פטורים, שכן אי אפשר לדון מי מהם למוות, מאחר שאף אדם אחד מהם לא הרג את הקורבן, ואין עונש מוות על הריגה חלקית של אדם. רבי יהודה בן בתירא אומר: אם הכו אותו בזה אחר זה, האחרון שהכה אותו חייב על מות הקורבן, מפני שהוא קירב את מיתתו. כך גם במקרה זה, אף על פי שהראשון השליך את הילד, מי ששיפד אותו על חרבו הוא שקירב את מותו, ולכן לדעת רבי יהודה בן בתירא הוא יהיה חייב בעונש מוות.

הגמרא דנה בתרחיש דומה: אם אחד השליך ילד מגג ושור מועד בא ונגח את הילד בקרניו והילד מת, השאלה אם בעל השור חייב לשלם כופר תלויה במחלוקת שבין רבי ישמעאל, בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, וחכמים. כפי שנלמד בברייתא: הפסוק: "אם כופר יושת עליו" (שמות כא:ל), מלמד שעליו לשלם את שוויו של הניזק, כלומר, של מי שנהרג. רבי ישמעאל, בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, אומר: עליו לשלם את שוויו של המזיק. מאחר שלילד שהושלך מן הגג לא היה ערך ממוני בזמן שהשור נגחו, שכן היה כאילו כבר מת, חכמים יפטרו את בעל השור מתשלום כופר. לשיטת רבי ישמעאל, בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, בעל השור חייב לשלם את שוויו שלו למשפחת הקורבן.

§ רבה אומר הלכה דומה נוספת: אם אדם נפל מן הגג ובשעת נפילתו הוכנס לתוך אישה מחמת כוח הנפילה, אך לא הייתה לו כוונה לקיים יחסי אישות, הוא חייב בתשלום ארבעת סוגי הפיצוי. ואם אישה זו הייתה יבמתו הממתינה לו לייבום, לא קנה אותה לאישה במעשה ביאה זה. כך הוא אף על פי שבדרך כלל ייבום חל באמצעות ביאה, אפילו אם היא נעשתה שלא במתכוון, כלומר אם חשב שהיא אישה אחרת. אף על פי כן, מאחר שבמקרה זה כלל לא התכוון לקיים ביאה, הייבום אינו חל.

הגמרא מסבירה: מהם ארבעת סוגי הפיצוי שהוא חייב לשלם? הוא חייב לשלם על הנזק, על הכאב, על ההוצאות הרפואיות, ועל אובדן הפרנסה. אך הוא אינו חייב לשלם פיצוי על השפלה, כפי שלמדנו במשנה (פו ע"א): אין אדם חייב לשלם פיצוי על השפלה אלא אם כן התכוון להשפיל את הנפגע, ובוודאי שלא כך היה במקרה זה.

ורבא אומר הלכה אחרת, דומה: אם אדם נפל מן הגג בגלל רוח שאינה מצויה, כך שלא ניתן היה לצפות מראש שייפול, ותוך כדי נפילתו גרם נזק ובייש את הנפגע, הוא חייב על הנזק אך פטור מתשלום ארבעת סוגי הפיצוי, שכן לא התכוון ליפול. אם נפל בגלל רוח מצויה וגרם נזק ובייש את הנפגע תוך כדי נפילתו, הוא חייב בתשלום ארבעת סוגי הפיצוי, שכן נפילתו נגרמה ברשלנות. אבל אף על פי כן הוא פטור מתשלום פיצוי על בושת, שכן לא התכוון ליפול. אבל אם התהפך תוך כדי נפילתו כדי ליפול על אדם זה כדי להגן על עצמו מפגיעת הקרקע, הוא חייב לשלם פיצוי גם על בושת, משום שאף שלא התכוון לגרום בושה, הוא כן התכוון לנחות על האדם.

ההלכה שאדם פטור מתשלום פיצוי על בושה אלא אם כן התכוון להכות את הנפגע שלו, כפי שנלמד בברייתא: מן העובדה שנאמר: "ושלחה ידה" (דברים כ״ה:י״א), האם איני יודע שהיא אחזה במשהו? לפיכך, מה משמעות הדבר שבהמשך הפסוק נאמר: "והחזיקה במבושיו"? הדבר בא ללמדך שמי שמתכוון לגרום נזק, אף אם אינו מתכוון לבייש את הנפגע, בכל זאת חייב לשלם פיצוי על בושה.

ורבה אומר: אם אדם הניח גחלת לוהטת על לבו של אחר, והלה נכווה ומת, המניח את הגחלת פטור, משום שהיה על הנפגע להסיר את הגחלת מעליו, ולא היה על המניח להניח שהנפגע לא יסירנה. אם הניח את הגחלת על בגדו של האחר, והבגד נשרף, הוא חייב לשלם על הנזק, שכן ייתכן שבעל הבגד שנשרף חשב לתבוע את מי שהניח את הגחלת על בגדיו על שווי הבגד, ולכן לא טרח להסירה.

רבא אמר: למדנו את שתי ההלכות הללו בדרך רמז במשניות במקום אחר. באשר למקרה של גחלת שהונחה על לבו, ההלכה היא כפי שלמדנו במשנה (סנהדרין עו ע"ב): אם אדם החזיק את חברו באש או במים, והנפגע אינו יכול לחלץ את עצמו משם ומת כתוצאה מכך, התוקף חייב מיתת בית דין כרוצח. אם דחף אותו לאש או למים, והנפגע יכול לחלץ את עצמו משם אך מת בכל זאת, התוקף פטור ממיתת בית דין. המקרה של מי שמניח גחלת על חזהו של אחר דומה למי שדוחף את הנפגע לאש או למים במצב שבו יש לנפגע יכולת להימלט.

באשר למקרה של מי שהניח גחל על בגדו של אחר, הרי זה כפי שלמדנו במשנה (צב ע"א): אם אחד אמר לאחר: קרע את בגדי, או: שבור את כדי, והאדם האחר עשה כן, הרי זה חייב על הנזק. אבל אם אחד אמר לאחר: קרע את בגדי על מנת שתהיה פטור מכל אחריות, הרי הוא פטור. מכאן ברור שאפילו כאשר בעל החפץ נותן רשות להזיק לו, אין בכך כדי לפטור מאחריות על הנזק שנגרם אלא אם כן הפטור נאמר במפורש. לפיכך, במקרה שבו הבעלים לא נתן רשות, מי שגרם לנזק ודאי חייב.

רבא מעלה דילמה בסיכום הדיון הזה: אם הוא הניח גחלת על לבו של עבד כנעני של אחר והעבד מת כתוצאה מכך, מהי ההלכה? האם גופו של העבד דומה לגופו של כל אדם אחר ולכן התוקף יהיה פטור מאחריות, או שמא הוא דומה לרכוש אחר שבבעלות האדון ולכן התוקף יהיה חייב? ועוד, אם תאמר שגופו של העבד דומה לגופו של כל אדם רגיל, שכן לעבד הייתה היכולת להסיר את הגחלת מעצמו ולכן התוקף יהיה פטור, מהי ההלכה במקרה שבו הוא הניח את הגחלת על שורו של אחר?

לאחר שהעלה את הדילמה, רבה אז פותר אותה: גופו של העבד דומה לגופו של כל אדם אחר, שכן לעבד יש שכל ועליו להיות בעל התבונה להסיר את הגחל מעצמו, ואילו השור דומה לרכוש אחר.

למדנו במשנה:

משנה: במקרה של מי שמניח כד, סוג של כלי, ברשות הרבים ואדם אחר בא ונתקל בו ושברו, אותו אדם פטור מלשלם על מה ששבר. ואם מי שנתקל ניזוק ממנו, בעל החבית, סוג של כלי, חייב לשלם פיצוי על נזקו.

גמרא: המשנה פתחה את הצגת המקרה בהתייחסות לכד, באומרה: במקרה של מי שמניח כד, וסיימה אותו בהתייחסות לחבית, באומרה: בעל החבית חייב.

וכבר למדנו חילוף זה בין המילים kad ו־ḥavit במשנה (31b) גם כן: אם שני אנשים היו מהלכים ברחוב, זה בא עם ה־ḥavit שלו וזה בא עם קורת הצלב שלו, וה־kad של זה נשברה על ידי קורת הצלב של זה, האוחז בקורה פטור. גם כאן המשנה שינתה את לשונה, שכן היא פתחה את דבריה בהתייחסות ל־ḥavit וסיימה אותם בהתייחסות ל־kad.

וכבר למדנו זאת גם במשנה אחרת (קטו ע"א) כך: אם זה אדם בא עם החבית שלו של יין, וזה אדם בא עם הכד שלו של דבש, וחבית הדבש, שהיא יקרה יותר, נסדקה, וזה אדם שפך את יינו והציל את הדבש באוספו אותו לתוך כליו, הרי הוא מקבל החזר רק על טרחתו, ואינו יכול לתבוע את שווי היין ששפך, שכן בעל הדבש לא אמר לו לעשות כן. גם כאן המשנה שינתה את לשונה, שכן היא פתחה את דבריה בהתייחסות לכד של דבש וסיימה אותם בהתייחסות לחבית של דבש.

רב פפא אמר: דוגמאות אלו מראות כי כד הוא אותו דבר כמו חבית, ושתי המילים משמשות לסירוגין. לגבי מה יש לכך נפקא מינה? יש לכך נפקא מינה לעניין מקח וממכר. אם לקוח מבקש חבית, מתוך כוונה לכלי גדול, והמוכר נותן לו כד, שהוא כלי קטן יותר, הקונה אינו יכול לטעון שלא קיבל את הפריט שביקש.

הגמרא שואלת: מהן הנסיבות שבהן הדבר רלוונטי? אם נאמר שמדובר ביחס למקום שבו אנשים אינם קוראים לkad בשם ḥavit, ואינם קוראים לḥavit בשם kad, וḥavit מובן כמתייחס לכלי גדול יותר, ברור שמי שמבקש ḥavit אינו רוצה לקנות kad, שכן אנשים אינם קוראים לו כך.

הגמרא משיבה: לא, נחוץ ללמד שהם מונחים שקולים לגבי מקום שבו רוב האנשים קוראים לkad kad ולḥavit ḥavit, כלומר, רוב האנשים משתמשים במונח kad לכלי הקטן יותר ובמונח ḥavit לכלי הגדול יותר, ויש גם כאלה שקוראים לḥavit kad ולkad ḥavit, בלי להבחין בין שני המונחים. שמא תאמר שהhalakha הולכת אחר הרוב ועל המוכר והקונה לקבל הבחנה זו,