קָא מַשְׁמַע לַן דְּאֵין הוֹלְכִין בְּמָמוֹן אַחַר הָרוֹב.
המשנה מלמדת אותנו כי בית הדין אינו הולך אחר הרוב בענייני ממון, ובמקרים של ספק נטל ההוכחה מוטל על התובע.
וּבָא אַחֵר וְנִתְקַל בָּהּ וּשְׁבָרָהּ – פָּטוּר. אַמַּאי פָּטוּר? אִיבְּעִי לֵיהּ לְעַיּוֹנֵי וּמֵיזַל!
§ המשנה מלמדת בנוגע לכלי שהונח ברשות הרבים: אם אדם אחר בא ונתקל בו ושברו, הוא פטור. הגמרא שואלת: מדוע הוא פטור? אף על פי שזה קרה ברשות הרבים, היה עליו לבדוק את הדרך ואז להמשיך ללכת.
אָמְרִי דְּבֵי רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: בִּמְמַלֵּא רְשׁוּת הָרַבִּים כּוּלָּהּ חָבִיּוֹת. שְׁמוּאֵל אָמַר: בַּאֲפֵילָה שָׁנוּ. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בְּקֶרֶן זָוִית.
חכמי בית מדרשו של רב אמרו בשם רב: פסיקת המשנה נשנית לגבי מי שהניח לא רק חבית אחת בדרך, אלא אף מילא את כל רשות הרבים בחביות, וחסם את המעבר. מאחר שרשות הרבים שייכת לכולם, הולך רגל רשאי לעבור בדרך אף אם הדבר מחייב שבירת הכלים. שמואל אומר: פסיקת המשנה נשנית לגבי מקרה שבו שבר אותה בחושך. לכן, לא יכול היה להימנע משבירת החבית על ידי בדיקת הדרך שלפניו. רבי יוחנן אומר: פסיקת המשנה נשנית לגבי מקרה שבו החבית הונחה בפינת הדרך, ולכן הולך הרגל לא יכול היה לראותה כאשר פנה את הפינה, לפני שנתקל בה.
אָמַר רַב פָּפָּא: לָא דַּיְקָא מַתְנִיתִין אֶלָּא אוֹ כִּשְׁמוּאֵל, אוֹ כְּרַבִּי יוֹחָנָן. דְּאִי כְּרַב, מַאי אִרְיָא נִתְקַל? אֲפִילּוּ שָׁבַר נָמֵי!
רב פפא אמר: המשנה מדויקת רק לפי ההסבר של שמואל או של רבי יוחנן, אך לא לפי זה של רב. שכן, אם המשנה מוסברת בהתאם להסבר של רב, מה הטעם שהיא מתייחסת דווקא למקרה שבו אדם נתקל בחבית? אפילו אם הוא שבר את החבית במזיד, לא היה צריך להיות חייב לשלם, שכן לבעל החבית לא הייתה זכות לחסום את רשות הרבים.
אָמַר רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ שָׁבַר; וְהַאי דְּקָתָנֵי ״נִתְקַל״ – אַיְּידֵי דְּבָעֵי לְמִתְנֵי סֵיפָא: ״וְאִם הוּזַּק בָּהּ – בַּעַל חָבִית חַיָּיב בְּנִזְקוֹ״, דְּדַוְקָא נִתְקַל, אֲבָל שָׁבַר – לָא, מַאי טַעְמָא? הוּא דְּאַזֵּיק אַנַּפְשֵׁיהּ; קָתָנֵי רֵישָׁא ״נִתְקַל״.
רב זביד אמר בשם רבא להגנת הסברו של רב: כך הדין אפילו אם שבר את החבית במזיד. ואשר לעובדה זו, שהתנא של המשנה מלמד מקרה שבו נתקל, הרי זה מפני שהוא רוצה ללמד בסיפא: ואם ניזוק בה, בעל החבית חייב לשלם את נזקו. שכן דין זה חל דווקא כאשר נתקל, אבל אם שבר את החבית במזיד וניזוק תוך כדי כך, בעל החבית אינו חייב לפצותו. מה הטעם בכך? אף על פי שלהולך הרגל הייתה רשות לשבור את החבית, הרי הוא שהזיק לעצמו, בכך שלא נזהר בשעה ששבר אותה. לפיכך, ברישא המשנה מלמדת מקרה שבו נתקל. בהתאם לכך, לשון המשנה מדויקת גם לפי הסברו של רב.
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב אָשֵׁי, הָכִי אָמְרִי בְּמַעְרְבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי עוּלָּא: לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לְהִתְבּוֹנֵן בַּדְּרָכִים.
רבי אבא אמר לרב אשי כי כך אומרים במערב, בארץ ישראל, בשם רבי עולא, בהסבר המשנה: אפילו אם החבית נראית בבירור, מי שנתקל בה פטור מאחריות מפני שדרך בני אדם אינה לבדוק את הדרכים, שכן הם מניחים שהדרך פנויה ממכשולים. לכן, מי ששובר חפץ שהונח בדרך כתוצאה מאי־השגחה אינו חייב לשלם השבה.
הֲוָה עוֹבָדָא בִּנְהַרְדְּעָא, וְחַיֵּיב שְׁמוּאֵל. בְּפוּמְבְּדִיתָא, וְחַיֵּיב רָבָא.
הגמרא מספרת: היה מעשה בנהרדעא שבו הולך רגל נתקל בכד בשטח פתוח ושבר אותו, ושמואל חייב אותו לשלם על הנזק. מקרה דומה אירע בפומבדיתא, ורבא חייב את האדם לשלם.
בִּשְׁלָמָא שְׁמוּאֵל – כִּשְׁמַעְתֵּיהּ. אֶלָּא רָבָא – לֵימָא כִּשְׁמוּאֵל סְבִירָא לֵיהּ?
הגמרא שואלת: מובן, שמואל פסק בהתאם לדעתו ההלכתית שהפטור שנאמר במשנה מתייחס דווקא למקרה שבו אדם נתקל בחושך, שאם לא כן הוא חייב על שבירת החבית, שכן היה עליו לבדוק את הדרך. אבל ביחס לרבא, האם נאמר שהוא סובר בהתאם לדעתו של שמואל שמי ששובר חפץ ברשות הרבים פטור מלשלם עליו רק אם היה חושך?
אָמַר רַב פָּפָּא: קַרְנָא דְּעַצְרָא הָוֵי, דְּכֵיוָן דְּבִרְשׁוּת קָעָבְדִי – אִיבְּעִי לֵיהּ לְעַיּוֹנֵי וּמֵיזַל.
רב פפא אמר: אין צורך בהסקה זו, שכן מקרה זה היה בפינה שבה היה בית בד [de’atzera], מקום שידוע שאנשים מניחים את כדיהם בזמן שהם ממתינים לשמן. לפיכך, מאחר שפעלו ברשות, על הולך רגל לבדוק את הדרך ואז להמשיך ללכת.
שְׁלַח לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב נַחְמָן, הֲרֵי אָמְרוּ: לִרְכוּבָּה – שָׁלֹשׁ, וְלִבְעִיטָה – חָמֵשׁ, וְלִסְנוֹקֶרֶת – שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה. לְפַנְדָּא דְמָרָא וּלְקוֹפִינָא דְּמָרָא, מַאי?
§ רב חסדא שלח את השאלה הבאה לרב נחמן: החכמים אמרו שכאשר אדם מכה את חברו ומבייש אותו, הדיינים קובעים את החיוב לפי הנוסחה הבאה: על בריכה [rekhuva] בו, עליו לשלם שלושה sela; על בעיטה, חמישה; ועל אגרוף [velisnokeret] בו, שלושה עשר. הגמרא שואלת: אם כך, על הכאה בו בידית של מעדר [demara] ועל הכאה בו בראש [ulkofina] של מעדר, מה הסכום שאדם חייב לשלם לו?
שְׁלַח לֵיהּ: חִסְדָּא חִסְדָּא, קְנָסָא קָא מַגְבֵּית בְּבָבֶל? אֵימָא לִי גּוּפָא דְעוֹבָדָא הֵיכִי הֲוָה.
רב נחמן שלח לו את התשובה הבאה: חסדא, חסדא, האם אתה גובה קנס על השפלה בבבל, במקום שבו הדיינים אינם מוסמכים לגבות קנסות? ספר לי כיצד המקרה עצמו התרחש.
שְׁלַח לֵיהּ: דְּהָהוּא גַּרְגּוּתָא דְּבֵי תְרֵי, דְּכׇל יוֹמָא הֲוָה דָּלֵי חַד מִנַּיְיהוּ. אֲתָא חַד, קָא דָלֵי בְּיוֹמָא דְּלָא דִּילֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: יוֹמָא דִּידִי הוּא! לָא אַשְׁגַּח בֵּיהּ. שְׁקַל פַּנְדָּא דְּמָרָא, מַחְיֵיהּ.
רב חסדא שלח לו בתשובה: יש בור מסוים השייך לשניים שאופן הסדר ביניהם היה להתחלף בשימוש בו, כך שבכל יום אחד מהם היה שואב ממנו בתורו. אירע שאחד מהם בא והיה שואב מים ביום שלא היה שלו. שותפו אמר לו: זה היום שלי לשאוב, לא שלך. חברו לא שעה אליו. לכן מי שתורו היה לקח את ידית המעדר והכה את האדם שגזל את מימיו, וזה לאחר מכן תבע פיצויים.
אֲמַר לֵיהּ: מְאָה פַּנְדֵי בְּפַנְדָּא לִמְחֲיֵיהּ! אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר: לָא עָבֵיד אִינִישׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ; בִּמְקוֹם פְּסֵידָא – עָבֵיד אִינִישׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ.
רב נחמן אמר לו: במקרה כזה, היה לו צדק לעשות כן, והוא היה צריך אף להכות אותו אפילו מאה פעמים במעדר. אפילו לשיטת מי שאומר כי אין אדם רשאי לעשות דין לעצמו אלא עליו לפנות לבית דין, במקרה שבו יהיה הפסד אם לא תינקט פעולה מיידית, אדם רשאי לעשות דין לעצמו.
דְּאִתְּמַר, רַב יְהוּדָה אָמַר: לָא עָבֵיד אִינִישׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ. רַב נַחְמָן אָמַר: עָבֵיד אִינִישׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ.
זהו כפי שנאמר, שרב יהודה אומר: אדם אינו רשאי לעשות דין לעצמו, ואילו רב נחמן אומר: אדם רשאי לעשות דין לעצמו.
הֵיכָא דְּאִיכָּא פְּסֵידָא – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי, דְּעָבֵיד אִינִישׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ. כִּי פְּלִיגִי – הֵיכָא דְּלֵיכָּא פְּסֵידָא; רַב יְהוּדָה אָמַר: לָא עָבֵיד אִינִישׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ, דְּכֵיוָן דְּלֵיכָּא פְּסֵידָא – לֵיזִיל קַמֵּיהּ דַּיָּינָא. רַב נַחְמָן אָמַר: עָבֵיד אִינִישׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ, דְּכֵיוָן דִּבְדִין עָבֵיד – לָא טָרַח.
כאשר יש הפסד מיידי שייגרם אם הנפגע לא יפעל, הכול מסכימים שאדם רשאי לעשות דין לעצמו. המחלוקת ביניהם היא רק כאשר אין הפסד מיידי שייגרם. רב יהודה אומר שאדם אינו רשאי לעשות דין לעצמו, מפני שמכיוון שאין הפסד, עליו ללכת לפני הדיין כדי שיאכוף את הדין. רב נחמן אומר שאדם רשאי לעשות דין לעצמו. מאחר שהוא פועל כדין, שכן ברור שהצדק עמו, אין הוא צריך להטריח את עצמו ללכת לפני הדיין כדי שיאכוף את הדין.
מֵתִיב רַב כָּהֲנָא, בֶּן בַּג בַּג אוֹמֵר: אַל תִּיכָּנֵס לַחֲצַר חֲבֵרְךָ לִיטּוֹל אֶת שֶׁלְּךָ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, שֶׁמָּא תֵּרָאֶה עָלָיו כְּגַנָּב. אֶלָּא שְׁבוֹר אֶת שִׁינָּיו, וֶאֱמוֹר לוֹ: שֶׁלִּי אֲנִי נוֹטֵל.
רב כהנא מקשה על דעתו של רב יהודה על סמך ברייתא: בן בג בג אומר: אל תיכנס לחצרו של אדם אחר בסתר כדי לקחת את מה שהוא שלך כדין בלי רשות, שמא תיראה לו כגנב המנסה לגנוב את רכושו. אלא, שבור את שיניו, כלומר, קח זאת בכוח, ואמור לו: אני נוטל את מה ששייך לי. מכאן שברור שאדם רשאי לעשות דין לעצמו.
אֲמַר לֵיהּ:
רב יהודה אמר לו:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria