל לעניין נזיקין אדם חייב אפילו על אונס, הלא שנינו בברייתא: אם כדו נשברה ולא סילק את החרסים שלה, או אם גמלו נפל ולא העמידו, רבי מאיר מחייבו לשלם על כל נזק שהם גורמים, וחכמים אומרים ש